מסמרים הינו כתב עת היוצא אחת לשלושה חודשים בהוצאה פרטית. הוא מאגד בתוכו סיפורים קצרים, צילומים, שירים, קומיקסים וציורים. כל פעם בנושא אחר (בסופו של כל גיליון כתוב מה יהיה הנושא הבא).

הגיליון ה-13 במספר הוא בנושא "ניסיון".

המילה ניסיון היא מילה מאוד רחבה ויש הרבה דברים שיכולים להיכלל בה. אני חושבת שיהיה יותר קל להגיד שזה גיליון בנושא "התנסות". 

מה שמאגד את כל העבודות בספר הוא באמת הניסיון כהתנסות. כל הגיבורים, כתובים או מצוירים, מתנסים בחוויות כאלה ואחרות.

סיפורים קצרים זה תמיד נחמד ויש לנו כאן גם מגוון רחב של סופרים (אפילו המינגויי ודיקנס). אני אציין את אלו שבעיקר השאירו עלי רושם - הילה עמית כותבת את "והייתה להם הכינרת", סיפור על געגועים שריגש אותי עד דמעות ופרט על קשת כזו רחבה של רגשות, שאין ספק שאני עוד אשמע עליה. "בחילה" של איתמר אורלב מספר על מה שעובר בראשו של בחור חולה סרטן בזמן אחת מהפעמים בהן הוא מגיע לטיפול כימותרפי. לצערי, כמעט לכל אחד מאיתנו יש מישהו שהוא מכיר שנאלץ לסבול את הטיפולים האלה, וזה החזיר אותי לתקופה שבה סבתי זיכרונה לברכה נאלצה להתמודד עם תופעות הלוואי והתחושה הסיזיפית, של לחזור כל פעם מחדש לקבל טיפול. סיפור קצר קצר, אבל טעון כל כך.

עבודת הצילום של אלה ליטביץ מדהימה לדעתי. היא מביאה צילומים של נוצות, בתאורת סטודיו על רקע שחור. כל פעם נוצה אחת, מקסימום שתיים. לצד התמונות כתובות כותרות שמבוססות על ניסוחים של תחקירי התאונות בחיל האויר ומתארות את הארוע שממנו נלקחה כל נוצה. בתור אחת שלמדה שלוש שנים צילום אני יכולה להגיד לכם שהסתכלתי המון זמן על כל תמונה, הן כל כך שבריריות הנוצות האלה, שזה נראה בלתי אפשרי שדבר כל כך תמים יכול לגרום לנפילה של מטוס. סמל הטכנולוגיה והפלדה. המינגווי מספר על הגיגיו של דייג. דיקנס מספר על הביקור הראשון שלו בניו יורק בצורה ביקורתית משהו, אך עם הרבה התפעלות. אני מתביישת לומר שעדיין לא יצא לי לקרוא שום ספר באורך מלא של דיקנס והסיפור הזה השאיר אותי עם טעם של עוד. בין העבודות השונות מפרידים צילומים של שוש קורמוש בשחור לבן והם גם מכתיבים, באיזשהו מקום, את הקו העיצובי של הספר.

אלו רק כמה דוגמאות, אני חושבת שכל אחד ימצא כאן משהו שידבר אליו.

מומלץ לקריאה קלילה ולא מחייבת וכדי לשטוף קצת את העיניים מכל המילים האלה שאנחנו רואים כל הזמן

דירוג הקואלית:

   (שלוש וחצי קואלות מתוך חמש - כי בכל זאת, היו דברים שלא התחברתי אליהם)

.

פינת העטיפה:

טוב, כאן המקום לציין לשבח את כל הסדרה. העטיפות שלהם תמיד יפות ומציגות אימג' אחד מתוך הספר - כאן זהו אחד הצילומים של אלה ליטביץ. בחלק העליון של הספר יש כמה שורות של נקודות בולטות, שתמיד נעים לגעת בהן, כמו מין מסג' קטן לקצות האצבעות  . כאמור, הדבר היחיד שמשתנה בין הספרים בסדרה היא העטיפה, שאר האלמנטים - הפונט, הכיתוב והמיקום של הטקסטים נשארים אותו הדבר כיאה לסדרה. כל השפה העיצובית של הספר היא מדהימה לדעתי, הכל פשוט נראה טוב. הם מצליחים לייצר שפה ברורה שמתכתבת עם האימג'ים ועם הנושא. בכלל, ההפקה של כל העיניין הזה ראויה לציון, במיוחד שמדובר בהוצאה פרטית ולא מונופול עתיר תקציבים. זה מראה איך במעט אפשר לעשות הרבה.