בשנת 1930 , מחליט צעיר בן 17 לעבוד בחברת "הדסון" העוסקת בסחר פרוות של חיות הניצודות על ידי האינואיטים באיזור הארקטי. הוא מתקבל כשולייה-מתלמד אשר אמור בעתיד לנהל תחנת סחר של חברה זו. תשע שנים שהה אדוארד באיזור זה כשהוא עובר מתחנה לתחנה. עיקר סיפורו מוקדש לתחנה בה שהה וניהל שנה.
בתחנת סחר זו הוא היה הלבן היחידי. הקשר היחיד עם העולם החיצון הייתה ספינת קיטור אשר היגיעה פעם אחת בשנה והביאה מוצרים בסיסיים ומכתבים ולקחה את הפרוות לשיווק. התנאים במקום היו קשים. רוב השנה הטמפרטורה צנחה אל מתחת ל-40 מעלות. רוב התזונה נשענה על בשר צייד. לפעמים, בעונת הקיץ הקצרצרה הצליחו ללקט ביצי ציפורים. הילידים התרכזו במחנות קטנים, פזורים על פני שטח ענק.
לא רק התזונה בנויה מבשר צייד. האוהלים, משטחי השינה וגם הלבוש נתפרו מעורות האיילים, כלבי הים וכל מה שניתן היה לצוד. חשוב מאוד היה השומן שהופק מכלבי הים או מליוייתנים השומן סיפק לחימום האוהל ולתאורה. לא אתאר כאן את כל דרכי חייהם של הילידים. הם מרתקים ביותר.
התרשמתי מאוד מכך שהאנגלי הצעיר התערה בקרב הילידים בכל המובנים. ראשית, הוא לא בא אליהם מנקודה של התנשאות. למד את שפתם, את אורחות חייהם ואף עשה מאמצים ללמוד לצוד על מנת לעזור להשלים את מלאי האוכל לתקופות החורף הקשות כשלא ניתן לצאת לצייד.
לימים, פרצה מחלה בקרב אנשי המחנה ולאדוארד לא היה מושג מה טיבה. הילידים הישליחו את כל יהבם עליו, מאחר והוא היה כל כך קרוב אליהם וכל כך מעורב בחייהם, עד שהאמינו שביכולתו לרפאם. לצערו, כל אשר מצא בתיק שאמור היה להיות ערכה רפואית לעזרה ראשונה, היה רק מעט כדורי אספירין וסירופ נגד שיעול. מאמציו לעזור באמצעות הידע הדל שלו ממש נגעו לליבי.
ריתקו אותי במיוחד התיאורים המפורטים של החיים והמינהגים של האסקימואים. הנשים עוזרות בצייד לצד הגברים. אין מושג של רומנטיקה ואהבה. החיים הזוגיים מושתתים על כלל פשוט: כל אישה זקוקה לגבר, היינו לצייד ולכל צייד דרושה אישה על מנת לתחזק את המנורה באוהל ולדאוג לבגדים ולאוכל.
חלק גדול ביותר מדאגתם נתון לרווחת הכלבים ושימור המזחלות.(יש כאן פירוט מעניין על בניית מזחלת שלג). הכלבים מקבלים את מנת מזונם מהצייד עוד לפני שזה חולק בין הציידים.
מי שאוהב תיאורי נוף, תיאורי סופות שלג ורוחות נוראות – ימצא זאת לרוב בספר זה.
ולסיום ציטוט מהכריכה איתו אני מסכימה בכל לב: "את ההרפתקאות המסעירות האלה בקצה העולם ואת הקשרים האנושיים יוצאי הדופן שקשר עם שכניו הוא מתעד בעדינות ובצניעות ומתוך אהבה לבית יוצא דופן שבנה בצפון הקפוא".
בשנת 1939 , עם סיום החוזה שלו עם החברה ועם פרוץ המלחמה, שירת אדוארד בחיל הים הבריטי. הוא נפטר בהיותו בן 91 . סיפרו ראה אור שנים לאחר מותו.
הבאתי כאן רק מקצת מעושרו הרב של ספר זה. אהבתי מאוד את הצעיר אשר כל כך כיבד את הילידים וגם את האינואיטים על תמימותם והאמון שנתנו בו לאור התנהגותו. למדתי רבות על חיי האסקימואים בתחילת המאה הקודמת, לפני פלישת "הצויליזציה" לחייהם.
אציין עוד כי בספר "רכות של זאבים" (שהינו רומן ולא יומן תעודי) ניתן להתוודע לחיי האינדיאנים באזור הארקטי, הנמצאים במרחק גיאוגרפי רב.
לסיכום: אהבתי מאוד ספר זה.
רותי
