זהו סיפורו של פדריקו מאיול, ברסלונאי-קאטאלני אדוק באוריינטציה הפוליטית-רוחנית שלו, השרוי בתחילת שנות השבעים לחייו. יום לאחר חתונת הזהב שלו ושל רעייתו, תובעת ממנו האישה במפגיע לעזוב את חייה ואת ביתם. הספר מתחיל באותו דיון מר וכועס בין פדריקו לרעייתו ולא לחינם שם הסופר דגש על אישיותה החזקה של הרעייה, שמשתנה לנגד עיניו של בעלה כמעט בן-לילה, אותה אישה חלשה שחיה בצילו 50 שנה, כיבסה את בגדיו, גידלה את ילדיו, טיפחה את ביתו, שירתה אותו נאמנה ולא פצתה פה, עשתה תפנית של 180 מעלות והחליטה שגם לה מגיעה לחיות. מכאן ואילך מתחיל מאיול - שבתחילה שרוי במבוכה מעורבת בזעם אין-אונים ובתחושת ביטול ש"לא יכול להיות שזה קורה לי"... - את המסע להכרת העצמי שלו, הנפש שלו, נטיות הלב שלו, חיפוש אחר תרבות חדשה, חברים חדשים, תובנות חדשות.
לא לחינם הספר נקרא "המסע האנכי". מעבר לעניין הגיאוגרפי במסע האנכי שמאיול עורך מברסלונה לכיוון דרום ולאורך פורטוגל, הרי שהוא עורך מסע אנכי בנבכי נפשו, מסע שרק מרים אותו מעלה-מעלה להתרוממות נפש כמותה לא ידע כל חייו ואליה התוודע, יחד עם הקורא הנסחף עימו במעלה הזרם, רק לקראת סיומם.
במסע במבוכי הנפש אין בשורה לאנושות, אין בו דרמה גדולה או הבטחה אלוהית כלשהי, למרות הצו התנ"כי המלווה את הקורא של : "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך." התהליך של הנדידה בגלות, הופך אצל מאיול למעין משחק. הגלות מחייבת אותו בפעם הראשונה בחייו להתמודד עם שאלת זהותו וזקנתו ותוך כדי המסע הוא משיל את אדרת הזקנה מעליו ולובש חיוניות נערית. המסר של הספר הוא מסר חזק מאוד בכל הנוגע לאפשרות של האדם להמציא את עצמו מחדש בכל רגע בחיים. ההכרה באינסופיותו של העולם ואינסופיותו של הידע.
הגורל שנתון בידיו של האדם עצמו, הוא עוד מסר חבוי וגלוי בספר הזה. במסעו של מאיול, כל אדם יכול למצוא את עצמו ומגדיל וילה-מאטאס וגורם למאיול לממש חלום ישן שחוזר על עצמו לילות רבים על משכבו. הוא חולם שוב ושוב שהוא עוזב את המלון שבוא הוא מתגורר כבר שנים אך מעולם לא שילם בו את החשבון. אין זה מקרה שזהו החלום שרודף את מאיול. החלום הזה מסמל את ביתו וחייו עם זוגתו חוליה, בית שהיה משול לבית מלון, בו הוא חי, התגורר, קיבל שירותים משירותים שונים אבל לא שילם דבר ברגש, באהבה, בנתינה, בזוגיות. הארעיות הזו של בית מלון בחייו, גם היא מסמלת את חייו הריקניים מרגש ומרוחניות וההתחברות לעצמו, עד היום שבו החל את מסעו האנכי. כשהוא מבטל את הקו שבין המטאפורה בחלום הזה על בית המלון, לממשות, ומיישם במציאות את החלום, הוא מוכן למסעו אל האטלנטיס, מסע המערער סופית את הגבולות בין סיפור למציאות. היבשת האבודה ששקעה בים, היא מקום ממשי מבחינתו, שמקבל דמות של רובע אנסנצ'ה בברסלונה, מקום הולדתו, אליו הוא חותר להגיע ושם הוא סוגר גם את המעגל הספרותי וגם את מעגל חייו.
הספר הזה הוא מסר להתחדשות, ליכולת של האדם לחיות תמיד מחדש, בכל תקופה בחייו ולהגשים את עצמו.
סיפור מקסים, רק לוקה מעט בתרגום או לפחות בעריכה הסופית. לעתים יש תחושה שהמתרגמת לא הצליחה לקלוע למקור והעורך לא היה מספיק ער לטקסט שהסתרבל לפתע. עדיין, אין זה גורע מהנאת הקריאה בספר הנוגע ללב הזה.
5 כוכבים
