נטלי ופרנסואה נפגשו במקרה ברחוב. הוא ניגש אליה, אמר את המלים הנכונות. היא נענתה להצעה לשתות קפה. הקסם התרחש, הזרות התפוגגה, האהבה לבלבה. אחרי מספר שנים יפות יחדיו פרנסואה נהרג כשהתפרץ בריצה לכביש. דויד פואנקינוס מתאר את ההלם, את הקושי לשוב לשגרת חיים, את הכפור המכסה את הלב ואוטם את הרגש, ואת תחושת הפתיעה כשהאהבה מגיחה במקום בלתי צפוי.

לכאורה זהו סיפור פשוט על אובדן ועל בנית שלמות חדשה מבין השברים. סגנונו של הספר הוא שהופך אותו לשונה ולכובש לב. כתיבתו של פואנקינוס אמנם נקראת מן הדף, אך מעניקה תחושה של האזנה למספר מיומן. הנה קטע קצר מאחד העמודים הראשונים המדגים זאת: לא אחת היתה נטלי תשושה בסופי השבוע. ביום ראשון אהבה להשתרע על הספה ולקרוא, וכשהעייפות שלחה אותה אל עולם הבדיון נסתה לדפדף בין עמודים וחלומות. היא הניחה שמיכה על רגליה, ומה עוד כדאי לספר: אה כן, היא אהבה להכין קנקן תה ולשתות אותו בכמה ספלים, בלגימות קטנות, כאילו התה הוא מעיין לא-אכזב.

הקדרות השורה על מרבית פרקי הספר נשברת באמצעות הערות ביניים קצרות, שנקשרות לפרטים שוליים בסיפור, ומספקות הפוגה. כשנטלי מצליחה לבלות ערב במסעדה, ערב שתיאורו מסתיים במשפט המרגש ומעלה החיוך, "התנאים לערב נטול כאבים התקיימו סוף סוף", הערת הביניים הצמודה לפרק זה מפרטת את המצרכים הדרושים להכנת המנה העיקרית שהוזמנה באותו ערב. כשמרקוס, העובד במשרדה של נטלי, שוכח את קוד הכניסה לבנין מגוריו משום שהוא מסוחרר מנשיקה שקיבל, הערת הביניים היא הקוד הנשכח. לפעמים ההערה היא מילות שיר שהוזכר קודם לכן, לפעמים משפט הגותי קצר, וכיוצא באלה הפסקות נשימה קצרות שמעניקות לסיפור נגיעות חייכניות.

למרות התחושה המטעה לפעמים של קלילות, הנובעת מן הכתיבה נטולת המאמץ ומן הענייניות שבסגנון, פואנקינוס מספק אבחנות מדויקות על הלך נפשם של גיבוריו ועל תגובות סביבתם. כשנטלי האבלה מוקפת בתשומת לב, הוא כותב, "איש אינו מקשיב לאדם שמביע רצון להיות לבדו". כשמרקוס מתנהג בדרמטיות בפגישה עם נטלי, הסופר קולע אל חוט השערה באומרו, "כן, אפשר לחשוב שמרקוס מייצר דרמות מופרזות. ובריחתו עשויה להיראות מטופשת. אבל צריך לחיות שנים בתוך האין כדי להבין איך אפשר להבהל פתאם מסיכוי". אבחנות אלה הן שמעניקות לספר עומק, ומבדילות אותו מסיפורים דומים אחרים.

את פואנקינוס הכרתי בספרו "שרלוטה", שאמנם הערכתי בשל תוכנו ובשל הכאב העמוק שהובע בו, אבל סגנונו היה מוזר בעיני. "העדינות" שונה ממנו, וכשמו כן הוא. בפתח הספר הוא מספר על נטלי: "היא אהבה לצחוק, היא אהבה לקרוא. בדרך כלל לא התממשו שתי האהבות בעת ובעונה אחת משום שהיא העדיפה סיפורים עצובים". פואנקינוס, לעומת זאת, מצליח לממש, שלובים זה בזה, את העצב ואת החיוך, את היאוש ואת התקווה.

ענת וקנין אפלבאום עיצבה עטיפה עדינה ההולמת את רוח הספר. לי עברון תרגמה בכשרון ובשטף. ספר מומלץ בהחלט.

כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות דויד פואנקינוס… או לפחות לכתוב כמוהו. זה הספר השלישי שלו שאני קוראת, וכמו שני הספרים הקודמים, גם הספר הזה סיפק את הסחורה שלמדתי לצפות לה מפואנקינוס – ספר שמהמילה הראשונה שלו ועד המילה האחרונה אני קוראת עם חיוך של עונג. אשרי הסופר שהסגנון שלו מהלך קסמים בצורה כזאת.

זהו סיפורה של נטלי, בחורה צעירה שפוגשת ברחוב באקראי את אהבת חייה, אבל האהבה הזאת נקטעת באיבה לאחר שבעלה נהרג בתאונת דרכים. נטלי חושבת שחייה הגיעו לקצם. היא ממשיכה לחיות על טייס אוטומטי, אבל מגלה שלחיים יש כוח עצום ושגם במקומות החשוכים והנמוכים ביותר, יכולים לבצבץ התקווה והסיכוי לאושר חדש. ואצל נטלי, הם מגיעים ממקום לא צפוי בהחלט.

הספר כולו נכתב בגוף שלישי. פואנקינוס מתאר מהצד את סיפורה של נטלי. אין תיאור בגוף ראשון של מחשבות ורגשות, ועדיין קל כל כך להתחבר לדמות הראשית, להיעצב ביחד איתה, לכאוב איתה ולהתרגש על התפנית שחייה מקבלים. הרבה הומור יש בספר הזה והרבה שנינות, כל מיני קטעי קישור בין הפרקים (הקצרצרים) שהם קשורים-לא קשורים, אבל מוסיפים הרבה. זה יכול היה להיות עוד ספר על אבלה של בחורה צעירה, אבל פואנקינוס, בסגנון הייחודי והנפלא שלו, הופך את הספר לספר על תקווה ואהבה שתופסת אותך לא מוכן.

זהו ספר קצר יחסית, 170 וקצת עמודים, ויוצא שאני מעדיפה תמיד לקרוא ספרים ארוכים יותר, אבל הספר מושלם מבחינת האורך שלו ומשאיר טעם מתוק של עוד.

הספר נקרא "העדינות" וכל כולו עדינות ורוך שלי אישית עשו משהו נעים מאוד בלב. העדינות הזאת הצליחה לצאת מבין דפי הספר ולעטוף אותי. כל מילה חדרה וריגשה וליטפה אותי. גיליתי שהספר עובד לסרט בכיכובה של אודרי טוטו, והאמת שאין ליהוק מושלם מזה. כך בדיוק דמיינתי את נטלי.

יש צורך להוסיף שאני ממליצה על הספר?

ובכלל, ממליצה על כל ספריו ושוקלת להקים מועדון מעריצים שלו בארץ!