קרוב לשנה לפני שיצא הספר הזה לחנויות, איפשהו במאי 2012, שמעתי עליו וחיכיתי לו.
במקרה (או שלא) הוזמנתי בשנה שעברה לפגישה עם דלית לב, עורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת 'עם עובד', במהלך אותה הפגישה שנמשכה למעלה משעתיים ברוח חיובית ואופטימית במיוחד לגביי עתיד של עבודה משותפת (שלא התממש מאז, למרות הסיכומים בעל פה, מזל שאני לא נשברת מעיכובים), הבחנתי על המדף בחדר בכמה ספרים של נוגה אלגום ומיד התוודיתי על חיבתי המיוחדת לספרה "אפצ'י מחפש אף", ספר המלווה אותי בעקביות בתיק במשך שמונה השנים מאז נתקלתי בו לראשונה, בכל מקום בו עבדתי עם ילדים בחינוך המיוחד והרגיל (או סתם עברתי כעלה נידף) והוא תמיד מצליח ודורש הקראות חוזרות (חפשו את הסקירה שלי, כאן ב'אימפריה הנוריתית' הפופולארית במשק ובקבוצות אנשים יודעי דבר ומביני עניין, שהרי כולנו יודעים שאנחנו חלק מההיסטוריה בעצם היותנו חיילים בשירות הדיקטטו-נורית האלמותית).
דלית סיפרה לי על היכרותה עם נוגה ועל הספר החדש שהן עובדות עליו, ספר שעלילתו היא סיפור חייו של קשקוש שנולד לאמא אליפסה ואבא מלבן ואיך הוא מרגיש שונה, בודד ומנודה, בגלל שהוא חסר צורה מוגדרת, חריג ואחר.
נצנוצי העיניים שלי גרמו לדלית להבטיח שתחבר ביני לבין נוגה דרך האימייל (הבטחה שאכן קוימה) ויצא לי להחליף איתה איזה שני אימיילים בהם בעיקר שיתפתי אותה (טוב, יותר בכיוון של השתפכתי וחפרתי כיאה לדחפורית העל הידועה שאני) באהבתי לספרה ולפרויקטים נוספים שלה שנחשפתי אליהם בין השאר בזכות ליאורה שלזינגר, מהמורות המוצלחות ביותר שלי לכל מה שקשור בהפעלת קטנטנים באמצעות מוזיקה.
הימים חלפו וכל פעם שחיפשתי באינטרנט ובחנויות הספרים את הספר, נחלתי אכזבה כששמעתי שהוא טרם יצא, וכמובן כיאה לבת זוגו מלידה של מיסטר מרפי היסודי, בדיוק כשנכנסתי לתקופת עומס רצינית ברמה הפיזית ויותר ממנה הנפשית, גיליתי שיצא סוף סוף הספר לאור ועוד לפני שהספקתי לנצל מבצעים ואת שבוע/חודש הספר (או בשמו השני "החג האהוב עליי"), גייסתי משכנתא ושיחדתי את הדיקטטו-נורית לסדר לי אותו לסקירה עקב התנהגות טובה שלי כחיילת המסדר, הביא אחד הילדים לגן בו אני עובדת את הספר הזה, במסגרת נושא החברות ו"כולנו שונים- וכולנו שווים". מיד ביקשתי ממנו רשות (רק כי תרגיל העוקץ שתכננתי לגיבוי כשל כבר בשלב התיאורטי) לא רק להקריא את הספר לשאר הילדים, אלא גם להשאיל אותו הביתה לבילוי אינטימי בחדר החפירות שלי, כדי לכתוב עליו סקירה.
אולי זה ישמע מוזר לחלקכם (תתנחמו שזה רק משהו קטן בהשוואה לשלל האלמנטים המרכיבים אותי, כפי שתגלו במשך הזמן, במידה ולא הצלחתם לעלות על זה קודם, מסיבות חסרות היגיון השמורות איתכם...), אבל הרבה יותר נוח לי לכתוב סקירה כשהספרים נמצאים לי מול העיניים ולא רק בזיכרון, כשאני יכולה לדפדף בהם ולהרגיש את נוכחותם לצידי.... נו, כבר סיכמנו שיש לי מספיק שריטות לאכלס את דרגותיי בבמות האימפריה הנוריתית. נקסט.
 

אז לענייננו...
אכן לאמא אליפסה ולאבא מלבן, נולד בשעה טובה ובמזל טוב- בן. אבל במקום לערוך ברית מילה/הטבלה/ שיעור גיאומטריה/כל מסיבת לידה אחרת העולה על דעתכם, הרי שכאן מדובר בחתיכת ביש מזל- כי מדובר בחסר צורה, או כנאמר במקור "מסולסל, מפותל, מגולגל, מעורבל, מקורזל, מתולתל, בלי התחלה ובלי סוף בכלל".
כמובן שמיד עם השמעת הבשורה על הבן חסר הצורה, מתחילות שאר הצורות ללחוש בייאוש שזה פשוט נורא להיות כזה קשקוש, הנשמות הטובות מפגינות גזענות צורתית וממשיכות גם בגן לצחוק, להעליב ולהפחית מערכו (ומרצונו לחיות) של הקשקוש האומלל...
יום אחד, כמצופה מהחלק הזה במבנה הסיפורי, לקשקוש נשבר והוא מחליט לעזוב את מכריו (קצת מזכיר למישהו למשל את הספר הותיק "מעשה בפ"א סופית" ועוד באותו המבנה הקלאסי והמוצלח כל כך?), הוא הולך ומגיע עייף ורצוץ (בכל זאת לא קל להיות קשקוש גם בלי קשר להשפלות החברתיות. אולי באחד הימים אקים את עמותת התמיכה לקשקושים בודדים), לבית של ילד קטן, חמוד, מלא דמיון ומבין עניין, הילד כמובן רואה באותו הקשקוש המקושקש, המון איכויות נסתרות שטרם גילו ומעביר לו בזכות אהבתו את הרעיון ששונה ואחר זה לגמרי מגניב.
הספר, כיאה לנוגה אלגום, כתוב בקצב נפלא המתאים לקריאה ולהמחשה, מלווה בחרוזים ובשפה כובשת, מעניק לקוראים הצעירים את ההרגשה שהם אינטליגנטיים מאוד, אך מצליח לא להתנשא ולצאת פלצניאו כזה שמורגש שמבוגר כתב אותו, להיפך, מובן לחלוטין מהקריאה שהכתיבה היא בגובה העיניים ותוך הבנה ממשית של עולם הילד, קבלת השונה וקהל היעד הצעיר, והוא אפילו מצליח להעביר מסרים בלי לדחוף אותם בכפית עד שמרגישים בחילה.
האיורים הצבעוניים תורמים אף הם להבנת הסיטואציה החברתית בה נמצא הקשקוש.
מיותר לומר- ספר מקסים ומומלץ בחום, ואם כבר- נוגה אלגום, תעשי טובה לכולנו ותמשיכי לכתוב עוד ועוד!