מגיל צעיר חייתי בתוך בועה.
בהתחלה עם ההורים שהגנו עלי עוד מתקופת בייצפר: מתלוננים בפני המורים האטומים על החרם שעשתה עלי הכתה, מצטדקים בפני היועצת הנדהמת שלשאלתה מה הצבע האהוב עלי, עניתי: דם.
תקופת הצבא שבאה לאחר מכן גם כללה התערבותם לאחר שביקרוני ב״שנלר״ ומצאו אותי רועדת מקור בחדר שבו הייתי אמורה ללון. שיחה אחת למפקדי והשתחררתי הביתה ללא צורך להישאר שבת ולנקות מרצפות מעוקמות ומטונפות שהיוו חלק בלתי נפרד מהמשרד בו עבדתי.
ועל כן נושאים רבים ולעיתים שנויים במחלוקת שמצריכים חשיבה והתעניינות מצידי מעולם לא זכו להתחייחסות עד היום.
אחרי הצבא, מצוידת בחבר שנראה כמו פרסומת לבראד פיט ושות׳ מאושן 11, חרשתי את מקומות הבילוי בת״א והתעניינתי בכל מה שויטאלי, עכשווי ועדכני.
שכל של ציפור, אין דאגות ומה שעמד על הפרק בחדשות והאקטואליה היומית עניין אותי כקליפת השום.
השינוי המהותי החל מהלידה הראשונה: כאב, רגשות תסכול וחיבה וגם אומץ שהובילו לאהדת הזולת, לאמפתיה ותבונה.
אני עדיין לומדת דברים שכבר מזמן הייתי צריכה להפנים אבל לדעתי יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
״הגבעה״ הוא אחד הספרים שגרם לי להפנמה מאוחרת משום שנושאו, כך חשבתי, רחוק ממני שנות אור והוא כולו מריח מפוליטיקה ודת ואני בזה לשתיהן.
עלילת הסיפור מתרחשת במעלה חרמש ג׳, היאחזות בדרום הארץ בה יושבות כמה משפחות מתנחלים. האנשים מנסים לעבוד, ללמוד ולשרוד. הם נאחזים באמונותיהם, מתמודדים עם גורמים חיצוניים המנסים להרוס את מה שבנו (הערבים וצה״ל המאיים בצווי פינוי) וגורמים פנימים בתוך ההתנחלות המפרים את שלוותם.
ההתחלה איטית קמעה, אזכורים פוליטיים ומהלכים מדינים כמעט גרמו לי לנטוש את המערכה אך הדמויות מקסימות ועוברות תהליך שינוי מרתק במהלך העלילה. הן צבעוניות, רגישות ובעיקר מורכבות.
מעולם לא הבנתי את הפטריוטיזם שהתגלם בחסידי ברסלב (מהיכן נובעים העליזות והלהט?) את הידיעה שאתה משאיר את נפלאות הטכנולוגיה מאחור וחוזר לחיים בסיסיים: שטיפת כלים ללא מדיח והפעלת מחשב עם חיבור מצפצף וכושל (כמעט תמיד) לאינטרנט.
והסבלנות והסובלנות והכל בידי השם ישתבך שמו.
מאוד קל להעביר אליו אחריות ולומר הכל משמים אך אני חושבת שהצלחתי קצת להבין את הראש שלהם ואף על פי שכל אחד מהם הגיע לשם בנסיבות שונות, כולם מצאו את האור ללא גנרטור או פנס כיס.
אולי הם היו צריכים להגיע לקרקעית התהום כדי להבין מה עשו וכיצד עליהם לתקן את העוול.
מלבד האנושיות הכה נוגעת של הדמויות, מצאו חן בעיני תיאורי הטבע והחיות.
הם הזכירו לי את תיאוריו של שלו ברומן רוסי: העגלים, החיפושיות ומיני הפרחים. החיבור לטבע ולעבודת האדמה, ההתמקדות במשפחה וצרות שלעיתים נופלות בצרורות ומגבשות אותה ליחידה אחת מלוכדת.
באחד מערבי הקריאה שמארגנת האוניברסיטה הטקסנית הזדמן לי לשמוע תיאורים מהספר דווקא בשפה האנגלית, הם היו כל כך יפים בעיני עד כי החלטתי לתת צ׳אנס והזמנתי מייד את המקור.
משפטים כגון: ״השבת ירדה על הגבעה כהינומה על כתפי כלה, שקטה ואוורירית״ או ״השבת ירדה על הגבעה כשביס על שיער, נעימה ורכה״ לגמרי עשו לי את זה.
זהו ספר שנכתב בסבלנות אין קץ ובמשנה זהירות.
אני יכולה לתאר לעצמי כמה קשה היה לסופר לא לבחור צד אלא לתת לקורא לשפוט ולהזדהות.
גם אני החלטתי לא לבחור צד (תמיד הייתי קרובה למרכז מאשר לימין או לשמאל) אך בהחלט הזדהיתי, כעסתי ואפילו דמעתי.
ספר שחשוב לקרוא.
