Wow איזה ספר!

התחלתי לקרוא את הספר אחה"צ וסיימתי אותו בלגימה. אי אפשר להניחו מהיד. הוא מרתק ומעניין כאחד.

יצאתי למסע  חיים עם אדלה איצקוביץ ויחד איתה צעדתי בנעלי הבית שלי, מהעקבים של ורשה לעבר חולות הים של קרית ים.

כמנהגי גם הפעם קראתי את ההקדשות ודברי הסופרת בתחילת הספר. הקדשה כזו מרגשת מזמן לא קראתי. זו הקדשה שמנגנת על מיתרי הלב ופותחת את שקית הדמעות.

הספר "עקבים בחול" מגלגל בפני הקורא את חייה של אדלה (האימא של צפורה לביא). 

הסצנה הראשונה בספר נפתחת ברוח חזקה משתוללת, נוף לבן של שלג,  קרררר ...  וכפי שנכתב בספר  אפילו כלב לא נכנס לחנות, שבו מועסקת נערה בת 15 ומוכרת כובעים.

למרות מזג האוויר והרחובות הריקים מאנשים שספונים בתוך בתיהם, לחנות נכנס גבר עם הופעה אברכית: זקן, פיאות, ומגבעת,  במטרה לרכוש מתנה לאחותו לרגל יום הולדתה.

כידוע,  לגברים קשה קצת להחליט על רכישת מתנה לנשים, והנערה פונה לעזור לאברך, בקבלת ההחלטה על הכובע המתאים. אדלה לוקחת על עצמה את מלאכת הדיגמון בפני האברך ומתהלכת בחנות בצעדי דוגמנית,  כשלראשה היא מודדת מספר כובעים, עד וכאשר יחליט האברך על הכובע הנבחר.

מה קרה לאברך לאחר רכישת  הכובע? האם הוא המשיך לבקר בחנות הכובעים ולהיעזר באדלה הזבנית?  את התשובה תמצאו בסיפור ולכן תצטרכו לקרוא בעצמכם.

מה שכן אני יכולה לגלות לכם... ציטוט מעמוד 16: "המעשה המשוגע הזה הציל את חיי"...

"עקבים בחול" כורך בתוכו את חייה של אדלה איצקוביץ שמתאהבת בשבתאי. הוא- איש יפה תואר ואמיד והיא לעומת זאת מבית דל אמצעים. היא מבית מסורתי כמעט חילוני והוא יוצא חסידי גור.

הסיפור מחולק לפרקים קצרים כמו שאני אוהבת והכול מנקודת מבטה של הנערה-אישה "אדלה".

אין רצף כרונולוגי בין הפרקים,  קצת מזכיר חיבור של חלקי פאזל.  לי אישית הזכיר את אימי ז"ל בימיה האחרונים. כמעט באותו אופן  סיפרה לי אימי על משפחתה,   עד כדי כך שלעיתים הייתה לי הרגשה , כאילו אני זו שיושבת מול אדלה ומאזינה לסיפור חייה.

אני יצאתי עם אדלה למסע הלא קל הזה מורשה עקובת הדם,  דרך נישואיה הפיקטיביים, העלייה לארץ, הנישואין לשבתאי, המגורים בחיפה, אובדן יקיריה, המעבר לקרית ים, הלידות, הקשר המשפחתי, היחסים בתוך המשפחה ועוד.  

כמו בציור מצליחה ציפי להכניס את הקורא לתוך אותה תקופה. שנות הארבעים בעיר הפועלים, הקשיים, הפרעות, שריפת חנויות היהודים,  כשברקע האנטישמיות והאכזריות ההיטלריסטית.

לא היה קל לאדלה בארץ ובואו נסכים שלא פשוט לצעוד עם עקבים בתוך חולות.

אדלה לא עבדה והקדישה את זמנה לעזרה לבעלה בעסקי התיווך. בזמנה הפנוי קראה ולמדה עברית. היא דאגה לילדיה ותמיד קיבלה אותם עם ארוחה חמה. המשפחה זכתה לימים בהירים,  כאשר הצליחה להתפרנס בכבוד מעסקי התיווך שאב המשפחה – שבתאי ניהל, ומאידך גיסא  היו לה גם לא מעט ימים אפורים - כשהפרוטה לא הייתה מצויה.

מורשה-אחותו של שבתאי וגיסתה של אדלה לא אהבה את הנישואין הללו ורדפה את אחיה בנושא... ציטוט עמוד 62: "לקחת אישה יפה ומפונקת, שלא יודעת לעשות כלום, שיקסה שלא שמרה בחיים שלה על השבת, והבאת אותה לארץ הקודש? השתגעת? כל-כך הרבה בחורות אבא רצה לשדך לך, אך אתה? לא! התאהבת במוכרת הכובעים הענייה הזו, ולקחת אותה משם לארץ. אבא שלך הכין לה נדוניה, ולא אימא שלה. כלום לא היה לה, ועכשיו בתור תודה, היא אפילו לא שומרת שבת".

אהבתי את אדלה ואת שבתאי הערצתי.

אני לא מופתעת שאדלה הייתה כרוכה אחר שבתאי. מי לא יכול להתאהב באדם שאוגר בתוכו כל כך הרבה תכונות חיוביות כמו: יושר,  נעים הליכות, טוב לב, חוש הומור, עזרה לזולת, מתן בסתר ועוד.

צפורה  לביא מתעכבת על עיניו הכחולות של שבתאי והמבט המרגיע והחודר בכמה קטעים בתוך הספר... אלא הקטעים שהזכירו לי  את אבי ז"ל.  גם לאבי היו עיניים כחולות, מבט חודר, מרגיע  וללא צניעות הוא גם היה איש גבוה ונאה לכל הדעות.

לאדלה ושבתאי היו שלושה ילדים: רם, דבי ובני. דבי ורם היו מאוד מחוברים ואדלה קינאה בידידות הנפלאה הזו. בין אדלה לדבי היה משב צונן, סיבה מספיק טובה שגרמה לאדלה לברר עם עצמה אם היא זו שתרמה לכך. ציטוט עמוד 115: "...ועלה בי הרהור שמא אני לא נהגתי לחבק אותה די, ולא נישקתי אותה די כדי להביא קרבה. שבתאי חיבק ונישק את ילדינו כולם, וכמובן, כמובן אותי, אך אני? האם קימצתי ברגשותיי, או שהסיבה לשרות שיצרתי טמונה בצער הרב שהיה מנת חלקי מאז אבדו לי כל בני ביתי, משפחתי, חבריי ובית ילדותי כולו?..."

הדמעות של אדלה נכנסו לתוך סיר הבישולים ולאדים שעלו מהם,  לעומת זאת אצלי הם גלשו על הלחיים.

אנחנו נפגשים עם המתים בחלומותינו, בסיפור חיים  של אדלה הקורא שואל: "מה קורה כשיודעים שעוד מעט תפגוש את המתים פנים מול פנים?"

הספר מתאים לא רק לקהל הקוראים המבוגר, והוא נוח מאוד לקריאה. אני אישית מאוד אהבתי את תוספת ההבהרות  לתקופות היסטוריות  והביטויים באידיש בתחתית העמוד.

העונג היה כולו שלי שזכיתי לקרוא את סיפור חייה של אדלה.

הספר מסתיים בפסח  -  צירוף מקרים מעניין שאני עצמי קראתי את הספר בפסח.

אל תחמיצו את הסיפור של אדלה שמהעקבים בורשה הגיעה לחולות הים של חיפה.

"עקבים בחול" הוא סיפור משפחתי נוגע ללב וגם החמצה של אלה שנשארו "שם" ולא נותרו בעולם החיים. 

ממליצה בחום ובמיוחד כשמדובר בסיפור אמיתי!

 לי יניני

עקֵבים בחוֹל בצֵל השוֹאה ולאור התקומה

ציפורה לביא פרסמה ספר פרוזה חדש: עקבים בחול. כשרואים את שם הספר חושבים מיד שאולי זו טעות: כולנו מכירים את הביטוי "עקבות בחול", והנה ביטוי מקורי: עֲקֵבִים בַּחוֹל: המעבר מן הנוחוּת של חיי רווחה בוורשה אל חיי החלוצים בארץ מתמצֶה בקליפּת אגוז בַּצירוף הזה: עקֵבים בחוֹל...

חלום חייה של הסופרת ציפורה לביא היה לכתוב את קורות חייה של אִמהּ. לא פעם האֵם האיצה בה לעשׂות זאת, אך היא כמו ברחה מן השליחות הזאת. לאחר מותה של האם, צַו האם לכתוב את הקורות היה לתחושת מחויבות חסרת פשרות. הסופרת ציפי לביא חשה צורך לכתוב את הדברים מפּיהָ של האם בגוף ראשון, אולי מתוך רצון לפצותה על כך שקורותיה לא סופּרו בעוד מועד. הקול הדובֵר בספר, אם כך, הוא דמות האם אדֵלה.

החיים הם מה שאתה זוכר

גבריאל גרסיה מרקס כתב: החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר.

ואכן הכותבת ניסתה לשזור את העדויות השונות ששמעה ואספה למַארג אחד. התברר לה לא פעם שהזיכרון הוא מתעתע, וחלק מן הדברים הזכורים לה, קרוּ אחרת לפי עדותם של אחרים. היו דברים שהיא כתבה, ואחיה אמר לה: "ולוואי וזה היה קורה". הכתיבה של הדברים כיצירה ספרותית נותנת לגיטימציה לדמיון, ויש תחושה לא פעם שהחיים הם לא מה שחייתָ, אלא מה שהייתָ רוצה לחיות. נראה שבכתיבת זיכרונות יש ערבוב לא פעם של האירועים כהוויתם וגם כתיבה של משאלות לב.

הספר שייך מבחינת הסוגה ל"ספרי זכרונות". מדובר בפרקי זכרונות המכוּנים מֶמוּארים, מֵעין כתיבה אוטוביוגרפית. אלמלא כתבה ציפי לביא את שמה, היינו חושבים שהספר נכתב על ידי אדֵלה האם. עִם מותה של האם הכתיבה היא מעורבת: זהו גם ספר זיכרונות וגם ספר זיכָּרון לאֵם.

הספר פותח בסיפורה של האם שהייתה מוכרת בחנות כובעים. מדי פעם היה מגיע לחנוּת יהודי חרדי, אברך לבוש שטריימל ומגודל זקן. הוא קנה כובעים וביקש ממנה לדגמן לפניו את הכובעים שבחר בהם, וזה התמיהַ אותה שיהודי חרדי שוהה עימה ביחידות בחנות, וגם מבקש לדגמן את הכובעים שבחר. מכיוון שהיה לה חבר, לא ראתה במעשׂיו של האברך חיזור. עם הזמן התברר לה שהוא מעוניין בה כבת זוג, ותגובתה באופן טבעי הייתה: "אני בשום אופן לא יכולה להיות עם בחור שלובש שטריימל ומגבעת. אני לגמרי לא דתִיה". ההפתעה הייתה לאחר שבוע כשנכנס לחנות בחור יפה תואר לשׂוחח עמה, והיא לא זיהתה אותו, עד שהתחוור לה שהאברך גזר את זקנו והחליף את לבושו, כדי שיוכל לחזר אחריה:

"השתגעת"?

"מה שהיא תבקש, אעשֶׂה", ענה.

"ובבית מה אומרים עליךָ"?, המשכתי לשאול.

"שהשתגעתי, כמו שהיא אומרת עכשיו", חייך וחשף שיניים לבנות ומקסימות.

"וזה כדאי?", חייכתי עדיין המומה.

"כן, כי עכשיו היא תֵצא איתי".

המעשֶׂה המשוגע הזה הציל את חיי. ( עמוד 10)

חיזור אהבה כהצלת חיים

המוטיב הזה של תחושת הכרת תודה על שהציל את חייה מלווה את הספר כולו. לאחר נישואיהם, עלתה עמו ארצה על פי בקשתו, והמשפחות שנותרו בגולת פולין נספו בשואה. התחושה היא של החמצה. המכתבים לבני המשפחה והפנייה אליהם לעלות לארץ נענו בסירוב ובתירוצים:

"שבתאי כתב שוב ושוב והתחנן לאביו שיקבץ את כל בני המשפחה ושיבוא לארץ. כל מכתב שהגיע מחמי כלל דברי הסבר כאלה ואחרים, למה ומה מעכב אותם: עוד מעט אברהם ימכור את העסק שלו ונבוא כולנו. רק מעט זמן ונוכל לבוא.

הוא אכן התכוון לבוא, אבל לא ראה מה הדחיפות שבדבר. ובמשפחתי? הם היו רחוקים מן הציונות, ומעולם לא התכוונו להמיר את הארץ הבטוחה שבה גרו, כך הייתה בעיניהם, בארץ אחרת בטוחה פחות. כך חשבו על מקום מגוריהם עד שהגבולות נסגרו עליהם, וכולם כצאן, מי לטבח ומי לגטאות ומי למחנות המוות". (עמוד 23).

חווית ההשתרשות בארץ מסומלת בצורה מוחשית בהתחברות לעץ הזית. עצי הזית בארץ שרדו מאות שנים והיו בתנ"ך ובספרות המדרשית לסמל  הפריחה של ארץ ישראל. גם בספר זה המעבר לקריית ים וההשתרשות בה מומחשים בפריחת הזית:

"ההפתעה שדיבר עליה הייתה עץ זית ששתל בחצר הבית...שבתאי הביט בעץ הזית, חיבק אותי ואמר "שיתקיים בנו הפסוק מספר תהילים 'אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך'. לימים אכן כך היה. היינו פורשים שמיכה מתחת לעץ הזית, ועומדים כולנו- ילדיי...ומנערים את העץ בחוזקה, כדי שהזיתים ינשרו לתוכה...גפן לא שתלנו...אבל הגפן לא הייתה אלא דימוי. תפילתו התקיימה במלואה". (עמוד 26).

הרצף הסיפורי נשזר כאבני פּסיפס

הזיכרונות בספר מסופרים לא ברצף כרונולוגי אלא כשרשור פרקים לפי נושאים ודמויות: אני והשפה העברית, חברות בארץ, אני והשׂפה העברית, אימא, גיסתי מוֹרשה, סיוטים, בתי דבּי ואני... וכך הלאה. זו כתיבה השוזרת את הסיפור כאבני פסיפס הנזרקות אל המסגרת כמעשה תַצרף, ואט אט הדברים נשזרים זה לזה והתמונה בשלימותה מתבררת בסוף סיפור ההתרחשויות. יש כאן ערבוב של זמנים ומקומות, בהתאם להַקפּצה שעושׂה הכותבת מדמות לדמות, מנושא לנושא.

ההשתרשוּת בארץ מתוארת תוך חוויה של רגשֵי אַשמה שאֵלֶה החיים בארץ לא יכלו לעשׂות להצלַת הנשארים בגלוּת. הדוברת בספר, אדֵלה, חשה אשמה שסמוך לעלייתה ארצה בצעירותה כדי להקים כאן בית עם בן זוגה שבתאי, היא הפקירה את אחיה הצעיר. מתברר שהאח הצעיר בן השש התחנן לעלות איתה לארץ, והיא לא יכלה לקחתו כי נסעה לבנות זוגיות בארץ החדשה. כזוג צעיר שעולה לארץ, היא לא ראתה אפשרות לקחת עליהָ אחריות לגדלו, והעוּבדה שנספָּה בַּמחנות מייסרת אותה כל חייה.  (עמוד 48)

החיזור של שבתאי והנישואין לו נתפסים בעיניה כהַצלה: כל משפחתה נספּתה ורק היא ניצלה בזכות אהבתו, ובזכות הסכמתה לעלות איתו ארצה ולהקים ביתם כאן:

"אני חיה אך ורק בזכות אהבתו, שאם לא כן הייתי שוכבת שם בטרבלינקה, לשם הועברו יהודי ורשה ששרדו את הגטו...הייתי מוכנה לתת הרבה מחיי כדי להיות על יד כל אחד מהם ולהיפרד מהם...(עמ' 61)

בצֵל השוֹאה ולאור התקומה

הזיכרונות כולם עומדים בסימן החיים בצל השואה ולאור התקומה, מתוך רצון לשמור על המשכיוּת הקיוּם היהודי.

הספר מתאר את אדֵלה בכל תהפוכות חייה, בכל הכּובעים שלה. ואכן הסיוּם מתאר את דעיכתה אל האַין המוחלט. היא לוחשת לעצמה אז:

"היו לי כּובעים בכל הצבעים..."

אכן החיים היו רצף של כּובעים ותפקידים, רצף של מעבָרים ותהפּוכות. הסופרת ציפורה לביא כתבה רומַן על חייה של אִמהּ והִנציחה פרק חשוב בחיי משפחתהּ, פּרק של שואה ותקומה.

תארו לעצמכם אשה קשישה, נאה ומטופחת, יושבת בחברת נכד/ה או מספר נכדים. תוך כדי שיחה עולה בזכרונה אפיזודה מחייה, והיא מספרת אותה לנכדים. או לילדיה. שנים לאחר מות האם, מעלה הבת על הכתב את הזכרונות הקצרים האלה, לא לפי סדר כרונולוגי, אלא לפי הסדר שסופרו לה. כך אני מדמה בנפשי את כתיבת הספר "עקבים בחול"- זכרונותיה של אם המחברת, הנקראת בספר אדלה.

הספר איננו רומן, אלא אוסף הזכרונות של אדלה, הנעים , כאמור, בזמן ובמקום. אין בו עלילה. חשתי שהספר "מזמין" את הקורא לטוות בעצמו מתוך הזכרונות את העלילה הכרונולוגית, הפורשת את קורותיה של משפחה אחת, החל מפגישת בני הזוג בורשה, דרך העליה ארצה וההתישבות בישוב חדש – קרית ים – דרך התערותם בארץ, גידול ילדים, אבדן משפחתם בשואה, שמחות וצער. כתושבת הקריות, אני זוכרת את קרית ים הקטנטנה – שכונה טובעת בים של חולות. מכאן גם שם הספר – "עקבים בחול".

אדלה נולדה בורשה, וגדלה במשפחה עניה וקשת יום, אבל בזכרונה נצרבו לנצח יופיה של העיר, והאהבה שספגה בביתה. לאלה תתגעגע כל חייה. בהיותה בת 15 פגשה בחור יהודי מחסידי גור שהתאהב בה, ולמענה הסכים לגלח את זקנו ופאותיו ולוותר על הלבוש החסידי המסורתי. "שבתאי", כפי שהוא נקרא בספר, היה ציוני, עזב את ביתו ועלה לארץ, אחרי שהבטיח לאדלה לשלוח לה כרטיס כדי שתבוא בעקבותיו.

דרך סיפורה של אדלה אנחנו מתוודעים לחיים בארץ ישראל החל משנות השלושים.
ב-1930 התפרסם "הספר הלבן של פאספילד", שהגביל את עלייתם של יהודים לארץ ישראל. יהודים שרצו לעלות לארץ היו צריכים להסתמך על מעט הסרטיפיקטים שהוצאו לעליה, או על העליה הבלתי חוקית שהתנהלה בדרכים שונות ומשונות של גניבת הגבול – היבשתי או הימי, וגם ע"י נישואים פיקטיביים של צעירים מהגולה עם צעירים ישראלים.
כך קרה, שאדלה עלתה לארץ מפולין באמצעות נישואים פיקטיביים.

לאדלה העירונית, בעלת המנטליות האירופית, גרם המפגש עם הארץ השוממה והפרימיטיבית הלם, ממנו לא החלימה לעולם. יחסה לארץ נותר תמיד אמביולנטי, החברויות שיצרה בארץ היו ספורות, ועיקר עולמה התרכז בטיפול בבית ובמשפחה. יחד עם זאת, היתה המשפחה נוטת חסד ומכניסה אורחים, ואדלה ושבתאי אירחו בביתם לתקופות ארוכות מכרים ובני משפחה שעלו לארץ, וטרם מצאו לעצמם בית. לעומתה שבתאי אהב מאד את הארץ, והיה כל ימיו פעיל בקהילה. אדלה לא היתה בודדה בתחושותיה. רבים מאד מעולי אירופה לא הסתגלו למגוון החברתי ולקיבוץ הגלויות שהתקבץ בארץ, וצמצמו את קשריהם החברתיים לקרובי משפחה ומכרים "מהבית".

בתום מלחמת העולם, כשנודעו מימדי השואה, ירד אבל כבד על כל הישוב בארץ. כל אחד ואחד ניסה לחפש קרובי משפחה ששרדו, ממאן להאמין שכל משפחתו אבדה לו. אדלה מרבה לספר על האבל שירד עליה. הרבה סיפורי משפחה השזורים בזכרונות מסופרים ביחד או בהקשר לדבריה בדבר האבדן שהיא חשה.

בכל זכרונותיה של אדלה נוכח הרגש הדומיננטי בחייה – אהבתה לבעלה שבתאי. כל מה שאנו יודעים על שבתאי אנחנו יודעים מפיה של אדלה: אדם בעל הופעה מרשימה, חכם, נעים הליכות, בעל חוש הומור, טוב לב. שבתאי היה בן למשפחה אמידה, ששלחה לו כסף וסייעה לו להתבסס בארץ. את מצבו הכלכלי המשופר יחסית לשכניו ניצל כדי לעזור לאחרים, הקים בית כנסת והיה הגבאי שלו, הרבה במתן בסתר, והיה פעיל קהילתי. האהבה והחברות ששררו בין אדלה ושבתאי היו העוגן שתמך באדלה במשך כל התקופה הקשה שהיתה הרקע לחייה.

סיפור של משפחה אחת, בתקופה אחת, במקום אחד. סיפור על רגשות אמיתיים, חלקם אולי לא "politically correct" תמיד מדבר אל הלב.

קראתי את ספרה של ציפי בשחוק ובדמע. בגלל הקרבה המיוחדת שלי אל הסופרת, ניסיתי בימים אלה לעשות את ההפרדה בין האוביקטיבי לסוביקטיבי בסקירתי את הספר.
בכנות אומר, שניסיתי, וקשתה עלי משימה זו. לבסוף החלטתי לכתוב כל מה שהספר עורר בי, כל מה שאני מגלה בו, כל מה שהמילים שגרו אלי בזיכרונות, הגיגים, וגעגועים.
אם אגלוש פה ושם לנימה אישית, אבקש הבנתכם.

אתחיל בשם המיוחד" עקבים בחול" אני מוצאת בשם שני דברים סמליים. האחד,( והתמונה ממחישה זאת היטב) הניגוד וההתנגשות בין שני עולמות, עולמה של אדלה, עולם של גנדרנות, של תרבות, עולם של מודרנה, שורשה העיר מייצגת כאן, מול החול של הארץ החדשה, הזרה, הלא מוכרת, שכולה שממה ושיממון.
אך אני רואה בעקבים הננעצים באדמה זו, מין נחישות להיאחז בעולם החדש הזה, הקשה והשונה.
כמו אברהם אבינו שהארץ נתנה לו כהבטחה אך גם בתנאי שכף רגלו תדרוך עליה.

לעיתים מצטיירים היהודים במזרח אירופה, כאילו היו מקשה אחת, ולא כך היה הדבר. כבר בשביס זינגר, כשכתב על יהודי ורשה ידע להבדיל בין קבוצות היהודים החל ממתבוללים, חילונים , מסורתיים , דתיים, לפחות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. תופעה זו של מגוון סוגי יהודים מוצאת ביטוי גם בספרה של ציפי. הרי אמה באה ממשפחה חילונית, דוברת פולנית ויידיש, יש לה חברים פולנים. היא מודרנית צורכת תרבות חילונית, אך בבית קיימים סממנים יהודים, קיום חגים ומנהגים יהודים.
ליבת הסיפור היא בעיניי סיפורם של ההורים- סיפור אהבתם המדהים וחייהם רבי התהפוכות.
למרות הזרקור שהפנתה ציפי אל דמותה של אמה , ובל נשכח שהספר נכתב בגוף ראשון מפי אדלה, אני רואה את ספרה כסיפורם של הוריה, מהם נשלחים חוטים מקשרים אל כל בני המשפחה, ואל דמויות נוספות.
אדלה ושבתאי, היו דמויות מנוגדות, שונות זו מזו במובנים רבים, שאהבתם חיברה ביניהם.
כל אחד מהם ויתר על דברים חשובים למען מימוש אהבתם.
שבתאי, האדם המופלא הזה, ויתר על פיסת חיים משמעותית בענייני דת, כי ידע, שרק כך יוכל ליצור קשר עם אדלה אהובתו, אך הוא לא ויתר על רצונו לעלות ארצה, על השאיפה, שבערה בו לעלות לארץ, להקים שם את ביתו- תרתי משמע, לבנות ולהבנות בה.
אדלה הולכת בעקבות אהבתה, עוזבת קן חמים, אמנם עני ודל, אך חם אוהב ומחבק ומצטרפת אל שבתאי, נוסעת לארץ לא " זרועה" בכל מובן, ללא ידיעת השפה, עם מנטליות שונה, ומקבלת עליה עול תורה ומצוות.
אדלה מגדלת משפחה לתפארת, והופכת את ביתה, כמובן בעזרתו של שבתאי למקום , שאנשים רבים מצאו בו מקום ללון בו, לאכול, והעיקר למצוא מזור ונחמה לנפש.
ציפי חושפת את עולמה הפנימי של אדלה ,ומחברת אותו אל חיי היום יום.
ציפי מתארת בספרה את יחסם של שני ההורים לאבדן הנורא שאבדו בשואה. מתוך מה שאני יודעת, השואה גרמה לאנשים ששרדו הרבה סבל, שדלות המילים כדי לתארו, אך ההתמודדות שלהם עם הסבל והצער הצורב הייתה בהתאם לאופיים. היו אנשים , שדעתם נטרפה עליהם(ויש בספר דוגמא כזאת) היו שהמשיכו בחייהם למראית עין , כרגיל. הקימו משפחות עבדו, בילו ויצרו קשרים עם חברים חדשים. אך בדרכים שונות מצאו להם הכאב והצער שהודחקו ביטויים בסיוטים, בחינוך הילדים, במחלות שפרצו עם השנים. היו כאלה, ששבתאי מייצג אותם, שהמשיכו בחייהם בפרץ של אופטימיות, של חיוניות, של עשייה למען המשפחה, אך גם למען הזולת והמדינה.
רואה אני בדמיוני את דמותו של שבתאי, החיכנית, בעלת חוש הומור, אוהב אדם, מקרב את הבריות אליו. קראו ותתבשמו, כי אין הרבה אנשים כמוהו במחוזותינו....
רגשו אותי הדברים , שציפי שמה בפי אמה על הכאב שהודחק עם בוא הידיעות הנוראות מפולין,
להלן קטע מרגש "אן מרי מקדונלד כתבה 'כאשר מת הורה נעלם כוכב, ושמי הלילה לעולם לא ייראו עוד כשהיו. אין זה משנה כמה מבוגרים אנחנו כשאנו מאבדים אותו. וכאשר שניהם אינם, הרי זה כאילו איבדנו לצמיתות מעין גג מגן בלתי נראה, קו הגנה ראשון בינינו לבין המוות הנעלם'
ומה יעשה אדם שנרצחו לו אמו , אחיו, אחותו, גיסתו, אחייניו וכל מי שהיה אי פעם קרו אליו ואל משפחתו?......."עמ'112.
אדלה מרגישה רגשי אשם שמא היגון והצער פגמו באימהות שלה, אני יודעת שהם פגעו בבריאותה .
בשיחה עם ציפי, אמרה לי , שהיו שאמרו לה שזה ספר עצוב. אני לא חושבת כך .אין ספק שיש בו הרבה צער עצב וסבל, אך יש בו הרבה צחוק, שמחה , שירה , זמירות של שבת, השמחה בנתינה, המשפחתיות , החברותא ומלוא חופניים של אהבה.

לך דבי- ציפי ידידת הנפש שלי, שיודעת אני על חיבוטי הנפש שלך לכתוב על הורים, הרבה , הרבה , הרבה יישר כוח!!!!!
קראו חברי, ממליצה בחום.
רבקה.