מה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לקרואסון ?

במילים אלו פותח הספר. ומייד נותן את התשובה. למרוח את הקרואסון בחמאה. כל כך פשוט, לא?

ומשם מתחיל הסיפור של פאבלו. פאבלו משתף את הקוראים בחייו: מחסור במזומנים, אח עשיר שממנו אפשר לקחת כסף, קצת קללות, שיחת טלפון שבה הוא מתבקש להשתתף בסקר אבל מחליט `לעבוד` על הסוקרת. הפרק השני ממשיך בתעלוליו, וההרגשה היא כאילו נקלעת לתוך ראשו של המספר, וכשנראה שהספר הולך להיות כולו דומה לפרק הראשון החלטתי לדלג...דילגתי עמודים, והופ, סיימתי את הספר.

המחשבות שעלו בראש: מדוע בכלל לכתוב ספר כזה. מה מעניין אותנו לקרוא על חייו? שמתי את הספר בצד. ושוב קראתי מה כתוב על גבי העטיפה: כתיבתו הבוטה של טוסט עומדת בקנה אחד עם הכתיבה הבוטה של אלמודובר ומורקמי.

את שניהם עדיין לא קראתי. ספר אחד של מורקאמי התחלתי לקרוא ושמתי בצד. אז אולי בכל זאת כדאי אתן לספר הזה  הזדמנות שניה, ואנסה לקרוא אותו מבלי להביע את דעתי האישית תוך כדי .

שורה ראשונה בספר אומרת שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לקרואסון הוא שימרחו עליו חמאה.
אבל לדמות בסיפור אין חמאה ומכאן מתחיל בעצם הסיפור: הוא בן למשפחה בעלת אמצעים שנהנה מיתרונות של תמיכה מהמשפחה
אבל הוא לא מתכוון לתרום את חלקו. חלקו לעולם מתבטא בעישון והסנפת ג`ויינטים, שתיה, בחורות, לקמבן את אחיו, ולהתבטל.
כשלקחתי את הספר לקריאה - ידעתי שהסופר הולך להיות בוטה [כך מעטיפת הספר] רק שלא ידעתי שיש מינון יתר.  השתדלתי להתעלם מהבוטות והשפה הנמוכה על כל צעד ושעל. עשיתי עם עצמי מעין ניסוי אם אני יכולה להתגבר/להתעלם משטף הקללות והשפה המאד נמוכה שנפרשת בספר בכל משפט שני כדי להגיע להבטחה: סופר מבריק שרוצה לספר לנו משהו שמאד כדאי לנו לדעת.
אביו של הדמות המרכזית נקלע לתאונה, ואחיו נעלם.הוא נקרא לאתר את אחיו. יחד עם גיסתו הם מתחזים לבעל ואישה שוכרים בלש והוא מנסה לבדוק מה קרה עם אחיו. מאד הייתי רוצה לדעת, אלא שהוא ממשיך בדרכו, קללות, ניבולי פה, שתיה לשכרה, התנהגות בוטה כלפי נשים ושימוש יתר בכל צורת הפעלים והפעולות של איברי המין הנשיים והגבריים.
התגברתי עד שלב שבו אמרתי לא עוד. אם אני רוצה לקרוא על פתרון כזה או אחר של תעלומות יש מספיק ספרים לכך. הספר הזה מכוון נמוך מדי. הדבר היחידי שלא עצר אותי מלעצור את הקריאה הוא ההבטחה `הסמויה` שכדאי לקרוא, ואו-טו-טו נדע מה קרה, חשבתי שאולי לקראת הסוף הוא יתעדן קצת וידלג על הקטעים שלדעתי מאד מיותרים. משהבנתי שזה לא הולך לקרות, נטשתי את הספר.
היה עדיף לעצור בתחילת הספר כשהבנתי שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לקרואסון הוא למרוח אותו בחמאה. ולי בתור קוראת כדאי לקרוא ספרים שישתוו לחמאה ולא למרגרינה.
בכל אופן אם פספסתי משהו - תמיד אוכל לקרוא סקירה או כתבה של מישהו אחר שיוכל לספר לי על כך.