הרומן הזה עוסק בשואה.
אלא מה? שמדובר כאן בשואה לא של יהודי אירופה.
השואה של יהודי צפון אפריקה וליתר דיוק במקרה הזה יהודי לוב.
לא קל להגיד "wow" על ספר שעוסק בנושא כל כך קשה, כאוב, רגיש, מצער ולא הגיוני וזה היה... זה היה במאה הקודמת ממש לא זמן, כאן מעבר לדלת. ל-"wow" שלי אני מצרפת גם "אוי"... ולמה "אוי"... אני קצת כועסת.
אני כועסת על מערכת החינוך שלנו שלא הזכירה בשיעורי ההיסטוריה את השואה של יהודי צפון אפריקה.
הרומן הזה יוסי סוכרי "זועק" ומבקש להזכיר לכולנו שגם ל"יהודים השחורים" (תסלחו לי שאני נאלצת להשתמש בביטוי הנוכחי, כפי שיוסי סוכרי השתמש בספרו הנוכחי). הייתה "ש-ו-א-ה".
ככל הזכור לי אין אזכור בספרי ההיסטוריה שאני למדתי על שואת יהודי לוב. זה לא הוגן! נכון, אני מסכימה שיהודי אירופה הם היו הרוב המכריע אבל לא רק...
תחילת הרומן באפריל 1941. כל הסיפור מסופר על ידי סילבנה ונכתב בהשראת סבתו של יוסי סוכרי שהייתה ניצולת שואה.
התמונה הראשונית שפוגש הקורא הינו המדבר, הצבע הצהוב, הגמלים והרוח החמימה שפורעת את האדמה ומעבירה קבוצות של גריגרי חול ממקום אחד למשנהו. חול הלס המוכר לנו מהנגב שמכסה טפח ומגלה טפחיים. (תיאור מטאפורי יפה להמשך).
רצועת הרים הפרידה בין המדבר לבנגאזי ורק בבנגאזי היו טמונים כל חלומותיה של סילבנה.
האיטלקים שלטו באותה עת בלוב עד שהחיילים הגרמנים כבשו אותה. למרות שחוקי הגזע החלו ב-1938 באירופה, האיטלקים ששלטו אז בלוב נחשבו יחסית "לנחמדים" ולא גרשו את היהודים. רק ב-1940 כאשר איטליה החלה לשתף פעולה עם גרמניה, המצב של היהודים הוחמר.
סילבנה בתם של אליהו (לילו) וג'וליה חג'ג', ולה אחות בשם טוני.
למשפחת חג'ג' הייתה אזרחות בריטית וכיוון שכך הייתה תקווה שבהם ינהגו "קצת אחרת". בהמשך משפחת חג'ג' מועברת מבנגאזי לטריפולי (החלק השני של הספר), ולאחר מכן לברגן בלזן הקפואה (החלק השלישי של הספר).
סטירת הלחי הראשונה של סילבנה התרחשה, כאשר משפחתה נאספה במשאית לבית הספר האיטלקי. ציטוט עמוד 25: "החיילים בעטו בה בכל גופה וגררו אותה אל תוך בית הספר האיטלקי".
מי היתה סילבנה? סילבנה היתה דעתנית, חכמה, שנונה ובנוסף גם יפיפיה. אב המשפחה – לילו, שהיה הדמות הדומיננטית מאבד מכוחו אט אט וסילבנה תופסת את מקומו.
למרות שסילבנה קיבלה ציונים גבוהים במבחנים שנערכו למורים ומורות בלוב, היא לא יכלה להתמנות למנהלת "תלמוד תורה", ורק בגלל שהיא אישה ועל פי המסורת, רק גברים יכלו לעסוק במשרה זו.
סילבנה לא ויתרה יום למחרת הבחינות היא פנתה למנהל "תלמוד תורה" והתחננה לפניו לשנות את גזר הדין, אך זה לא עזר לה.
ציטוט עמוד 42: "לא היה מענה בפיו כשעמד מול הבחורה בת העשרים, שהתפרצה לחדרו ולא חששה לבקר בחריפות את אחר מכללי הברזל של המוסד שבראשו עמד. שתיקתו הנבוכה נשמרה בירכתי תודעתה והעניקה לה ביטחון. כל אימת שביקשה למחות כנגד מעמדה הנחות של האישה בקהילה או להשמיע את דעתה בעניין שרק דעתם של גברים נחשבה בו".
כיוון שלא נותרה לה ברירה, היא פנתה ללמוד אצל אביה ועוזרו את תורת "חומרי הבנייה", והופכת לעוזרת של אביה ומנהלת את משרדו בחנות שבבעלותו.
מצא חן בעיני אביה אופן ניהול החנות על ידי סילבנה, ולראשונה הרגישה סילבנה שאביה מעריך אותה. בדיעבד היא גם הרגישה כיצד נשיותה פורחת, בזכות התמרון שעשתה בין לקוחותיה הגברים, שנכנסו לחנות בשל המראה שלה.
השקט קרס בנובמבר באמצע ארוחת צהריים... העיר געשה ובערה... ציטוט עמוד 52: "מדורות בערו מכל עבר, בניינים מחוסרי גג, תריסי עץ פזורים על הקרקע, עצים רבים שחוחים ארצה במקום לעמוד זקופים בגאון. זעקות שבר וצרחות החרידו את הרחובות. בנגאזי כמו התחננה ללא הועיל בפני אלוהים שיסלק מעל פניה את העשן החונק אותה".
מכאן מתחיל פרק חדש והגלגל מסתובב 180 מעלות... משפחת חג'ג' המבוססת כלכלית מגורשת ומועברת לטריפולי עם כל היהודים האחרים. בטריפולי סילבנה פוגשת את "העולם הרע"....
ציטוט עמוד 104: "כחמישה מטרים לפני המשאית היו מוטלות עשרים גופות של ילדים בני המקום, ככל הנראה בני שש או שבע, מקצתם כרותי ראש, אחרים נטולי גפיים, מעט מאחוריהם נראתה גופת אישה צעירה, שדיה כרותים, רגליה וידיה פשוקות, פניה מביטות מעלה אל השמיים, ועיניה פקוחות לעד בתהייה אינסופית".
גם בטריפולי סילבנה ממשיכה לקחת על עצמה את הנהגת המשפחה. אמבולנס שנעצר במחנה הקפיץ את ליבם והטמין תקווה חדשה. שיגרת היום במחנה לא הייתה קבועה, פרוסות הלחם היבש והמרק הדלוח חולק בזמנים לא קבועים. לכן סילבנה לא היססה לקחת על עצמה את תפקיד אשת הקשר של האסירים במחנה, וכך דאגה לחלוקה שווה של המנות שהתקבלו.
הגעגועים לבנגאזי צפו ועלו שוב ושוב. הדבר היחידי שרומם מעט את רוחה של סילבנה היו המפגשים עם טינו שהפכו להיות חשובים יותר מתוכנם. העריגה של סילבנה לשגרה הייתה אך ורק מתוך התגוננות. זו הייתה המציאות החדשה של כל יהודי בנגאזי שנלקחו למחנה טריפולי.
מטריפולי המשפחה מועברת למחנה צ'יויטלה דל טרונטוֹ ולאחר מכן ב-6.5.1943 למחנה הריכוז בברגן בלזן שבצפון בגרמניה.
בברגן בלזן ממתינה להם קבלת פנים ... ציטוט עמוד 228 פירוש 3: "יום ארוך מחכה לכם. שבוע ארוך. שנה ארוכה. חיים ארוכים ומוות קצר, כאן בברגן-בלזן".
בחלקו השלישי של הספר יוסי סוכרי מדגיש את ההבדלים בין "השואה של האשכנזים" לבין "השואה של היהודים השחורים". במחנה הריכוז פוגשת סילבנה את רבקה וייס ההולנדית ... ומה החייל הגרמני חושב על החיבור של שתי אלה? ציטוט עמוד 235: "אם את חושבת שאת שונה ממנה כי היא שחורה, אז יש לך טעות גדולה. יהודים הם תמיד שחורים מבפנים. לפעמים רואים את זה גם מבחוץ ולפעמים לא".
האם יוסי סוכרי כיוון לכך שאם אצל הגרמני הנאצי אין הבדל, אז למה אנחנו, כאן אצלנו, עשינו את ההבדלה הזו?
מון כעס יש כאן! הכעס הזה צץ ומופיע לאורך כל העלילה. לי זה קצת צבט...אם כי לפעמים הרגשתי שהייתה גם לא מעט הגזמה.
יוסי סוכרי מנסה לחבר את הקורא לקור הגרמני, העייפות, המחלות, היחסים בין משפחת חג'ג' מול היהודים האחרים במחנה. אפילו היחס ללאוג'י חכמון יריבו משתנה ועל כך נאמר כבר: "צרת רבים חצי נחמה" .
אין בספר הזה חמלה על כמות תיאורי הזוועה הנאצית, הרצח, הרעב, ההשפלה והאונס. יחד עם זאת יוסי סוכרי מעמיד את משפחת חג'ג' במרכז. זו משפחה גאוותנית ומעט מתנשאת ואפילו נטולי רגש אנושי. לדוגמא: שהאב חוזר אחר ההפצצה בבנגאזי לחנות הוא מוצא שהחנות נפרצה. באותה עת הוא לא מהסס להכות עד מוות בחור צעיר, עד שזקנה שהביטה במעשיו הביאה לתשומת ליבו של לילו, שזה לא הבחור ששדד את החנות.
קל להתחבר לסילבנה היא מוותרת על שחרור מברגן בלזן ו"טוב ליבו" של הר ברייטנר לא משכנע אותה.
ככל שהעלילה מתקדמת היחס של הגרמנים לאסירים הופך ליותק נוקשה ומאידך, ההשוואה בין רבקה וייס לסילבנה חג'ג' תופסים יותר ויותר תאוצה.
ציטוט עמוד 268: "עלה בדעתה שארצות המוצא הנבדלות שלהן מתערבות ביחסים ביניהן ומפרידות ביניהן. לרגע אחד נראתה לה גם רבקה שייכת לזן אחר לחלוטין של בני אדם, אנשים שלעולם לא יקבלו באמת ובתמים מישהי מתרבותה שלה ובמקרה הטוב ביותר רק יגלו כלפיה חיבה למראית עין".
באיזה שהוא שלב בסיפור כבר התחלתי לכעוס על יוסי סוכרי. דאי, הבנתי שנעשה עוול. בוא נתקן! הפתרון הוא אצלך, אצלי ואצלנו. כך אני חושבת!
בפברואר 1945 חל שיפור במעמד האסירים בברגן בלזן ואפילו את המרק הדלוח החליף מרק אמיתי והשמועות סבבו סביב ניצחונם הקרוב של אוייבי הנאצים.
הספר מסתיים בשירת "התקווה". זהו סיום מהודק! הוא מהדק את כ-ו-ל-נ-ו.
אהבתי את הסיום הזה.
יש "תקווה" תרתי משמע. אבל סילבנה לא הייתה מסוגלת להצטרף לכל ההמנון היא מצטרפת רק לסוף "התקווה"... אבל לפחות מצטרפת.
אני מודה שהספר שאב אותי וגרם לי לפנות לויקפדיה ולקרוא על השואה של יהודי צפון אפריקה.
יחד עם זאת אני לא יכולה לומר בפה מלא שרק בזכות הספור הזה התוודעתי לשואת יהודי לוב.
בספר שולבו משפטים רבים באיטלקית, גרמנית וערבית לובית יהודית. לי זה לא הפריע אם כי לעיתים זה פגע ברצף הקריאה אבל לא נורא.
המסר הובן אך השאלה היא: "מה הלאה"?
אם אני אדלג על חסרונותיו של הספר, הפירושים הרבים, התיאורים המרובים וההגזמות, לדעתי זהו ספר חשוב שכדאי שישולב במסגרות החינוך.
לי אישית זה המפגש הראשון עם כתב ידו של יוסי סוכרי. אני מודה שהאישיות מעניינת אותי והותירה אותי מסוקרנת לגבי ספריו הקודמים.
זהו ספר שואה חשוב אני ממליצה בחום למרות ההסתייגויות שלי.
תהיו סבלנים, תפנימו, תעכלו, תבינו ויחד עם זאת דרושה מחשבה ותכנון דרך של מה לעשות ואיך.
בספור הזה תמצאו חום אפריקאי עם קור אירופאי.
קריאה מהנה.
לי יניני
