הסופר פרנץ קפקא הוא מהסופרים הראשונים שידעו לאפיין נכונה את המחיר שהקידמה והאורבניזציה תובעים מהפרט והוא אובדן הייחוד והזהות האישית. ספרו 'המשפט' שיצא לאור לאחר מותו, מתאר את חוסר האונים של האזרח הקטן, שאפילו שמו המלא לא מצוין, מול מערכת משפט גדולה, חזקה ודורסנית, ששוללת את חירותו, דנה את דינו, ומענישה אותו מבלי שעד הרגע האחרון נודע לו בעוון מה.
כותבי קורות העתים טורחים לציין שספר זה, שיצא לאור לראשונה בשנת 1925, נכנס לרשימה המצומצמת של ספרים שלא רק נקראו בשקיקה אלא גם עיצבו את התודעה.
אף כל פי כן, למרבה הפלא (ואולי לא) עד ימינו מורשעים אנשים מבלי שיהיה עוון בכפיהם. וכאן נדגיש, שלא בהרשעות לא מדויקות של עבריינים עסקינן, אף כי גם אלו קיימות, אלא בהרשעות קפקאיות של ממש. פלוני קם בבוקר לעבודת יומו ומבלי שנודע לו איך וכיצד, הוא לפתע מואשם, ועליו לעמוד לדין על מעשה שהוא כלל לא היה קשור אליו ואין לו כל ידיעה בטיבו.
אם ננסח זאת בניסוח משפטי, מדובר בתאונה; לא בתאונת דרכים או תאונת תעופה, גם לא בתאונת עבודה, אלא בתאונה משפטית. אבל במאבק בתאונות אלו, מאבק שפרופסור סנג'רו נדרש לו כבר מראשית הקריירה האקדמאית שלו, נדרש מהכותב מאמץ כפול: תחילה נדרש הכותב להוכיח שתאונות משפטיות אלו הן חלק מהמציאות גם בימינו, למרות ההכחשות של הדוברות הרשמית של בתי המשפט ושל הפרקליטות, ורק אחר כך נפתח לו הפתח להציע מנגנוני מניעה ובקרה למניעת התאונות מראש, ולתיקון הנזקים בדיעבד.
ואכן, הספר החדש של פרופסור סנג'רו 'עושה את העבודה' ומסכם בלשון שווה לכל נפש את המחקרים האקדמאים שהמחבר פרסם במהלך השנים, חלקם בעצמו וחלקם בשותפות עם חוקרים נוספים.
הקריאה בספר הכרחית לא רק למי שנושא הספר קרוב אליו בהיותו מואשם בעבירות שלא היה לו בהן חלק (השם ישמור), אלא גם לכל אחד ואחת מאיתנו, שהרי כדרכן של תאונות, גם ביחס לתאונות הללו מובנית במנגנון ההגנה הנפשי שלנו תחושת 'לי זה לא יקרה', ואף על פי כן, אין בתחושה זו כדי למנוע את התאונה מלקרות.
כולנו אזרחים במדינת ישראל, כולנו היינו עדים למאבק של הפרקליטות, למשל, נגד הקמת גוף ביקורת על הפרקליטות, וכולנו עכשיו גם מבינים עד כמה מאבק זה הכרחי עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
אינני יודע אם רומן זודורוב אכן רצח את תאיר ראדה, ואינני יודע גם אם סולימאן על עביד אכן רצח את חנית קיקוס, וחזקה עלי שבתי המשפט שדנו והרשיעו השתדלו להוציא דין אמת. אף על פי כן, עצם הספיקות שמועלים חדשים לבקרים בנוגע להרשעות הללו ובנוגע להרשעות אחרות, מוכיחים שהמערכת היתה צריכה לאמץ מתודות עבודה מיהמנות יותר ופרוצדורות דווקניות יותר, כדי שכל הרשעה תהיה וודאית במלוא מאת האחוזים ולא רק במסגרת הביטוי האמורפי 'למעלה מכל ספק סביר'.
לסיכום: ספר ברור ונהיר, עשיר בפרטים ובדוגמאות ומעורר מחשבה. לא נדרש כל רקע משפטי אלא רק עיניים פקוחות נכוחה. הספר מציג לא רק את הבעייה אלא הוא גם מציע סדרה של פתרונות; רובם חשובים בעצם התפישה שבהם גם טרם שייבחנו לפרטיהם.
אף על פי כן, שתי הסתייגויות קטנות:
למרות שהבעייה של הרשעות השווא היא בעייה שחייבים להתמודד איתה גם במדינת ישראל, דומני שבארצות הברית הבעייה חמורה שבעתיים, גם מפני ששיעור הרשעות השווא בה גבוה לאין ערוך (מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן) וגם מפני שהעונשים המוטלים על מורשעים במולדת החרות, ארצות הברית של אמריקה, הינם עונשים שחורגים לחומרה מכל רמת נורמלית ושפויה של ענישה, ולכן, הגזירה השווה שהמחבר גוזר במהלך הכתיבה בין הרשעות השווא בארצות הברית להרשעות השווא במדינת ישראל קצת מקוממת. ונזכיר, גם בהרשעות אמת מערכת המשפט של ארצות הברית היא מעוותת לחלוטין, וגם בנהלים לירי בחשודים ללא משפט.
חלק מהספר מוקדש להרשעות שווא בעבירות תעבורה. דומני, שבשם היעילות חברה יכולה להרשות לעצמה להשלים עם הרשעות שווא בעבירות קלות באופן יחסי, מה שחברה שפויה אינה יכולה להרשות לעצמה כלל בהרשעות על עבירות חמורות כרצח ואונס.
שאול בר אילן, מוסמך לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ועוסק בעריכת דין (LL. B, LL.M). משרדו ברחובות עוסק בחוזים, מקרקעין, מיסוי מקרקעין, צוואות, והתנגדויות, מעמד אישי ומשפחה
