מבט פנימה

אֲנִי כְּבָר רַכָּה,

מְרֻפֶּדֶת וַעֲמֻקָּה,

כְּמוֹ קֵן שֶׁמַּמְתִּין לְגוֹזָל.

וְיֵשׁ בִּי מָקוֹם

לְכָל הָאַהֲבָה,

וּלְכָל מָה שֶׁתִּרְצֶה

וְתוּכַל.

*

אֲנִי כְּבָר, אֲנִי כְּבָר.

כְּמוֹ פֶּצַע פָּעוּר,

כְּמוֹ פֶּרַח

הַמַּמְתִּין לִדְבוֹרָה.

כְּמוֹ שָׂדֶה חָרוּשׁ וְחַם,

הַמַּמְתִּין לְעוֹנַת

הַזְּרִיעָה.

*

בְּבֶהָלָה אֲנִי מְגַלָּה

אֶת הָעָצְמָה הַמַּצְמִיתָה

שֶׁל הַגַּעְגּוּעִים.

הָעוֹר מִתְהַפֵּךְ הַחוּצָה כְּמוֹ כְּפָפָה

וְכָל הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים

חֲשׂוּפִים.

מֻגָּשִׁים לְפָנֶיךָ חַסְרֵי הֲגָנָה.

וְכָל הַהֶסְכֵּמִים, הַבְּרִיתוֹת, הַנְּדָרִים,

שֶׁכָּרַתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, בֵּינִי לַאֲהוּבַי,

וּבֵין הָאֱלֹהִים —

אֵינָם.

*

וְעַכְשָׁו, קוֹלוֹת הַלַּיְלָה. צְרָצַר בּוֹדֵד,

תַּנִּים מְיַלְּלִים.

אֵין סוֹף לַלַּיִל, אֵין סוֹף

לַגַּעְגּוּעִים.

מדברי העורך, יקיר בן-משה:

"בין המיתרים" ספרה של נגה מרקמן הוא אחד מספרי השירה הייחודיים שיצאו לאחרונה. בעיקר משום המזיגה הנפלאה והמרעננת של מרקמן בין שירת "האני" לשירת הטבע.

המשוררת מצליחה לגרוף את כל הנוף הנגלה לעין, החל מדנדוני הפעמונים בחצר, דרך הגשם המתופף על הדלת ועד לקולות הלילה (לצרצר הבודד ולתנים המייללים) – ההופכים להשתקפות מרהיבה של רגשות פנימיים. "העור מתהפך החוצה כמו כפפה" היא כותבת בשיר "מבט פנימה" (עמ' 86) ויוצרת מארג אמנותי הבנוי על פואטיקה של היפוכים בין פנים לחוץ, בו הכל הופך ממבט לגעגוע ולהיפך.

אני מכאן

(מענה לדרוויש, כתגובה לשירו "אני משם")

אֲנִי מִכָּאן.

סוֹבֶבֶת סְבִיב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

יוֹדַעַת מָתַי יִבְקְעוּ חֲצָבִים,

כְּמוֹ רֹאשׁ עֻבָּר

בּוֹקֵעַ

מֵרֶחֶם אִמּוֹ.

אַחַר כָּךְ מַתְחִיל הַמַּטָּע לְהַאֲדִים. וְהַכְּרָמִים

אָזְנַי כְּרוּיוֹת לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת בַּחֲשַׁאי בָּעִנְבָּלִים.

הַחֹשֶׁךְ מְאַחֵר לָלֶכֶת בַּבְּקָרִים

וּמַקְדִּים בָּעֲרָבִים.

אֲנִי מִכָּאן, מַאֲזִינָה בְּרֹב קֶשֶׁב, מָתַי יַתְחִילוּ

צְרִיחוֹת הָעֲגוּרִים,

הָאֲדָמָה כְּבָר לֹא צוֹרֶבֶת בְּחֻמָּהּ.

אֶפְשָׁר בָּעֶרֶב לָלֶכֶת יְחֵפָה,

בְּקָרוֹב יַאֲדִים מוּל חַלּוֹנִי סַפְיוֹן הַשַּׁעֲוָה.

בְּדִמְעוֹת מֶשִׁי יִנְשְׁרוּ לָאֲדָמָה

עֲלֵי הַוְּרָדִים.

אֲנִי מִכָּאן. יוֹדַעַת אֶת כִּוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ

בְּחַלּוֹנוֹת בֵּיתִי וְהֵיכָן אוּכַל לִפְגֹּש עִם שַׁחַר

אֶת כּוֹכַב הַנֹּגַהּ שֶׁלִּי.

אֲנִי מִכָּאן. בְּזִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי צָרוּב הַמַּאֲהָל בְּמוּפְתַחְרָה.

נָשִׁים, סִירִים גְּדוֹלִים מַהְבִּילִים

וִילָדִים מִתְרוֹצְצִים,

עָשָׁן.

וְכָאן, עַכְשָׁו בַּזְּמַן —

שָׂרְדוּ רַק שְׁלוֹשָׁה אֵיקָלִיפְּטוּסִים וְגַל אֲבָנִים

וּמָה עִם הַיֶּלֶד הַהוּא, שֶׁהִבִּיט בִּי

בְּעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת

וַהֲמוֹן זְבוּבִים עַל פָּנָיו?