"בימים ההם כולם רצו רק דבר אחד: להפליג משם. כולם פחדו רק מדבר אחד: להישאר מאחור"
זהו המוטו של הספר המיוחד הזה.
זה אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל אין ספק שהוא מבוסס על החוויות שחותה הסופרת. לשם "טרנזיט" יש כפל משמעות, האחד , משמעותו מעבר, הפליטים היו כל הזמן במעבר מבחינת מציאות חייהם ומבחינה נפשית, והוא גם מכוון לתעודת מעבר דרך ארץ, ספרד או פורטוגל , שממנה יהיה אפשר להפליג למקום מבטחים בדרום אמריקה..
זהו ספר לא קל לקריאה, שהרי, אין בו עלילה אחת מרכזית.
הסופרת מתארת בדומה לקפקא את חיי הפליטים, מתוך ריחוק מסויים, מה שמעצים, לדעתי את הטירוף שבחייהם. הם חיים את חיי הרגע, מתנהלים בו כמו נמלים רוחשות , שמשנות כיוון בזמן סכנה.,זהו תיאור של עולם בזעיר אנפין, עולם מוטרף. הכל מתרחש בעיר מרסיי, שנמצאת תחת שלטון וישי. מלחמת העולם השנייה  בעיצומה.
" בחדר ההמתנה הענקי של מרסיי הוא משוחח עם הפליטים ומאזין לסיפוריהם בבתי קפה, וכל אותה העת מלקט אחת לאחת את פיסות סיפורו של ויידל, שכתב היד שלו מטלטל את נפשו וחושף אותו לעולמם הארעי של הפליטים הממתינים  בדבקות לנכס היקר מפז- ניירות הטרנזיט"- מן העטיפה.
הכוונה לפליט גרמני, שלחם נגד הנאצים ישב במחנות עונשין, ברח והגיע  למרסיי.
במרסיי נמצאים המוני פליטים, בני לאומים שונים. כולם הגיעו אליה בדרכים שונות. נעקרו משלוות חייהם אל עולם, שאת חוקיו החדשים הם אינם מכירים. הם חיים על מזוודות- תרתי משמע וממתינים , וממתינים...
הסופרת לא מקילה עלינו את הקריאה, היא לא מתארת בפירוט את הרקע של הפליטים, סיפור שזור בסיפור ויוצרים יחדיו יריעת חיים נוגעת ללב.  הם נעים בעיר המוטרפת הזאת כעלים , שנתלשו מעץ.   אנו נעים אתם מקונסוליה לקונסוליה , מבית קפה אחד למשנהו.   גלריה של דמויות- נשים גברים ילדים, צעירים , זקנים פשוטי עם ומשכילים.
אני זוכרת מהספר " המשפט "של קפקא , שגם בו מתואר עולם ללא פשר, את המסדרונות הארוכים בהם מהלך מר ק', גיבור הספר.
כאן הייתי  מאמצת את הדימוי של סחרחרה- מעגלים , מעגלים. הפליט עולה בה עם משאלה , עם תקווה ולרוב יורד אל קרקע המציאות, לנקודת ההתחלה, וחוזר חלילה.
התורים הארוכים של המוני הפליטים הצובאים על פתחי הקונסוליות, יוצרים מצבים של " קומבינות", שקרים , רמאויות, צביעות. מתגלים " המאכרים", אך מתגלות גם תופעות של אחווה, של עזרה הדדית, של ערכים אנושיים..
להלן קטע המשקף נאמנה את מצבם של הפליטים "לעזוב, רק לעזוב את הארץ החרבה הזו, את החיים החרבים הללו, את הכוכב הזה. אנשים מקשיבים לך פה בסקרנות בלי סוף כשאתה מדבר על הפלגות, על אניות שהוחרמו ומעולם לא שבו, על ויזות קנויות ומזוייפות, ועל ארצות טרנזיט חדשות.  כל סוג של קשקוש טוב לקיצור זמן ההמתנה, האנשים פשוט אכולים מרוב המתנה...." עמ'147.
עלובי חיים אלה נפגשים בתורים לקונסוליות , בבתי הקפה הרבים והדלים  הפזורים באזור הנמל, שם הם דנים על גורלם, כי הרי בית אין להם....
הפקידים מתעמרים בפליטים, שולחים אותם הלוך ושוב, מזמנים אותם לבירור נוסף, לחתימה נוספת, ובין זימון לזימון – המתנה מורטת עצבים.  "ובעצם זה מה שהגיהינום היה:המתנה חסרת תוחלת לשום דבר, מה יכול להיות גיהינום יותר מזה?......" עמ'215 .
גיבור סיפורנו, למרות , שגם הוא חלק מנחיל הנמלים הזה הרוחש בסימטאות מרסיי, בסופו של דבר בוחר בבחירה עצמאית.  הוא מחליט לא ליטול יותר חלק " במשחק" הנורא הזה, יהיה אשר יהיה.
על הספר כתב הסופר היינריך בל  " אני בספק אם הספרות , שנכתבה אחרי 1933 מכילה רומנים רבים שכתובים ללא רבב כמו הרומן הזה"
אני ממליצה על הספר כי, זה ספר ראוי, שקריאתו נותנת לנו מימד נוסף מזווית מיוחדת על השיגעון הגדול בפינה קטנה אי שם באירופה...שהיא מיקרוקוסמוס של העולם דאז.
היא מתארת את השעמום בהמתנה, והפחד מפני פשיטות המשטרה. זה ספר על ביורוקרטיה מקוממת ומעצבנת, על חיים בצל חרדה מתמדת.
אין בספר רגע דל, או רגע של מנוח.
מי שמתחבר לכל זה , ימצא עניין רב בספר.
תודה, רבקה.