וקיבלתי עליו בכלל המלצה דווקא מחברה בישראל.
הלכתי מהר לספריה ולקחתי שני ספרים מהסדרה הביתה.
פעם ראשונה שאני כותבת ביקורת על ספר ילדים, אבל הספר הזה מאוד מוערך (זו סידרה למעשה) ע"י רבים, הסופר זכה בפרסים ואני די התעצבנתי כשקראתי אותו לילדים שלי (פעם יחידה ולא יותר) ובער לי לכתוב את הביקורת שלי.
קראתי להם את הספר הראשון בסדרה, והתעצבנתי על הסוף שהאמא אומרת לאוליביה בלילה כשהיא משכיבה אותה לישון - You know, you really waer me out, but I love you anyway.
זה הרי משפט נוראי, הוא נותן לילדה רמז שיכול להיות מצב שהיא תעבור איזשהוא סף אצל אמא שלה והאהבה לא תהיה שם יותר. יש לה תנאים שכרגע האמא עוד מחזיקה את עצמה לא להישבר.
משפט נורא.
רציתי לפתוח פה גדול על האמא הנוראית הזו שכנראה עשתה ילדים (ואגב נראה שהיא לא למדה את הלקח וכל ספר מוסיפה לאוליביה אח חדש) בשביל שישעשעו את עצמם.
וגם הספר עצמו היה קצת פרווה לטעמי. לא קרה שום דבר מענין. למעשה גם הבן שלי לא מצא את הספר מענין.
בכל אופן, אח"כ קראתי (לעצמי לא לילדים) את הספר השני ששאלתי בספריה, כי הוא כבר בבית. והוא אפילו עוד יותר מרגיז.
השני שלקחתי הוא Olivia and the missing toy.
הוא מתחיל בזה שאוליביה דורשת חולצה אדומה במקום ירוקה לכדורגל, האמא מוחה בקול רפה אבל ניגשת בחריצות לעבודה ומכינה לה חולצה אדומה. רק שיש פה ענין קטן שהוא מעבר לצו האופנה הפנימי של החזרזירה הקטנה - לכל קבוצה יש הצבע שלה ויש חשיבות בזה שהשחקנים של הקבוצה ידעו לזהות אותך בקלות. זה לא מקום להפגין אינדיבידואליזם אלא דווקא קבוצתיות.
האמא לא היה לה כוח להסביר (היא כנראה עדיין תשושה מהספר הקודם).
אח"כ אוליביה איבדה את הצעצוע האהוב עליה ביותר.
היא מוצאת אותו למחרת קרוע, הכלב שלהם קרע אותו. היא בוכה.
אמא ואבא במטבח, אמא על הרגליים מאכילה את התינוק תורני, ואבא קורא עיתון (כמו שצריך. גבר גבר).
אף אחד מהם לא זז לחבק אותה, האב מסיט מבט מהעיתון ופותר לה את הבעיה - אל תדאגי, מחר נלך ונקנה לך את הצעצוע הכי טוב בכל העולם.
אוליביה מיד נרגעת, מספרת לו כמה היא אוהבת אותו והולכת לה לדרכה מרוצה ושמחה.
רק שזו לא התגובה הנכונה.
מה שקורה בחיים האמיתיים זה שלאבד את הצעצוע הכי אהוב זו קטסטרופה קטנה לילד. ושום צעצועים חדשים לא באמת ירגיעו אותו. והוא צודק. הוא צריך אמפטיה בכמויות, שההורים שלו יניחו את העיתון בצד ויגשו לחבק אותו להראות לו שהכאב שלו חשוב בעיניהם. שהם מכירים בזכותו להתאבל.
ועוד הערה, יופי של מסר שוביניסטי הספרים מעבירים לילדים הרכים שמקשיבים לו.
אמא מכינה ומאכילה את הילדים, קוראת סיפורים לפני השינה, עושה אמבטיה, תופרת בגדים, משעשעת אותם (לוקחת אותם למוזיאון ולים), מחנכת אותם (אחראית להשכיב אותם ולקבל על הראש מהם בתור תודה), מעירה אותם בבוקר (ושוב מקבלת על הראש מהם במקום תודה).
אבא קורא עיתון (אה, וקונה להם מתנות ואז מקבל חיבוק ו"אני אוהבת אותך").
