הבלש הוא אחת מהדמויות המפורסמות והאהובות ביותר בתרבות הפופולרית של ימינו. בין אם הוא אינטלקטואל שפותר תעלומות בעזרת תבונתו והכלים המדעיים שברשותו, ברנש קשוח שפותר תעלומות בעזרת אגרופיו, או מן שלומיאל קומי שהפתרונות נופלים לחיקו במזל ובמקרה, דבר אחד ברור - הבלש (בין אם המשטרתי, הפרטי, או זה שהופך לבלש במקרה ובעל כורחו), הוא מהדמויות האהובות והמפורסמות בתרבות הפופולרית המודרנית. הספר שלפנינו מבקש לנתח את הדמות הזו ואת ההתפתחויות שעברו עליה מאז הופיעה  לראשונה בסוף המאה ה-19 (גורביץ רואה באדגר אלן פו כמי שהמציא את הבלש הפרטי) ועד ימינו.

רוב פרקי הספר מוקדשים לדיון בהופעות ספציפיות של הבלש הפרטי בתרבות, כשכל פרק מוקדש ליוצר אחד - למשל אדגר אלן פו, ריימונד צ'נדלר או היצ'קוק, שהפרק שמוקדש לו הוא אחד מהטובים והמעניינים בספר; לקבוצת יוצרים שגורביץ מקבץ אותם יחד - למשל קונאן דויל ורוברט לואיס סטיבנסון וד"ר ג'קיל ומר הייד; או לנושא מסויים, כמו פילם נואר. גם מקומה של התרבות הישראלית לא נפקד, ויש פרק על הבלש הספרותי המקומי.

אבל לפני כל הפרקים המעניינים והמרתקים והשוטפים הללו יש פרק מבוא ארוך, ואני ממליץ בחום לוותר עליו. זה כאילו ששני אנשים שונים כתבו אותו ואת שאר פרקי הספר. שכן המבוא כתוב באופן מסורבל, מורכב ומתחכם מדי, ולא ברור לחלוטין. המבוא הזה יכול בקלות לגרום לקורא לוותר על הספר כולו - זה כמעט קרה לי. אם אתם קוראים את הספר, תתחילו מהפרק השני. מהדוגמאות והפרקים הספציפיים. אפשר לומר, בתמצות, שבפרק המבוא גורביץ מבחין בין הבלש המודרני - שתפקידו היה להחזיר את הסדר החברתי שהופר על ידי חשיפת הפושע שהפר אותו - ובין הבלש הפוסט מודרני, שמטיל ספק בעצם היכולת לחשוף את האמת, או בכך שחשיפת האמת תחזיר את הסדר החברתי על כנו (חשבו למשל על הסיום המפורסם של צ'יינהטאוון, הסיום הקולנועי האהוב עלי מכולם), ושהמסע שלו לחשיפת האמת הופך במקרים רבים למסע של גילוי עצמי (כמו למשל בסדרת הטלוויזיה המפורסמת של דניס פוטר, הבלש המזמר, שאיתה גורביץ מסיים את הספר).

אשר לפרקים הבאים בספר, הם כאמור כתובים בצורה הרבה יותר מרתקת ומעניינת, עמוסים בדוגמאות, ומציעים ניתוח מורכב ויפה. יחד עם זאת, צריך להיזהר איתם - גורביץ מניח הכרה מראש של הקורא עם היצירות עליהם הוא מדבר, ולכן הוא מספיילר באופן חופשי את היצירות הללו, כולל את הסיומים שלהם. זה יכול, מטבע הדברים, להיות קטלני כשמדובר בז'אנר הבלש, שהתעלומה וחשיפתה מרכזיים בו כל כך. ולכן, או שתדאגו להשלים את הצפיה/קריאה ביצירות בהן גורביץ עוסק לפני הקריאה בספר; או, שתקראו רק את הפרקים שעוסקים ביוצרים ובנושאים שאתם מכירים ובקיאים בהם. שזה מה שאני עשיתי, ולכן למשל לא קראתי את הפרק על פו וגם לא את הפרק על הבלש בספרות הישראלית.

עוד מילה אחרונה - בדיון שלו, גורביץ משתמש בדוגמאות בולטות ומפורסמות, לא בשוליים. זה אומר, למשל, שבדיון שלו בנואר הוא מדבר על ביטוח חיים כפול, out of the past ומגע של רשע - שלוש יצירות קלאסיות וקאנוניות ביותר בז'אנר. או, דוגמא אחרת, בדיון שלו בבלש בקולנוע הפוסטמודרני, הוא משתמש בבלייד ראנר, צ'יינהטאוון וביג לבובסקי (הסרט של האחים כהן שאני הכי אוהב, by far. היו זמנים שחשבתי לכתוב עליו בקורס שאני לוקח עכשיו, על היהודי בקולנוע) - דוגמאות בולטות ומפורסמות מאד בנושא הזה, כאמור. כמו כן, מן הסתם ובגלל מגבלות המקום, גורביץ לא יכול להציג דיונים מקיפים באמת באף אחד מהנושאים עליהם הוא מדבר. הספר שלו משמש, אם כך, כסוג של מתאבן שאחריו הקוראים המעוניינים ירוצו לחפש עוד מקורות, מאמרים וכדומה, על הנושאים שמעניינים אותם באופן ספציפי יותר. הדיונים בספר הם מבואיים בצורתם, וככאלו הם מצויינים.

אז לסיכום, הספר מרתק ומעניין ברובו הגדול, ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שדמות הבלש הפרטי יקרה לליבו. הספר גם העלה אצלי את השאלה, למה אין בעברית ספרים שעוסקים בנואר באופן יותר ספציפי ונרחב. כחובב נואר, זה משהו שחסר לי מאד (ואם יש ספרים כאלו, אשמח לשמוע עליהם...).