האווירה הטובה במרכז פנורמה בחיפה, ביריד הספרים,
הביאה גם לחילופי ספרים עם מספר משוררים וסופרים.
אחת מהן היא טלי וייס, שהייתי במקרה בהשקת ספרה בבית הסופר, השקה משותפת עם המשוררת גאולה הודס-פלחן שהציגה את ספרה החדש "אין מונה לחלומות".
אהבתי מאוד את שירתה המסומלת ומלאת הדימויים של גאולה, והסתקרנתי מאוד
להקשיב גם לשירים שקראו מספרה של טלי וייס, שלא הכרתי, מהספר : "כמו נוצה".
והנה הגיע לידי גם הספר הזה:

ספרה הראשון של טלי יצא ב- 1997ונקרא "סיאם" והשני ב-2010 "שירים שקטים".
בספרה "כמו נוצה, יש הבעת חוויות ומחשבות בנושא האהבה ותיאור היחסים בין הדוברים.

                                     בתוך ערפל גופך
                              בתוך ערפל גופך מוצאת נחמה
                              אוחזת בניצוצות הבנה בינינו
                              החולפים דוקא כשאנו מדברים.  
                              מה מרחיק אותך ממני
                              ומכל מה שחלמתי אתך אז
                              כשפרקנו לגורמים את גופינו בין ים
                              שבלים מרקדות.

                              היום אני שמוטת כנף וקולי אינו נשמע
                              טעון השקט בינינו  
                              מפלס לי דרך החוצה אל החיים
                              שהיו, שאינם, שהיו, שאינם שמתילדים
                              כאלו רוצים לגעת בחוטים דקים.

                              מאד קשה להגדיר את רגע הפרידה
                              ממך. יום יבוא
                              שירתי תדפק על דלתך ותבקש
                              הזדמנות שניה לשכחה.  

  הפיסוק בשיר מועט. כל בית מסתיים בנקודה, אך יש רק שני פסיקים בכל השיר:
  שהיו, שאינם. הדבר מעיד שהמשוררת חסרת נשימה בגלל הדברים האלה, שהיו ואינם עוד.
  נקודה (פיסוק) נוספת נרשמת בבית האחרון בשורה השנייה.
  "מאד קשה להגדיר את רגע הפרידה
   ממך".
   הפרידה מרעידה את המשוררת. אולי היא רוצה להפסיקה או רק להפסיק לדבר עליה? הנקודה מדגישה
   הפסקה כל שהיא. לאחר מכן תבוא המשאלה:
   "יום יבוא..."
  מה משמעות השיר כולו? נראה לי שזהו חיפוש אחרי האושר. על דברים "שהיו, שאינם, שמתלידים..."
   געגועים למה שהיה בעבר אך תקווה שיקרה משהו חדש טוב. הזדמנות שניה, נחמה, משהו שיעזור לשכוח.

מלותיה של טלי ברורות, אין הצטעצעות במלים, אין גם דימויים רבים, אך כאן בשיר ישנה תמונה שלמה:
         "פרקנו לגורמים את גופינו בין ים
           שבלים מרקדות"
בהתחלה הקורא חושב שמדובר כאן רק על פירוק
אך בהמשך, בשורה הבאה מובאות השבלים המרקדות.
מה שהיה יביא למשהו טוב יותר.

מבחינה צורנית יש 3 בתים בשיר.  הראשון בן 7 שורות, השני בן 5 שורות והאחרון בן 4 שורות.
ישנה חריזה שאינה בולטת.
המשוררת רוצה שיבינו וירגישו אותה.
אני הרגשתי ואהבתי.