אהרון גוטסמן הוא אינו עוד יהודי שמגיע לגטו טרזין ולכן אי אפשר לסווגו כשאר הבאים בשערי הגטו:  הוא אינו מבעלי השררה (ואין לו גם אף קרוב או ידיד מבעלי התפקידים), הוא לא יהודי זקן שהובל לטרזין מהרייך או מוינה, הוא אינו ציוני ואינו אנטי ציוני, לא הגיע לגטו בטרנספורטרים הראשונים והוא אפילו לא סתם "יהודי פשוט".

הוא אלוהים בכבודו ובעצמו שירד לראות "הכצעקתה", שבא לבחון מה באמת קורה לבני עמו הנבחר במהלך המלחמה (לפעמים הוא לא בטוח אם יועציו מספרים לו את כל מה שהיה רוצה לדעת).

יש כאן דיון מוסווה בשאלה – האם אלוהים הטוב הוא כל יכול או שהוא בעצם לא טוב. אך בעיקר יש בספר זה ביקורת נוקבת על האדם. ביקורת על בעלי השררה- שלא דואגים ואף חיים על חשבון אחיהם לצרה -שולחים ידם בביזה, לא מחלקים את המשאבים בשוויון ושולחים את אחיהם חסרי המזל אל המזרח הלא נודע. ביקורת על האדם שמוכן לעשות הכל לא משנה כמה יפגע באחרים על מנת לנסות להציל את עצמו ואת בני משפחתו.

אוטו ווייס יהודי צ'כי מובל לגטו טרזין עם משפחתו, הספר הוא ביקורת הנובעת מהתנגשות בין חייו הקודמים של אוטו ועולם הערכים שלו-  יהודי בן "העולם הישן" שגדל והתחנך במונרכיה האוסטרו-הונגרית – עם מה שראה וחווה בימי הכיבוש הנאצי מחוץ ובתוך הגטו.

הספר נכתב בגטו בשנת 1943 ע"י אוטו כמתנה לאשתו ואוייר בידי ביתו הלגה. אוטו נשלח לאושביץ באחד הטרנספורטרים באוקטובר 1944, אשתו ובתו נשלחו לשם אף הן אך שרדו את השואה.

בהקדמה כותבת בתו הלגה: "ספר זה מעולם לא נועד לפרסום. הוא אינו מנסה להעריך את משמעות האירועים או לפרש את הנסיבות שבהן התרחשו. הוא היה תקף בזמנו בסביבה שבה נוצר. זו עדות אישית על רגשות, צער ואכזבות, והיא מלאה ניגודים, אמונה וספקות, תקווה וחרדה"

ספר מעורר מחשבות, מלא אמונה. עם איורים שובי לב תמימים לכאורה.