הספר סובל מהפרעה דו-קוטבית, או ביפולארית, או מניה דיפרסיה במונחי העבר (לתשומת לבה של אוקי חביבתנו הממונה על תחום הנפש בסימניה). וכל כך למה? כי מצד אחד זהו ספר מבריק, מזרקת אינטלקט, נוצץ כיהלום או ככדור האווילי ההוא שתלוי בדיסקוטק (נוחו עדן), דואה על ענן של משפטים מפוארים, המסתבכים זה בזה, רודפים זה את זה, משתפכים, קוצפים, זורמים, מושלמים, בקיצור, סופר (בחולם) סופר-(בשורוק) על. ומצד שני, כל ההדר הטקסטואלי הזה, הרהבתנות השכלתנית הזאת, שמותירה את הקורא ירוק מקנאה וקצר נשימה, הוא כך וכך עמודים כרוכים שמסתכמים במילה אחת: שומכלום. או בשתי מילים: קנקן נוצץ.

כמו ללוקים בהפרעה דו-קוטבית, מתחשק לתת למקיואן מנת ליתיום, התרופה המאזנת את ההפרעה. היי, תרגיע איאן, חבל שכל הכישרון האגדי הזה עסוק בעצמו כל כך, עד שאינך נותן את דעתך לזיוף שבספר. בשלוש מילים: לא מאמינה לך.

בניגוד ל-Yaelhar שהתלהבה מיכולתו של מקיואן להיכנס לדמותה של סרינה פרום (בשורוק כמו כלום, כך בספר), אני לא הצלחתי להאמין לרגע שבחורה בת עשרים פלוס היא כל מה שמקיואן דחס לתוכה. לטעמי, היא מין בובת ראווה שבנה הסופר כדי לצקת בה את כל התכונות המושלמות שהוא מכיר. אינטלקט למכביר - העלמה היא כישרון ספרותי ומתמטי גם יחד, בחורה שכלתנית, מומחית בפוליטיקה, קוראת מיליון מאמרי מערכת ודעות על ארוחת הבוקר, יפהפייה, בקיצור, כשכתבתי בובת ראווה התכוונתי לאותה בובה מן הסיפור הקצר של טום היילי ועל כך בהמשך.

הסיפור עוסק בראשית שנות השבעים, המלחמה בין המעצמות עדיין בעיצומה והביון הבריטי, אם.איי.5, מגייס את טובי האנשים כדי לגייס בחשאי את טובי האנשים שייצקו קצת פרופוגנדה אל יצירות התרבות.

סרינה שלנו היא עלמת חמד, בתו של הגמון כפרי, מוכשרת עד כלות, שאוהבת ספרות ומתמטיקה, אבל אמה הודפת אותה אל המשעול המתמטי בהנחה כי משם תצא קצת יותר ישועה לבתה המושלמת. סרינה מתאהבת במרצה להיסטוריה המבוגר ממנה ביותר משלושים שנה, וכמו פיגמליון בשעתו, נוטל הפרופסור את העלמה הכה מוצלחת תחת חסותו, כדי לעשותה מוצלחת הרבה יותר. וכך, נוטשת סרינה את הקריאה האגבית של ז'קלין סוזן וג'יין אוסטן, שאין לה ערך מוסף, ועוברת לגמוע את כל הקלאסיקה הסיפרותית שאותה קראתם או עליה שמעתם. בתקופת הרומן הלא-כל-כך הגיוני הזה, היא לומדת בהדרכתו של טוני מאהבה כל מה שמקיואן יודע. וזה הרבה מאוד, אני אומרת לכם. נוכחתי לדעת כבר בסולאר שמקיואן נוהג לעשות איזה דוקטורט צנוע לפני כתיבת ספר, ומיד, כדי לא לבזבז את האוצר הבלום, הוא מכניס את הידע לאחד מגיבוריו. אני מצאתי שמקיואן ברא את דמותו של טוני קאנינג כאלתר אגו שלו, אינטלקטואל מקשיש, אך כדי ליהנות מנעוריו האבודים, יצק את דמותו גם בסרינה הצעירה והיפה. שתי בבואות של סופר אחד.

הזוג נפגש בבקתת נופש, ושם, בעודם לוגמים יין טוב ומבשלים פטריות בנוסח פלצני כלשהו, הפרופסור שוקד על עיצובה של אהובתו הצעירה, וכל פגישותיהם אפופות תחושה של חשיבות עצמית ושל למידה נטולת ליאות. הם פשוט לא מדברים דברי חולין אם אפשר לנצל את הזמן היקר כדי להאביס את סרינה בעוד נתח של פוליטיקה-דיפלומטיה-ספרות-היסטוריה וכו' וכו'. איך אמרה שונרא שלנו: אפילו אידי אמין יותר אמין מזה.
ואז, באיזה אקט משפיל, נוטש טוני את סרינה שלנו, לא לפני שהמליץ בפניה להצטרף לאם.איי.5 ולא לפני שהמליץ בפניהם לקחת את הצעירה הכה-חכמה ולהשתמש בשירותיה.

לאחר כמה חודשים של עבודה בשירות הביון, עבודה סיזיפית של תיוק, הדפסה, מיון טפסים ועוד שלל של פעולות משעממות שאין בין ריגול וביניהן ולא כלום, אלא רק תועפות של שוביניזם גברי משנות השבעים, נקראת סרינה אל הדגל. מבצע אמיתי (וטיפשי, יש לומר) מתרקם.

מכיוון שהרוסים נטו להשתמש בתרבותניקים כצינורות להעברת חינוך קומוניסטי ועיצוב דעת העם, החליט שירות הביון הבריטי כי ביכולתו להשתמש באנשי תרבות בעיצוב וכו'. אלא שבריטים מעודנים עושים זאת בעדינות, והיוצרים שנבחרו לא ידעו כי הם מונחים על ידי זרוע ממשלתית. סרינה נצטוותה לנכס לעצמה איזה סופר בתחילת דרכו שחוזים לו עתיד מרשים (בואו נגיד מקיואן של שנות השבעים, שיהיה מקיואן-מקיואן בעתיד הרחוק). שוב בבואה עצמית. סרינה נפגשת עם הסופר האמור ומתאהבת בו בשתי שניות. הסוכנת נהפכת למאהבת. בין לבין סרינה מתארת לנו כמה סיפורים קצרים שכתב טום היילי, הסופר ה"מונחה" שלה, סיפורים שנותנים קצת טעם לרומן הסוער שלה עם הסופר וגם לרומן שלנו. כי למען האמת, הרומן הזה משעמם למדי והעיסוק בכל פרטיו הקטנים מייגע למדי. יש בספר גם סוכן אם.איי.5 שסובל מאהבה נכזבת וחברה בוגדנית. ויש גם טוויסט סופי שאמור להמם אותנו, אבל הוא לא מהמם כלל וכלל, מפני שלמען האמת, בשלב מסוים די נמאס לי משניהם.

נצחיה שלנו קצת התלהבה מאיזו חידה מתמטית "בעיית מונטי הול", שמה, שמתבלת את אחד הסיפורים של טום היילי, אבל גם היא החליטה שמקיואן אחד עונה-לא עונה על כל הציפיות.
ועולם נפלא-נורא, אני פונה אליך מעל דפי ביקורת זו: הייתי מאוד רוצה לקרוא מה תהיה חוות דעתך על ספר זה של הסופר הנערץ עליך. (אני אפילו מוכנה להעניק לך את הספר במתנה, מפני שאין כל סיכוי שאקרא אותו פעם שנייה...)

כן, גם אני יודעת שרוח של התלהבות מסויימת שרתה על כמה מן הקוראים, כמו חני דולמוש ומלכי, והיו שחבטו בו ללא רחם כמו אורי רעננה.

ואני? נראה לי שאני זו הלוקה בהפרעה ביפולארית בכל הנוגע לספר הזה: מצד אחד, הקנאה חונקת את גרוני. העושר הלשוני והכישרון המופלג של מקיואן כמו גם האופן שבו הקים לתחייה את שנות השבעים, ראויים להערצה. ומצד שני, פשוט לא אהבתי את כל מה שהוא מסמל ואת תוכנו ובעיני הוא זיוף אחד גדול. לא הצלחתי להרגיש שום דבר במהלך הקריאה. לא אהבה, לא כאב, לא הזדהות, לא תחושת בגידה, לא תחושת נטישה, בקיצור כל סערת הרגשות שבה מסתבכת סרינה היא בבחינת שפע של מילים עקרות.

מקיואן דומה בעיני בספר הזה לנובוריש ספרותי, מין פאריס הילטון, שמתהדרת בקול רעש וצילצולים בתיק של לואי ויטון בשווי של 52,000$. ואם יהין מישהו לדקור את הבלון הזה בסיכה, מוטב שתתרחקו משם, כי הרעש שישמיעו כל היוהרה והרהבתנות הנפלטים ממנו עלולים להעפיל לדציבלים ברמה מסוכנת.
 

קראתי מספריו של הסופר, הערכתי מאד את כתיבתו.   קראתי על ספר זה כמה המלצות חיוביות, וגם בספריה בה אני מנוייה חיכיתי לקבלו זמן רב. היו לי ציפיות רבות לקריאה מהנה ומעניינת.   לצערי הרב, בכנות עלי לומר, שלא אהבתי את הספר, לא התחברתי אליו. היו אף רגעים שחשבתי לנטוש(כשם שעשו כמה מחברותיי)  אך התעקשתי להמשיך ולקרוא.  רק לקראת סיומו הייתה לי עדנה מסויימת ואפרט אחר כך.
ומה למדתי מדברים הכתובים על גבי העטיפה על טיבו של הספר?" סרינה היא יפהפייה בלונדינית, בת טובים, שאוהבת לקרוא אך מצטיינת במתמטיקה. כך היא מתחילה ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', שם היא תפגוש את האיש שלזכותו או לחובתו- תיזקף הקריירה הקצרה שלה בשירות החשאי הבריטי, בשולי המלחמה הקרה".  הספר מורכב ממאות עמודים של דברים שנכתבו על  מצב העולם בכלל ועל מצבה של בריטניה בפרט, יחסי הכוחות בין המדינות, על שירותי הביון השונים  ודרכי פעולתם, אבל הדברים נאמרים כאילו מפי אנשי השרות החשאי במין שיחות אגביות, אין מיקוד על נושא מסויים, ואני מודה ,שלא תמיד הצלחתי לרדת לעמקם של הדברים ולהבינם.האירועים המתוארים מתרחשים בבריטניה בשנות השבעים של המאה הקודמת.  בריטניה מוצגת  בחולשתה רחוקה מימי תפארתה בעבר.   דמויות רבות מאכלסות את הספר, קשה לעמוד על טיבן, על תפקידם במערך של הארגון, שלא לומר על אישיותם , חולשותיהם, דמויות שלא פותחו.
יש המקטלגים את הספר הזה, כשייך לסוגת ספרי מתח, יש בו מתח מסויים אבל לא בעצמה ותפניות מפתיעות עליהם נשענים ספרי מתח. מה שיש ובשפע הם קטעי מין רבים שהכניסו קצת לחלוחית של חיים, שמדובר באנשים בשר ודם.  פרט לסיום המפתיע והמעניין , לא מצאתי , לדאבוני,עניין רב בספר.
הקריאה איטית, כי יש פיזור בין חלקי עלילות ,אין הידוק בעלילה. קראתי ברשת , שמציינים שהספר קליל ומלא הומור(אולי הומור אנגלי.....), בעיניי הוא לא כזה כלל. בעיניי הוא ספר שטוח, אין בו לטעמי עומק, מה שמשאיר את הקורא אדיש כלפי העלילה וכלפי הדמויות.שלושה פגמים עיקריים ישנם בספר, כך אני ראיתי את הדברים.
האחד, חוסר עומק בתיאורים ובעלילה, השני,דמויות שטוחות ולא מפותחות, וכן חוסר בתפניות והתפתחויות משמעותיות בעלילה, למעט הסיום, שהופכים את הספר  בעיניי לדי משעמם.....
עשרות העמודים האחרונים, כפי שצינתי,  גרמו לי נחת, היות והם התרכזו בעניין אחד, השולח שלוחות לכל עבר, היה בהם עומק, רגישות, ואנושיות.
את החסרים בספר ממלא הסופר, ובכך גם מגדיל את נפחו ברעיון , שהוא שם במוחם של אנשי שרותי הביטחון, להעסיק סופרים אנטי קומוניסטים, סופרים צעירים בראשית דרכם בכתיבה ספרותית, אך הכל מתוך התחזות ושקר. המטרה גם היא לא ברורה לי לגמרי. מה שהבנתי שהמטרה לתת צביון תרבותי ספרותי לשרותי הביטחון, אך הכל ללא ידיעתם של הסופרים הצעירים, הששים אלי כתיבה ואלי משכורות טובות כביכול מקרן עלומה הבאה לעודד סופרים.
הסיפורים מובאים בספר, וניתן לבחון אותם בצורה סיפרותית. סיפור אחד אף מזכיר את הרומן" הדרך" סיפור אפוקליפטי על חורבן העולם, אך כאן עקב ניהול לא תקין של המדינה.
נדמה כאילו נלקחו חומרים שונים שהיו במוחו הקודח של הסופר והוא רקח אותם תוך חיבור רופף לסיפור.
הדבר הטוב ביותר בספר הוא סיומו שבו האהבה מנצחת,(ציטטתי את הסיום בציטוטדף האחרון)
בספר הרווי בניכור, מצאתי סוף סוף את הגורם האנושי, את הסליחה , את ההבנה , את התקשורת בין בני אנוש, את החמלה ומעל לכל את האהבה.
אולי יהיו קוראים שיראו את הדברים אחרת,והם מוזמנים לקריאה ולשיח על הספר.
תודה, רבקה.

אודה על האמת, בקריאה ראשונה לא התלהבתי מהספר (אל תתיחסו לדברי כתורה מסיני, הרבה אהבו כבר בקריאה הראשונה),  נראה לי כמו רומן רומנטי, לא משהו מעמיק כפי שהייתי מצפה מאיאן מקיואן. רק לאחר שהגעתי אל הטוויסט בפרק האחרון התחלתי לחשוב שאולי החמצתי משהו חשוב, וחזרתי לקרוא את הספר מתחילתו.

איאן מקיואן אמר באחד הראיונות, שהוא התכוון מלכתחילה לכתוב ספר בעל "קליפות" אחדות, אך לא שיער שבסופו של דבר יהיו בספר  כל כך הרבה קליפות.

ואכן הספר כולל רבדים רבים, וכמו בבובת "בבושקה", בכל פעם שמסירים שכבה, מגלים מתחתיה רובד נוסף.

מי שירצה לקרוא ספר עם עלילה משעשעת, רווית הומור בריטי, עם טוויסט מפתיע בסופה, יהנה מאד לקרוא את הספר מבלי להתעמק בכל הרבדים.

העלילה ממוקמת בשנות השבעים של המאה העשרים, תקופה של משבר האנרגיה וקשיים כלכליים ופוליטיים בבריטניה מחד, ופריחת תרבות ההיפים והחופש האישי מאידך. שרות הבטחון הבריטי שקוע עד צואר בהגנת המערב מפני סכנת-ברית-המועצות, איתור ומניעת הקמה של תאים קומוניסטיים בבריטניה,  בין היתר ע"י פרסום כל אינפורמציה שלילית אפשרית על הנעשה מעבר למסך הברזל.

 הרובד העליון בספר הוא סיפורה של סרינה, צעירה אנגליה רגילה לחלוטין, בוגרת קולג' וחובבת קריאה, שמאהבה הזקן "מסדר" לה משרה באם.איי.5 – השב"כ של בריטניה.  כעבור חדשים אחדים של שממון ותיסכול מוטלת על סרינה משימה: להפגש עם סופר, לוודא שהוא שמאלני אך אנטי-קומוניסט, ולהציע לו מלגה לשנתיים כדי שיתרכז בכתיבה בלבד. סרינה נפגשת עם הסופר, כמובן שהם מתאהבים, עד ש....

הספר כולל את אחד הסיומים המפתיעים ביותר שאתם יכולים לדמיין.

כמיטב המסורת הבריטית, הסופר אינו נלאה מלשלוח חיצים של סאטירה לעבר שרות הבטחון הבריטי.  כשקראתי את הספר לראשונה, והתרכזתי בעלילה בלבד, סיווגתי אותו כהומאז' ל"איש שלנו בהוואנה" של גראהם גרין.  אותם תיאורים סאטיריים מצחיקים של שרות הבטחון הבריטי, של התנהלותו, ושל הטיפוסים הנפוחים העומדים בראשו.

עוד כמה חיצי בקורת סאטירית משולחים לכיוון התרבות ההיפית ונושאיה, ולעבר צעירים "אנטי בורגניים" לכאורה, המבלים את חייהם בבטלה ובשימוש בסמים "קלים".

בצד ההומור החביב, הסופר מעלה גם שאלות מוסריות של ממש, כמו: כמה רחוק מותר לשרות הבטחון לחדור לתחום הפרט של אזרח תמים, ולהשתמש באנשים ללא ידיעתם והסכמתם, בשם ההגנה המקודשת על שלום המדינה?  שאלה שהרלבנטיות שלה, כנראה, התקיימה מאז ומתמיד ותתקיים לעולם ועד.

שאלה אחרת היא, עד כמה מותר ליחיד להרחיק לכת כדי להגשים מטרה הנראית לו מקודשת? האם כדי להגשים מטרה כזו, צודקת ככל שתהיה, מותר אפילו לפעול כנגד האינטרסים הרשמיים של המדינה?

מעבר לסיפור העלילה, משחק איתנו הסופר משחקי ריגול קטנים, כאילו אמר: "נו, נראה אתכם אוספים מודיעין ומגלים את הממתקים הקטנים שטמנתי לכם לאורך הספר".  כל הרבדים העטופים זה בתוך זה לאורך הספר הם דיונים הנוגעים לעולם הספרות, בעיקר כאלה הדנים בהגדרה של ספרות "איכותית", מקומו ותפקידו של הסופר, מקומו וחשיבותו של הקורא, מקומה ותפקידה של הספרות כמעצבת טעם טוב, עקרונות מוסריים ובידור.

הרמז הראשון מופיע בעמ' 15: "לא היו לי הרבה דרישות, לא התעמקתי בתמות או במשפטים מתוחכמים, ועל תיאורים אנינים של נופים, מזג אויר וחדרים פסחתי. רציתי דמויות שאוכל להאמין בהן, ורציתי להסתקרן ממה שעומד לקרות להן; בדרך כלל העדפתי שאנשים יתאהבו ויתאכזבו, אבל לא היה לי אכפת כל כך אם ניסו לעשות גם דברים אחרים. ואף שהיתה זו כמיהה וולגרית מצידי, רציתי שמישהו יציע נישואים לפני סוף הספר. רומנים בלי דמויות נשיות היו מדבר צחיח."

בקיצור, ידידי, גיבורת ספרנו – סרינה - אוהבת לקרוא רומנים רומנטיים!

כותב הספר נותן לסרינה בדיוק את מה שהיא אוהבת: הספר כתוב בסגנון רומן רומנטי שהדמות הנשית המרכזית בו היא אשה, הגיבורה מתאהבת, או לפחות מאמינה שהיא מאוהבת, על ימין ועל שמאל, חווה מספר אכזבות, ליבה נשבר, ויש גם הצעת נישואים. אין בסיפור שום תיאורים אנינים של נופים. תיאורים של חדרים דוקא יש, וגם קצת מזג אויר, אבל הכל בקיצור ולענין, בלי השתפכויות. וכן, לאורך כל הקריאה הסתקרנתי ממה שעומד לקרות לסרינה. המשפט הראשון בספר מבטיח משהו רע.  הסופר עושה לסרינה מחווה נוספת, כשהוא מלהק אותה לא רק כגיבורה הראשית, אלא גם בדמות הדובר, מפיה מסופר הסיפור.  אם נחזור לטוויסט בפרק האחרון, וניזכר מי בעצם הוא כותב הספר, יהיה לנו ברור למה בחר לכתוב לסרינה ספר בסגנון שהיא אוהבת.

אבל מוקדם לשמוח על גילוי הממתק החבוי הזה. גם כאן הספר הוא לא רק מה שנראה ממבט ראשון. אמנם דמותה של סרינה מתאימה לסטריאוטיפ הגיבורות ברומן רומנטי, אבל לא כן דמויות הגברים. הם אינם יפים, חזקים עשירים ומצליחנים כפי שעליהם להיות. אף אחד מהם איננו נאה, לכל אחד מהם פגם פיזי מגוחך, והיחיד הנחשב למצליחן הוא גבר מזדקן, עיף ומקומט. (ועוד כמה פגמים שאינני מפרטת מחשש ספוילרים).

לאורך כל הספר מספרת סרינה על העדפות הקריאה שלה, ומביעה את דעתה על סוגי ספרות שונים, על טכניקות כתיבה שונות, על סופרים שונים, על המחויבות של הסופר כלפי הקורא, על יחסו של הקורא כלפי הספר וכלפי הסופר.

עמ' 135: "היילי רמז לקורא שהעונש או המפלה בוא יבואו. ואני לא רציתי שיבואו. טוני נענש כבר, וזה הספיק לי. סופרים חייבים לקוראיהם חוב של חסד, של רחמים."

עמ' 140: "התחלתי לגלות  שחווית הקריאה משתנה כשמכירים, או עומדים להכיר, את הסופר. בקרתי בתוך מוחו של זר."

והנה קטע העוסק בבנית דמות על ידי הסופר:  "הייתי צריך לצאת מעורי ולהכנס לעורך, הייתי צריך להמיר את לשוני, את כסותי, להדחק אל תוך חצאיותיך ונעלי העקב שלך, לתוך תחתונייך, ואת הארנק הלבן המבהיק שלך לתלות על כתפי. ואחר כך להתחיל לדבר, מפיך."

כמובן שלא ניתן לפרט בסקירה את כל ממתקי הספרות המשובצים בספר, אבל הקורא המודע לקיומם, ורוצה לגלות אותם, יהנה מאד ממשימת הריגול הזאת.

פרט מענין נוסף: הספר כולל בתוכו תמציות מספרים של איאן מקיואן שלא פורסמו. דמותה של הגיבורה, סרינה, מבוססת באופן רופף על פולי בייד, חברה של מקיואן מהימים שלו באוניברסיטה.

פינת הפולניה:  איך לא ראיתי את כל הממתקים האלה כבר בקריאה ראשונה? עבד עלי, האיאן מקיואן הזה

יש לי חולשה לאיאן מקיואן. קראתי מספר ספרים (לא את כולם) ואהבתי את כולם (למעט אחד). שני ספרים נצרבו חזק מאוד- 'על חוף צ'יזל' שהיה מעולה ו'כפרה' שהיה מדהים בעיני. לא פלא שקניתי גם את זה, בלי לדעת אפילו על מה הוא. לא ידעתי למה לצפות, רק ידעתי של'דברי מתיקה' אין לי מה לחכות. זה לא מקיואן שאני אוהבת. 

הספר מספר את סיפורה של סרינה, בחורה אנגליה באנגליה של שנות ה-60 וה-70. בהתחלה אנחנו פוגשים אותה כסטודנטית שמנהלת רומן עם מרצה באוניברסיטה ומאוחר יותר אנו פוגשים אותה כעובדת במשרה ציבורית בשירות החשאי. היא נשלחת למשימה זוטרה שקשורה לתחום אהבתה הגדולה- הספרות. (השאר כבר יהיה ספויילר)

אין בספר בשורה גדולה מבחינת סיפור. סיפור על צעירים באנגליה שמנסה לצאת מהמשבר שאליו נקלעה על רקע ההיפיזם השולט באותה התקופה. א-ב-ל יש שני דברים: 
א.    היכולת של מקיואן להכנס לדמותה של סרינה, תשומת הלב שלו לדקויות האנושיות, הדמות העגולה והלא מושלמת שהוא יצר גרמה לי להרגיש חשופה, מוכרת. ליצור הזדהות עם אישה שכל אורח חייה שונה משלי- מנהגים, עבודה, תקופתה- ובכל זאת התובנות שהיא מגיעה אליהן דיברו אליי ועליי. 
ב.    הנטייה של מקיואן (כמו ב"כפרה") להביא את הסיום כפצצה לקורא, ולהשאיר אותו הלום, מוצאת חן בעיני- הוא משאיר את העבודה הקשה לנו:  השלמת הפרטים, החשיבה על העתיד. הקורא בספר הזה חייב להיות אקטיבי – כל אחד יחבר סוף משלו אחרי שקרא את הפתרון של מקיואן. אוהבת ספרים כאלה. הסוף פתוח, אך לא פרוץ. 

אין לי נטייה ומשיכה לכתיבה. הלוואי והיה לי כשרון והייתי יכולה לכתוב משהו טוב באמת. בעיני, לא כל מי שאוהב לקרוא בהכרח יודע לכתוב, ואני משערת שאכן אין לי, גם אין לי את הצורך הזה- אך היו מספר דברים שקראתי בספר הנוכחי שממש גרמו לי לקנא- איך לא חשבתי על סיפור כזה? למה אני לא כתבתי את זה??? 

קראתי את הספר ביומיים (מאוד מהר ולא אופייני לי) ואני בכלל לא בטוחה שכולם ימצאו את הספר טוב, אך אני נהנית מאוד מדמותה של סרינה ושוב אני מתפאלת מיכולתו של מקיואן להכנס לנשמתי.