הגעתי ל”רואים את הלב” בזכות הכתבה הזאת  ב”הארץ”. לא יכולתי להחמיץ ספר שמוזכר בנשימה אחת עם "חרדתו של המלך סלומון" ועם "כל החיים לפניו".   אז נשאתי רגליי לחנות הספרים ובניגוד להחלטתי שלאלרכוש עוד ספרים עד שאקרא את אלה שיש לי – שילמתי בעד עותק חדש ומבריק של הספר הזה.

אתחיל מהסוף: לי עברון-ועקנין מתרגמת בחסד, ונהניתי מכל רגע מקריאת התרגום שלה, שאני בטוחה שהיה לא פשוט, לנוכח ריבוי הסלנג ושיבושי הלשון. השפה קולחת, המילים זורמות, והספר נקרא בנשימה אחת, ועל כך תודה לך, לי.

ועכשיו לעלילה: שרלי טראורה הוא ילד בן 11 שחי בפרוור מהגרים בפריז, עם אמו ואחיו הנרקומן. הוא עצמו נולד בצרפת ויש לו תעודת זהות – שאימא שלו שומרת במגירה שבחדרה, אבל אמו ואחיו ילידי מאלי, ואין להם אשרה חוקית לחיות במדינה. יום אחד מגיעים שוטרים לביתו ולוקחים את אמו. הוא רגיל שבאים שוטרים, אבל תמיד הם מחפשים את אחיו. מה הם רוצים עכשיו מאימא שלו? הספר כולו מתרחש בפחותמיממה, שבה מחפש שרלי אחר אחיו ואחר הסיבות ללקיחתה של אמו. מכיוון שיש לו הפרעת קשב וריכוז (כדבריו) מהלך היום הזה זורק אותו שוב ושוב לזכרונות מהעבר הקרוב והרחוק, מהילדה שהוא אוהב ומהשכן המפחיד, וכך אנחנו זוכים להזדמנות להכיר את מהלך חייו.

שרלי מלא חן ובהחלט קל להזדהות אתו ולחבב אותו, ואפשר להקביל את חיבתו לשירה לחיבתו של ז’אן (“חרדתו של המלך סלומון”) למילונים, אבל קשה לי לשים את הספר יחד עם ספריו של אז’אר. אולי כי משהו במאה ה-21 מטשטש את פערי הידע, גם אם לא את פערי המעמד. אולי פשוט כי הביקורת החברתית פחות מעודנת, וקצת יותר נוקבת.

“מארגנים מסיבת ריקודים בחוץ, בכיכר שקוראים לה “לה פלמייה רוז” – “הדקלים הוורודים”, אבל כמובן אין שם דקלים ורודים, והאמת, אין שם דקליםב בכלל. זה רק מין שם כזה. דקלים זה לא סוג העצים שנמצאים בשכונה. לנו יש עצי דולב, צפצפות, ובאופן כללי כל מה שיכול להסתדר עם קור, עם פיפי של כלבים, עם אפור, עם השחזת סכינים ובעיקר עם אדישות. (בטח את השם “הדקלים הוורודים” נתן איזה מסומם שראה דקליםורודים לילה אחד כשהוא היה גמור.)” (עמ’ 92)

בכל מקרה, זה ספר ששווה לא לדלג עליו, ולו בשל התמימות המקסימה והמודעת לעצמה של הילד החכם הזה.
“הזמן האהוב עליי הוא העתיד. זה הזמן הראשון שהצלחתי ללמוד בבית ספר יסודי. ההווה נראה לי משעמם והעבר נראה לי עצוב.” (עמ’ 88)

המתרגמת כותבת בפוסט משלה כי המחבר קיבל השראה לדמות מבנו שלו ההיפראקטיבי, והאמת? אחרי הקריאה, הייתי שמחה לפגוש את הילד הזה, שהיום הוא כבר נער.

מומלץ לפרנקופילים, וגם למי שפחות.