אן מייקלס היא בראש וראשונה משוררת, ואני אוהבת ספרים של משוררים, איכותם תמיד שונה, מיוחדת, מאתגרת. אל מייקלס התודעתי בספר הראשון שלה "רסיסים" שמאוד אהבתי. כיום 11 שנים אחרי היא מביאה את קבורת חורף.
הסיפור הוא לכאורה סיפור אהבה די רגיל
השנה היא שנת 1964. אבריי הינו מהנדס שעבר לאחרונה ביחד עם אשתו הטרייה ג'יין, בוטנאית נלהבת, לגור בבית סירות על גדת נהר הנילוס במחוז אבו סימבול. אייברי הוא חלק מצוות מהנדסים שמטרתם להציל את המקדש הגדול באבו סימבול ע"י פירוקו והרכבתו במקום אחר. האזור בו שוכן המקדש אמור להיות מוצף בעקבות הקמת סכר אסואן.
אייברי מכיר את התהליך מאביו שהשתתף בפרויקט סנט לורנס. גם שם פונו כפרים ונותקו אנשים מבתיהם ומשורשיהם זה דורות, לטובת מעבר המים החדש שמקשר בין קנדה לארה"ב, שהציף את עשרה כפרים, אבל הוא אדם פרקטי ומביט קדימה ויכול לדמיין רק שינויים חיוביים כתוצאה מהתהליכים. הוא מעדיף לראות את הצד החיובי של התחלה חדשה. נקודת המבט שלו היא שבית הוא משהו שאנחנו יוצרים עם הזמן ולאו דוקא המקום שבו נולדנו וגדלנו.
לאשתו ג'ין יש פרספקטיבה אחרת על המיזם. היא משתתפת בכאבם של אלה שהפכו פליטים ומשתתפת בכאב אובדן ההיסטוריה שלהם והסביבה הטבעית שלהם, ובהיותה בוטנאית היא מוטרדת מכך שלא נעשה דבר לשימור הצמחייה שבאזור, כתוצאה מכך היא פחות משוכנעת מהתועלת הפוטנציאלית של השנוי על האנשים המושפעים.
ההבדל בתפיסת העולם שלהם בא לידי ביטוי בעת טרגדיה שפוקדת אותם וחוזקו של הקשר לא עומד במבחן. הם שבים לקנדה וכל אחד מתמודד עם המשבר בדרכו שלו. איייברי חוזר ללמוד ארכיטקטורה ואילו גין נישאבת לעולמו של לוסיאן, אמן חתרן פולני, שסיפוריו על וורשה הכבושה מרחיקים את גיין יותר ויותר מאייברי.
אבל אצל מייקלס זה לא נשאר פשוט, כי יש בו רבדים של משמעויות, הרהורים, תהיות ופילוסופיית חיים.
בספר יש שלושה מוקדים בלתי קשורים לחלוטין אבל עם נושא משותף של חורבן העולם הישן ובניה של אחר – מעבר המים של סט. לורנס בקנדה, סכר אסואן, ובניית ושיחזור העיר העתיקה של ורשה שנהרסה במלחמת העולם השנייה, לכאורה כולם תוצר של התפתחות טכנולוגית, אולם מייקלס מתמקדת פחות בהישגים הטכנולוגיים המרשימים לעיין שהביאו לתוצאות הללו ומתרכזת באנשים שהיו מעורבים בבניה הזו או באלה שהושפעו מהשינויים.
בראש וראשונה זהו ספר פילוסופי, המעלה שאלות על המשמעות של אהבה וחיים, עליונות המכונות או עליונות הרוח? ומה יש להעדיף -טובת הפרט או הכלל? הסתכלות והבנה שונים על היחסים בין אדם לטבע, הקשר של אדמה, ומים עם זיכרונות ועבר, ובסופו של דבר גם הווה ועתיד. למשל פעמים רבות משקיעים מאמצים רבים בשחזור של אתרים היסטוריים כדי לשמר את עבר אבל – כל שיחזור שכזה מכיל בעצם זיוף ולכן מוטעה מיסודו. או למשל ג'ין אוהבת להציל זרעים ממקומות מתים ולטעת במקומות אחרים באדמה חדשה, ולכאורה מחזירה את העולם הטבעי לקדמותו. גם תהליך זה הוא מין שיחזור מזויף, כי הוא מעולם לא ידמה למקור, מאחר והסביבה, האנשים, האדמה והאקלים שונים.
אבל אין ספק שאת הערך המוסף הגדול הספר מקבל מיופייה של השפה ועושרה, שהיא שילוב של פרוזה וליריקה עד כי לעיתים הקורא זורם עם המילים ושוכח את העלילה, שממילא היא שולית. פעמים רבות נדמה שזה נעשה במכוון ושמיקלס משאירה לקורא לפרש את משמעות המילים, ובעצם המטרה של הספר היא לא יצור שטף וזרימה של דמיות ואירועים אלא לפתוח את מוחו של הקורא לנושאים מרכזיים וחשובים.
לכן, יש לקרוא לאט ולתת לסיפור ולשפה לזרום דרכך, ולהרהר בנושאים מעוררי המחשבה שהיא מעלה.
מספר ציטוטים:
"אנחנו לא יכולים להפריד את הטעויות מחיינו"
"רק האהבה מלמדת את האדם על מותו, ורק בבדידותה של האהבה אנחנו לומדים לטבוע"
"זמן רב אחרי ששוכחים את קולו של מישהו...עדיין אפשר לשמוע את הצליל של האושר או העצבות שלו, אפשר להרגיש את זה בגוף"
"היא תהתה כמה זמן יידרש לחום להגיר את הצפוניות מתוכה- לאדות את זיכרון- הגוף של אגמים ויערות צפוניים- שנוי צורה כימי כמו בישול. איך יכול מקום לחדור לעורנו בצרה כזו, עד לשד עצמותינו"
"אומה היא תחושה של מרחב שלעולם לא תלך ברגליך שלך אבל אתה יודע ברגליך שהוא שייך לך. חומו הוא החום שלך, ריחותיו וצליליו הם שלך.."
"אל תחשוב נקי ומלוכלך, תחשוב מודע ולא מודע"
"שתיקת ההריסות היא נשימת המתים"
