הספר הוא סיפורה האמיתי של שו וון. המספרת היא שינראן. שינראן היא עיתונאית ומגישה ברדיו. לכן אחד החסרונות הגדולים של הספר, הסיפור מסופר בתור דיווח עיתונאי, דיי יבש. הסיפור הוא טוב, אך אופן העברת הסיפור לכתב, פגעה בהנאת הקריאה (לפחות שלי).

משום מה לא מצאתי את העטיפה של המהדורה העברית של הספר לכן מצרפת את זו של המקור.

הסיפור התרחש בטיבט. שו וון ובעלה קאג`ון הם רופאים סיניים צעירים, נלהבים מאד, הזמן הוא זמן המפכה של מאו, והם מאמינים במהפכה בכל ליבם. הבעל קאג`ון מתנדב לצבא סין העממית ונשלח לטיבט. הוא יוצא לשם כחודש אחרי שנישאו. בטיבט יש מחלות מיוחדות הנגרמות בגלל הגובה הרב (גג העולם). אשתו שו וון מקבלת הודעה שבעלה נהרג. אך אף אחד לא יודע איך,איפה ולמה. שו וון לא מוכנה לקבל את ההודעה, לכן גם היא התגייסת לצבא (לא כל כך ששים לגייס אשה לטיבט, אך בגלל חוסר ברופאים מסכימים) ויוצאת בעקבות בעלה לטיבט. היא הולכת לחפש את בעלה. ובמשך 30 שנה שו וון "נתקעת" בטיבט. היא מאומצת על ידי משפחה נוודים טיבטית. לומדת את החיים שלהם. היא נודדת איתם לפי העונות. היא לומדת לחיות לפי המנהגים שלהם. (הבדידות, אשה נשואה ל 2 גברים, מנהגי חתונה ושידוכים, הכנת אוכל וביגוד, וכו`). בעצם היא אף פעם לא שוכחת את בעלה. אחרי 30 שנה היא מטפסת על 13 ההרים הקדושים, מחפשת את בעלה מעד צעד, שנה אחרי שנה. ואז נודע לה, שבעלה מת וזכה לקבורת שמים.

קבורת שמים טיבטית. בטיבט נהוגים חמישה אופני קבורה שונים, שכל אחד מהם מוקדש לאחד מחמשת האלמנטים המרכיבים את היקום. קבורת שמים מוקדשת ליסוד האוויר. מלבד מערך שלם של תרגולות, תפילות וטקסים שנועדו לנפשו של המת עצמו, בטקסי הקבורה כלול גם מסר לבני קהילתו. הדבר בא לידי ביטוי בקריאת התפילות המלוות את ימי המעבר שבין מוות ללידה מחדש (בָארדוֹ), וכן בחמישה אופני הקבורה הנהוגים בטיבט, שכל אחד מהם מוקדש לאחד מחמשת האלמנטים המרכיבים את היקום: קבורה בקרקע - ליסוד האדמה; השלכה לנהר - ליסוד המים; שרפה - ליסוד האש; "קבורת שמים" - ליסוד האוויר; וקבורת הגוף בשלמותו בתוך סטופה (מבנה המשמש מצבת זיכרון) - ליסוד הקוסמי, המשול להארה עצמה.
בגלל שאדמת טיבט היא דרך כלל מכוסה קרח, ובגלל שהם מאמינים שהנשמה נפרדת מהגוף (וכנראה גם בגלל מחסור בעצים לשריפה), הטיבטית מבקשים לעלות את נשמתו של האדם לשמים דרך הנשרים. הם מבתרים את גופת המת, מרסקים את העצמות (כדי להקל על הנשרים) וצופים עת הנשרים אוכלים את הגופה. זהו טקס דתי.

 הטיבטים מקיימים את טקסיהם בצנעה ובזהירות בגלל חששם מפני השלטונות הסיניים, ומסיבה זו הם גם נמנעים מלקיימם בפני זרים ותיירים. רק זרים מעטים זוכים לראות ולצלם טקסי "קבורת שמים"  והטיבטים מאפשרים זאת רק אחרי שהשתכנעו שהזר אינו מרגל. לפני כמה שנים הזדמן לי לצפות בטקס כזה במנזר במרכז טיבט. באופן כללי הטקסים נעשים ברחבי טיבט באופן דומה, אם כי יכולים להיות ביניהם הבדלים הנובעים מכך שלא בכל מקום יש מנזר מרכזי. בכפר נידח, למשל, ייתכן שאת הטקס יקיים נזיר אחד בלבד.
הגופות מובאות אל המנזר כשהן עטופות בבד גס ובצעיף לבן, ומונחות ברחבה. ראשי המתים מופנים לכיוון דרום, וליד כל מת מונחות מנחות קטורת וספל תה חמאה, המשקה הנפוץ ביותר בטיבט. פיסת שיער מצ`אקרת הכתר (קצה הקודקוד) נתלשת מראשו של כל מת, והנזיר המנהל את הטקס קורא מתוך תפילת פֹּה־וָוה, שמסייעת לחלץ את הנשמה מהגוף דרך צ`אקרת הכתר ולשלחה אל ארצו הטהורה של בודהא אמיטבהא, בעל האור האינסופי. כמו כן היא מבטיחה גלגול מהיר ככל האפשר בגוף אדם, צורת הקיום הגשמי הנעלה ביותר.
למחרת היום מתקיימת "הנשיאה אל ההר", כשהמת או המתים נישאים בתהלוכה של סבלים ונזירים אל המקום בהר שבו מתבצעת "קבורת השמים" עצמה. לנשים ולילדים הטיבטים אסור להשתתף בקבורה על ההר עצמו, אלא רק בטקס במנזר. זאת מכיוון שמייחסים להם קושי רב יותר להתגבר על הבכי, העלול לקשור את נפש המת לחייה הקודמים.

וכפי שכתבתי. הנושא מענין, רק חבל שהסיפור יבש ועיתונאי.

לשיקולכם. (אני בכל אופן לא הצטערתי שקראתי)