"קרל פון קלאוזוביץ, ההוגה הצבאי הנודע, כתב בספרו "על המלחמה", כי "הקרב הוא פעולת המלחמה הממשית היחידה וכל השאר אינו אלא נספח אליו. קרב פירושו לחימה, ותכליתה של לחימה זו היא השמדת האויב או הבסתו." הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב. הלוחמים, הם המכריעים את תוצאת הקרב. המוטיבציה והמקצועיות שלהם הם תנאי הכרחי להצלחה בשדה הקרב, אך אין בכך די. המפקדים הישירים של הלוחמים, דהיינו מפקד הכיתה, מפקד המחלקה ובעיקר מפקד הפלוגה, הם שיקבעו כיצד יוכרע הקרב." (מתוך הקדמת הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון, עמוד 7)

הספר "ולא אשוב עד כלותם" (הוצאת מערכות, 2005) מאת  תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר ראשון מסוגו הבוחן את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. הספר מנתח קרבות של פלוגות חי"ר, שריון, הנדסה ואף של סוללות תותחים במלחמת יום הכיפורים בחזיתות הצפון והדרום, וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות. לדידי, כבוגר הצנחנים, כלל הפרקים בספר אודות פלוגות חי"ר היו מרתקים וקראתי בהם בנשימה עצורה ממש. בין שדובר בקרבות של חטיבת גולני כנגד הצבא הסורי (ראוי לציון במיוחד הינו תיאור הלחימה של פלוגה מגדוד 17, קורס המ"כים של גולני, בקרב החרמון הראשון, עליה פיקד מודי בן-ש"ך, אשר היה מופת לאנשיו) או של פלוגות צנחנים בחזית הדרום.

כבר במבוא לספרו מנסח המחבר את אמות המידה לפיהם נמדד מפקד הפלוגה: "מבחנו של המ"פ, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר, הוא בשלושה מרכיבים עיקריים:

יכולת עמידתו האישית בתנאי לחץ – האם הוא חונן בחוסן הנפשי והגופני לעמוד בלחצים ולתפקד כראוי כמפקד מוביל כוח לוחם; מידת יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ – האם יצליח חרף הקשיים והלחצים להניע את החיילים להסתער על יעדים ולפעול במלוא המרץ ושיתוף הפעולה מצידם; מבחן הביצוע – כלומר, האם הפלוגה תמלא את ייעודה ותצליח לפגוע באויב ולהשמידו במהירות וביעילות." (עמודים 9-10)

מבחן בולט שכזה, המתואר בספר בפרק הראשון, הוטל על פלוגת צנחנים במילואים ומפקדה: "על פלוגה ד' של גדוד 565, פיקד סרן יצחק (נודלמן) נדן, יליד קיבוץ חפצי-בה. רק כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, מונה סרן נודלמן למפקד פלוגת המילואים, אך הוא הכיר היטב את לוחמיה, שכן שימש קודם לכן מ"מ וסמ"פ באותה פלוגה. הפלוגה מנתה בתחילת המלחמה כתשעים לוחמים, שכולם מיומנים ובעלי מוטיבציה גבוהה.

הלוחמים היו מצוידים ברובי אף-אן, בתמ"קים "עוזי" ובמטולי נ"ט מיושנים שכונו "בזוקות". בפלוגה היו שלוש מחלקות: מחלקה 1, בפיקודו של אורי אונגר; מחלקה 2, בפיקודו של ישראל ישראלי; ומחלקה 3, בפיקודו של זאב לבנשטיין.

במוצאי שבת, 6 באוקטובר 1973, משפרצה המלחמה, הוזעק המ"פ, סרן נודלמן, מהרפת בה עבד. סרן נודלמן וחיילי הפלוגה הגיעו למחנה סירקין והמתינו לקבלת משימות. רק ביום רביעי לפנות בוקר הוטסה הפלוגה לרפידים שבסיני."(עמודים 15-16)

פלוגתו של נודלמן סופחה לחטיבת שריון. המשימה שהוטלה על הפלוגה היתה כיבוש יעד מבוצר אשר שלט על שטח פתוח וחשוף ומנע את המשך התקדמות החטיבה, אולם הדחיפות שבה היה נתון מח"ט השריון, גרמה לו לדרוש מן המ"פ לבצע את המשימה בלא תיאום וללא נוהל קרב: "המ"פ, סרן צעיר בצנחנים, מצא עצמו במצב לא נעים כשהוא מתווכח עם אל"ם, מפקד חטיבת שריון מנוסה. "באתי למח"ט," מספר יצחק נודלמן, "הוא שאל אותי מה אני יכול לעשות, ועניתי לו, שמדובר ביעד מבוצר, צריך לתדרך את החיילים וזה לא פשוט. גבי, המח"ט, אמר לי: 'תשמע, יש לך בשביל זה חצי שעה עד שאתה מתחיל ללכת.' אמרתי לו: 'סליחה, אני בחצי שעה לא מתכנן, מתדרך ומתחיל ללכת.' הוא אמר לי: 'אז אני אעשה את זה בלעדיך.' אמרתי לו: 'בלעדיי ניסית כבר, אז בשביל מה אתה צריך אותי?' והוא השיב: 'לא, אין לי זמן.' אמרתי לו: 'אני רוצה לעשות את זה, אני יכול לעשות את זה, אבל אני רוצה ארטילריה על התעלות ביעדים ומיסוך עשן על הקו הקדמי של היעד.' המח"ט אמר לי: 'נכון לעכשיו, יש לי אגד ארטילרי לטובת העניין הזה, ובנוסף לכך, תקבל חיפוי אש מפלוגת הנגמ"שים של 'במבה', אותה תפעיל בקשר.' אמרתי לו: 'מצוין'." (עמודים 18-19)

נודלמן ערך את פלוגתו לכיבוש היעד, תוך הסתמכות על ארטילריה וחיפוי מכוח 'במבה', פלוגת סיור, אולם לתדהמתו גילה המ"פ כי האגד הארטילרי אינו עומד עוד לטובתו: "נודלמן שאל את המח"ט מדוע הארטילריה לא יורדת, ולתדהמתו, המח"ט הודיע לו שהוא מצטער, כי לקחו לו את הארטילריה והוא יצטרך להסתדר בלעדיה.

סרן נודלמן הורה ל"במבה" להגביר את האש והוא החל לנוע בראש הפלוגה קדימה. ליד שני הטנקים הפגועים, הורה למ"מ 1, אורי אונגר, להישאר בחיפוי ולירות פצצות עשן ונפיץ מהמרגמות 52 מ"מ שלו וכן אש מקלעים. אורי הנחית פצצות עשן בחזית היעד וסרן נודלמן המשיך לנוע עם שתי מחלקות לכיוון הפירצה בשדה המוקשים. "הפקודות ניתנו תוך כדי תנועה," מספר אורי, "ערכתי את המחלקה בחיפוי קרוב, ריססנו במקלעים את פאתי היעד וירינו הרבה פצצות עשן ונפיץ."

"כשהגעתי לטווח של כ-150 מטרים, ראיתי סימון ופירצה בה אין מוקשים," מספר נודלמן, "משני צידי הפירצה היה קל להבחין בגדר ובמוקשים חשופים שהרוח הסירה מהם את החול." האש של פלוגת "במבה" והחיפוי הצמוד של מחלקה אחד היו יעילים, ובחסותם הוביל המ"פ ראשון לתוך היעד. תוך כדי ריצה, הוא נתן פקודות בצעקות: למ"מ 3, זאביק, שפרץ איתו, הורה לתפוס עמדות חיפוי קרובות לכיוון התעלות ולמ"מ 1, ישראלי, הורה להיכנס יחד איתו לתוך היעד."(עמודים 19-20)

עם הפריצה למוצב הסתער מפקד הפלוגה בראש אנשיו: "בהתאם לתוכנית, פנתה המחלקה של ישראלי שמאלה לעבר התעלה הקדמית. תחילת הקרב בתעלות הייתה קשה. המצרים זרקו רימונים לעבר הלוחמים והייתה השתהות של הלם ראשוני. "היה זה רגע קריטי," אומר נודלמן, "רצתי קדימה להוביל את ההסתערות בתעלה ואז ירו לכיווני פצצת אר-פי-ג'י. הקשר שלי חטף כדור בחזה ונפצע, ומכשיר הקשר שהיה איתו נפגע ויצא מכלל פעולה. כיוון שהיעד היה חולי והאפקט של התפוצצות רימון היה נמוך, הוריתי לחיילים להמשיך להסתער אך בכל פעם שנזרק רימון לעברם לשכב, ואז הסיכוי שייפגעו קטן." כתריסר רימונים נזרקו על לעבר הפלוגה ועשרה חיילים נפצעו, ובהם מ"מ 2, ישראלי, שמספר על כך: "הסתערתי עם סמל מיכאל מוקטוב לתפיסת פאתי היעד. פצצת אר-פי-ג'י נורתה עלינו, מיכאל נהרג במרחק מטר ממני ואני נפצעתי. המשכתי לתוך התעלה וראיתי את נודלמן עומד מימין לי כשהוא זורק רימונים לתוך התעלה"." (עמוד 21)

המחבר מסכם את תפקודו של מפקד הפלוגה כך: "סרן יצחק נודלמן ניחן במנהיגות טבעית שאיפשרה לו להנהיג את הלוחמים בהצלחה. את הפער הבלתי מובן, בין ההחלטה הלא שקולה של הרמה הממונה (החטיבה) לבין הביצוע הנדרש מהפלוגה, סגר סרן נודלמן בהסתערות נועזת ואמיצה בראש חייליו. כוחו העיקרי כמ"פ, היה ביכולתו להנהיג את החיילים, כך שיחושו רצון עז להיות שותפים מלאים בהשגת המשימה. אורי אונגר, מ"מ 1, אומר: "הנחישות והביטחון העצמי של יצחק נודלמן הדביקו את כולם. אי אפשר היה שלא לראות ולשמוע אותו כשהוא תמיד לפנים." (עמוד 24)

בפרק אחר מתוארת לחימת הפלוגה המסייעת מגדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50) של חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אריה (אריק) מורן (קראוזמן), לימים תא"ל  אשר פיקד על חטיבת גבעתי ועל עוצבת האש. הפלוגה לחמה תחילה ברמת הגולן בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי: "באותו לילה פגש סרן מורן לראשונה את המג"ד החדש שלו, רס"ן יורם יאיר (ייה), שהתמנה במקום המג"ד הקודם שנפגע באימונים, מספר ימים לפני המלחמה. למג"ד ולמ"פ הייתה זו היכרות ראשונה ומהר מאוד ידעו השניים להעריך האחד את רעהו.

סרן מורן, נולד והתחנך בקיבוץ שער הגולן. הוא פיקד על פלוגה בגדוד 50 במשך כשנה עד למלחמה. חיילי הפלוגה היו אנשי נח"ל שהיו באים לתקופת אימון בגדוד וחוזרים לאחריה ליישוב החקלאי שבו היה הגרעין שלהם. כוח-האדם היה איכותי מאוד, ולמרות שהחיילים לא עשו שירות צבאי ממושך, הם היו ברמה מקצועית גבוהה, ואף הספיקו לעבור אימון מרוכז במסגרת חטיבת הצנחנים 35."  (עמוד 36)

מבחנו האמיתי של המ"פ, מורן, היה בגיבוש הפלוגה כיחידה לוחמת לאחר הקורות אותה בקרבות הרמה. עיקר הפרק עוסק דווקא בקרבות לטיהור החיץ החקלאי בחזית הדרום, אליהם נשלח הגדוד בהמשך המלחמה. במהלך הקרבות נאלץ המ"פ, מורן, להתמודד גם עם דילמות מוסריות לא פשוטות, שממחישות את מורכבות תפקיד המפקד בלחימה: "באחת ההיתקלויות הראשונות, הסתערו חיילי הפלוגה על האויב ושיתקו את מקורות הירי. בתוך אחת המחפורות נגלה פלג גופו העליון של חייל מצרי פצוע. חייל מהפלוגה התקרב אל המצרי, ירה בו מטווח קצר והרגו. סרן מורן שראה את האירוע ניגש מיד אל החייל כדי לברר מדוע פגע בחייל פצוע שהיה חסר אונים. "איני יכול לשכוח את התשובה שנתן לי החייל," מספר אריק מורן, "החייל, שהיה בחור טוב מהשומר הצעיר, אמר לי: "אני כל הזמן יורה מהעוזי שלי והייתי סקרן לדעת מה זה עושה לבן-אדם." המקרה הזה היה חמור מאוד בעיניי, אך כיוון שידעתי שהיה זה מפגש האש הראשון שלו עם אויב, הסתפקתי בהערה ונתתי לו להבין שאל לו לעשות זאת שנית"." (עמוד 37-38)

בפרק נחשפת גם ההתמודדות של המ"פ עצמו עם עקת הקרב, הפחד והתשישות, אולם גם עם הצורך בהקפדה על דוגמה אישית: "סרן מורן רצה שהחיילים לפנים יהיו כשירים לחלוטין מבחינה גופנית ונפשית, כדי שלא ייפגעו כתוצאה מחולשה שפקדה אותם. לכן הוא איפשר למספר חיילים תשושים להיעצר ליד הכביש ולהמתין לזחל"ם שיאסוף אותם. "גם אני חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה," מספר אריק מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית"." (עמוד 41)

בחרתי להביא דוגמה ללחימת הפלוגה כנגד כוחות החי"ר המצרי, אשר בה ניכרת תרומת המ"פ ללחימה: "התברר שהמצרים הכינו שם מארב. מיד כשהזחל"מים עצרו, נפתחה לעברם אש חזקה מכיוון מזרח, ואת נקישות הכדורים על דפנות הזחל"ם אפשר היה לשמוע היטב. סרן מורן סימן לכולם לרדת מהזחל"מים. לאחר שצפה על השטח, ראה כי האש נפתחה מיעד חפור ומוגן היטב באזור "סירקוז". כיוון שהטווח ליעד היה קצר, הוא החליט להסתער. מחלקה אחת הוא השאיר בחיפוי ועם שתי מחלקות יצא להסתערות. סרן מורן הוביל את ההסתערות ותוך כדי ריצה הוא חטף כדור ונפצע במרפק היד. "בזמן ההסתערות שמעתי מאחוריי צעקות 'הוא נפצע, הוא נפצע'," מספר אריק, "הבטתי לאחור והבנתי שהכוונה אליי. הסתכלתי על מרפק ימין שלי משום שחשבתי שקיבלתי מכה חזקה ממשהו, אך הסתבר לי שנפגעתי מכדור ודם נטף ממני." סרן מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות.

סרן מורן חזר עם הלוחמים לזחל"מים ומיד החלו טילי סאגר מצריים לעוף לכיוון הפלוגה. המג"ד שראה את המתרחש, הורה לכולם לנתק מגע ולנוע מיד לאחור. רס"ן ייה ידע שההישגים שהיו עד עכשיו עלולים לרדת לטמיון אם הטילים יפגעו בזחל"מים ולכן רצה לצאת במהירות מהטווח היעיל שלהם. בחסות אש ארטילרית שהמג"ד הנחית על האזור ממנו נורו הטילים, נעה הפלוגה המסייעת לאחור, עד לשטח שהוקצה לה על ידי הגדוד. בזמן התארגנות הפלוגה, נבדק סרן מורן על ידי הרופא והסתבר שנגרם לו שבר במרפק. הוא נחבש והמשיך לפקד על הפלוגה." (עמוד 42)

המחבר מסכם את תפקודו של מורן כך: "הלחימה המוצלחת בחיץ החקלאי סייעה לחיילים להשתחרר מהטראומה שסחבו איתם מרמת הגולן – טראומה שנבעה מההפגזות הכבדות ומהבושה שבנטישת המוצבים.

קרב ההתקדמות בתוך שטחים סגורים בהם היה אויב, חייב את החיילים ובראשם את המ"פ, סרן מורן, למאמץ גופני ונפשי עליון. פעולת הפלוגה במסגרת הגדוד, איפשרה למפקדים וללוחמים להתרכז בביצוע התרגולות וטכניקות הלחימה אותן למדו. אריק מורן ציין את המג"ד ואת המסגרת הגדודית התומכת, כגורמים שאיפשרו לו לתפקד כראוי כמ"פ: "המג"ד עדכן אותנו בתמונת המצב הכללית ובכוחות השכנים לנו, הוא הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד. היה לי נוח מאד שמפקדת הגדוד נעה מאחוריי ודאגה לכל הצרכים שלנו." המקצועיות והמוטיבציה של חיילי הפלוגה היו מרכיבים מרכזיים בהצלחה, אך אין ספק שהדוגמה האישית של המ"פ וקור הרוח שלו הם שסחפו את החיילים לביצועים מבריקים." (עמוד 43)

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המ"פ אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מפי המפקדים והלוחמים הזוטרים. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. בעיני תרומה מיוחדת יש בו על שום סגנונו והיותו כתוב בשפה נגישה ונוחה לכל קורא, בעבור אנשי המילואים שרובם הגדול הינם חפ"שים או לחלופין מפקדים זוטרים. מומלץ ביותר!!!