"זהו סיפורם של טירונים כושלים, שבאימוני פרך מייסרים נהפכים ל'זונות האקסלי', גדוד העילית בחטיבת הנחתים 6" (מתוך גב הספר).

"זעקת הקרב" הוא רומן מאת ליאון יוריס (הוצאת משרד הביטחון-זמורה ביתן, 1987) המתאר את קורותיו של גדוד בדיוני בחיל הנחתים האמריקני ("המארינס") במלחמת העולם השנייה. את ההשראה לרומן שאב יוריס משירותו שלו, שכן "הישר מספסל הלימודים התנדב לחיל הנחתים וכאלחוטן השתתף בקרבות המרים של גואדאלקאנאל וטאראווה" (מתוך גב הספר). בהקדמה לספר העיד על גאוותו שזכה "לשרת בחיל-הנחתים מזדקרת לעין כל אדם שיקרא את זעקת-הקרב" (עמוד 3).  

גיבור הספר הוא מאק, סמל נחתים ותיק. לדבריו, "כשאני מביט לאחור וסוקר את שלושים השנים הללו, עולים בזכרוני אנשים ויחידות. אני משער, ששירתי בכחמישים יחידות ושהיו כמאה אנשים שקראתי להם "המפקד". אבל, מוזר הדבר, בין כולם רק אחד היה בעיני מפקדי באמת ורק על יחידה אחת אני חושב כעל היחידה שלי. האיש הוא סאם האקסלי והיחידה היא הגדוד שהוא פיקד עליו במלחמת-העולם השניה – זונות האקסלי"(עמודים 7-8). מאק הוא מפקד כיתת האלחוט (קשר) של הגדוד השני שבחטיבת הנחתים השישית ("השישית המטונפת" כפי שמכנה אותה יוריס בספרו) ומתוקף כך מצוי, יחד עם אנשיו, צמוד למג"ד, האקסלי. אנשיו באים מרקע מגוון ובהם נער "כל-אמריקאי", אינדיאני הבא משמורה, והיספאני עני מסן אנטוניו.   

"איני מקל ראש בשום אדם הנושא נשק במלחמה, יהיו מדיו אשר יהיו. אבל במלחמה זו נפל בחלקנו הג'וב הקשה ביותר. כמה פעמים במלחמת-העולם השניה נדרשו כוחות אמריקניים, מלבד הנחתים, להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ-הלב, להעבירם את קו-ההסתערות? רק מקרה אחד ויחיד זכור לי מחזית אחרת: קרב באסטון" (עמוד 9). ואכן, רק בקרב זה, בו לחמו צנחני הדיוויזייה המוטסת ה-101 של צבא ארצות הברית בקרב נואש, ביחסי כוחות שנטו לטובת הגרמנים ביחס של תשע אוגדות שריון כנגד דיוויזייה מוטס אחת, דמו יחסי הכוחות לאלו שבהם לחמו לעתים (לא תמיד) הנחתים באוקיאנוס השקט.

יוריס מתאר יפה יפה כיצד מגבש האקסלי את גדודו, מחשל את רוחו ואת כושרו שלו לכדי מסגרת לוחמת ומוביל אותו בלחימה באיים כנגד מערכי האויב המבוצרים. "הג'ונגל נותר שסוע לקרעים אחר ההרעשה. המקלעים חדלו לירות. רק פצצות המרגמות הוסיפו לנחות בנפץ אדיר. מפקד פלוגה-ז', האקדח ביד ימינו, הרים את ידו השמאלית אל פיו והורה לעבר הערוץ למטה. "אחרי! זונות – כאן למעלה אף פעם לא תקבלו את לב-הארגמן. אחרי!"

לאורך גב הרכס התרוממו זונות-האקסלי, ורוביהם במצב הכן. היפאנים הגיבו באש מרושעת.

גלשנו כזרם מן הרכס, רובינו יורים בשצף ופיותינו משמיעים צווחות מקפיאות-דם ושאגות אימים. ההתקפה היתה בעיצומה והצווחות החרישו את האוזניים בעת שצלחנו את הנחל וחדרנו את תוך הג'ונגל" (עמוד 297).

הספר הפך לקלסיקה של ספרות המלחמה. רבים ממפקדי ולוחמי צה"ל במיטב היחידות הלוחמות קראו אותו ומצאו אותו מעורר השראה. מרדכי גור, לימים הרמטכ"ל העשירי, כתב בספרו כי  "הדמות המרכזית בספר זה היא של מפקד המביא את חייליו כמעט לידי טירוף. האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות, המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו.

ואמנם, המערכה הראשונה שלתוכה הוטל הגדוד הוכיחה עד כמה צדק. אויב יפאני עיקש אכזר ותוקפן, נוסף על תנאי שטח ולחימה קשים ביותר, קידמו את הנחתים. וכאן הסתבר, כי האימונים, התנאים הקשים והיחס הקשוח אל החיילים הצדיקו את עצמם. בדיעבד הבינו זאת מפקדים וחיילים כאחד" (מתוך הספר "פלוגה ד'" מאת מוטה גור, מערכות, 1977, עמוד 33). הספר שימש כמוקד השראה בעבור גור  כמפקד פלוגה בצנחנים ובעבור מפקדי המשנה שלו בתקופת פעולות התגמול.

יוריס יודע לספר סיפור האוחז בקורא ולא מרפה. קראתי את הספר מספר פעמים: בטרם הצבא, במהלך השירות בצנחנים ולאחר השחרור. בכל פעם מצאתי את הקריאה בו מפעימה ומהנה. גם מלאכת תרגום הספר, שנעשתה בידי מרדכי ברקאי עשוי כהלכה. ספר  אודות נערים המוטחים אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצים להתבגר, להתמודד ולנצח. כתוב טוב, מותח ושובה לב. מומלץ בחום!!!