"בתוך כוחות החי"ר של צה"ל בולטת חטיבת הצנחנים הסדירה משכמה ומעלה. הצנחנות בצה"ל אינה רק מקצוע צבאי. צנחנות היא אופי. היא מגלמת את התגשמות חלומה של הציונות לאו דווקא בהקשר הביטחוני-צבאי: אנשים יפים שמפעמת בהם אהבת האדם והארץ, בעלי רמה אישית גבוהה, נחישות עד תום, נכונות להקרבה. זוהי הרוח המייחדת את כל המתנדבים והנחשונים מאז ימי ראשית היישוב ועד עצם היום הזה. זוהי הרוח שהוליכה את ישראל, בוודאי את צה"ל, לשעותיהם היפות ביותר." (הקדמת שר הביטחון דאז, יצחק רבין ז"ל, עמודים 7-8)
"אתי מלבנון", ספרו של אלוף יורם יאיר (יה-יה), בעברו מפקד חטיבת הצנחנים, אוגדת הגליל וראש אכ"א, מתאר את לחימת חטיבת הצנחנים במלחמת שלום הגליל, במהלכה נפצע יאיר באורח קל. בפרק הפותח את הספר מתאר יאיר את הלחימה בדרום לבנון בטרם מלחמת לבנון ואת "מבצע צלצל", שהתרחש ב-19 ביולי 1981. בעקבות מספר ימי קרב ארטילרי בין אש"ף לצה"ל, בהם הופגזו יישובי הצפון, פיקד יאיר על פשיטה שביצעו הצנחנים מדרום ל"מזרעת-אל-מצילה", כחמישה קילומטרים מדרום למזרח לשפך הזהרני שבלבנון. הכוח הוטס במסוקי "יסעור" לקרבת היעד, ופשט על מפקדת מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל: "הכוח מצליח להתגנב אל היעד ולהיכנס לתוכו, מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, ביניהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר ז"ל, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך עמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה. על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי- הנשק." (עמודים 13-14). תחת אש עזה חולצו יאיר ואנשיו במסוקים מן השטח לאחר שהמשימה בוצעה במלואה והיעד הושמד.
לאחר מכן נפנה יאיר לתאר את מבנה החטיבה ואת ההכנות שביצעה בפיקודו לקראת המלחמה. ב-6 ביוני 1982 הפליגו לוחמי החטיבה על גבי נחתות טנקים של חיל הים ושטו לכיוון לבנון. יאיר מתאר בספרו את התדריך שנתן לחייליו: "מה אומר להם ברגעים כאלה? רק דברים פשוטים. אין צורך בדברי 'ציונות' ואף לא בדברי כיבושין: רק שיקפידו ללבוש שכפ"צים, שלא יצטופפו, שישמרו רווחים, שיזכרו איך תופסים מחסות ועמדות. שיצאו חיים מן התופת." (עמוד 19). החטיבה, ויאיר בראשה, ביצעה נחיתת סער אמפיבית בשפך האוואלי והובילה את אוגדות צה"ל עד מבואות ביירות. עם תחילת הלחימה בחר יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף. יאיר לחם בראש הצנחנים במסע קרבות קשה ומפרך, שכלל קרבות בעיירה דאמור ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. למרות שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בתחילה הוביל את החטיבה גדוד 890 בפיקוד מתי הררי, עד הקרב על העיירה דאמור. לאחר מכן נטל את ההובלה גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, עליו פיקד דורון אלמוג, שאיגד תחתיו לראשונה את היחידות החטיבתיות תחת השם "כוח עוגן".
כך למשל, מתאר יאיר את הובלת החטיבה על-ידי גדוד הסיור של הצנחנים: "מאז שעות הבוקר נמצאת הסיירת בתנועה. החבר'ה עמוסים לעייפה והטיפוס בהר קשה ביותר. השכפ"צים מתחת לאפודי הקרב מחממים וגורמים להזעה ולאיבוד נוזלים. דורון מביט סביבו, המקום אינו נראה לו מתאים לשהיית לילה. הוא מרים משקפת, בודק את השטח לפנים. לשבר שנייה, ואולי זה רק נדמה לו, הוא מזהה מחבל שנע מאחורי הטרסה ככמאתיים מטרים לפנים. 'שני מקלענים אלי, אר.פי.ג'י אלי! אויב ישר לפנים מאחורי הטרסה – אש!' פוקד דורון. 'ישראל, קח חצי מהכוח והסתער לאורך השלוחה, אני אנוע במקביל לכביש!' תוך כמה שניות נשכחות כל בעיות המים, והסיירת נמצאת בעיצומה של הסתערות. ישראל מסתער עם חלק מן הכוח לאורך השלוחה מלמעלה, ודורון רץ עם חלק מן האנשים לאורך הכביש. תוך כמה דקות מסתיימת ההסתערות: עשרה מחבלים הרוגים, עשרה מחבלים שבויים, חלקם פצועים, כמה ברחו לעבר הגיאיות העמוקים. אין נפגעים לכוחותינו." (עמוד 73). כן מתוארים בספר הקרבות שניהל גדוד 202, בפיקוד ישראל רמות, בגזרת ראס זייתון וכפר סיל.
הספר כתוב טוב, בשפה פשוטה ובלי מליצות. יאיר משכיל לתאר היטב את האירועים באופן שיקל על הקורא להבינם גם במידה ואינו בקי בטקטיקות חיל רגלים ולחימה. במיוחד זכור לי כיצד, כאשר קראתי בו בשנית, בעת שהייתי מפקד כיתה בצנחנים, הבנתי אותו טוב יותר והספר התחבר אצלי היטב-היטב לתרגילים, לטקטיקה ולעשייה. חווית קריאה שנותרה עמי הרבה זמן לאחר שכבר סיימתי את הספר. עם פרידתי מחיילי הענקתי את הספר מתנה לאחד החיילים והוא, בסיום הקריאה, סיפר לי כי עלו בו תחושות דומות. הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ומפקדי יחידות מובחרות. לספר מקום של כבוד בספרי ההגות הצבאית והזכרונות של מפקדי צה"ל. מומלץ בחום לקציני צה"ל, לחוקרי מדעי המדינה וכל מי שמתעניין בספרות צבאית, מורשת הקרב של צה"ל והיסטוריה צבאית.
