הספר, "המורה דרורה לא מפלצת" של ינץ לוי, נרכש על ידי לפני זמן מה. הנחתי אותו על מדף בספריה שלי וידעתי שאקרא אותו ממש בקרוב. שמרתי עליו כמו חפיסת שוקולד מוחבאת ממתינה לזמן אמת, כמו שטר של 100 ₪ שאצטרך לשלוף, כמו דרכון ממתין לנסיעה של החיים...

בעלעול קל פגשו עיניי במשפט הבא וזה היה הטריגר:

"תקשיב לי, אתה ממש לא רוצה שדרורה תהיה המורה שלך! אמרה אחותי...אפילו המורות פוחדות מדרורה...אפילו המנהל מפחד ממנה. אתה יודע איך כולם קוראים לה? דרו-רע! בקיצור אכלת אותה" (עמ' 10)

אז נשאבתי בהתלהבות רבה, לקריאת הספר, פרק אחר פרק, וכעת הלב שלי יודע לספר לכם, שינץ לוי הצליח להפוך עלילה ספרותית לתרפיה פסיכולוגית עמוקה, בראייה משעשעת ופוטוגנית. זו התרפיה הכי טובה שהילדים שלכם, הלומדים בבית הספר, יכולים לקבל בזמן קצר של 231 עמודים.

בסוף כל פרק יש איור בשחור לבן, איור אותנטי, מדויק ואנושי של יניב שמעוני המוכשר .

ינץ לוי, מעיר אותנו הקוראים, צעירים ומבוגרים, אל זכרונות ילדות בית הספר, שהיו ונדמה שנעלמו, זכרונות המוצפנים אי שם בקופסה השחורה של המוח.

מיכאל, הגיבור בסיפור, מספר על דרורה, מורה מפלצתית, מרשעת, עם קול של מסור, נטולת אכפתיות, משפילה ופוגעת. הקול המחוספס הזה שלה, הצורם והצרוד, עוד ישלח אותה לניתוח, לשמחתם של הילדים, אבל, עד אז...הדפים "מספרים" על מיכאל, התלמיד המצטיין, הממושמע והצייתן שלא מסתבך בצרות, לומד עם שני חברי ילדות בשם דולב וזוהר, שהם ההפך הגמור ממנו ולמרות האווירה השלילית בכתה, הקשר הרגשי ביניהם מציל אותם בכל מיני תקריות בית ספריות.

ההרפתקנות מתחילה כשעיניו של מיכאל "נפגשות" בילדה החדשה, דפנה. מיכאל מגלה לתדהמתו שהוא מתאהב בילדה ה"לא נכונה", לא תאמינו אבל... הוא מתאהב בילדה של המורה...דרורההההההה!!!!

במהלך העלילה, דפנה, מיכאל, דולב וזוהר, הופכים לחבורה שנפגשת אחרי בית הספר בבית נטוש ומוצאת אוצר ממש...לא תאמינו מה הם מחליטים לעשות עם האוצר...

כמו במגרש החיים של הגדולים, החבורה עדה לשינויים ולניגודיות. במקום בו יש רוע מתגלה הטוב, במקום בו יש כעס גדול על חבר קרוב יש מקום לחמלה, במקום בו יש יאוש ואכזבה יש גם הרבה תקווה ואמונה, במקום בו יש עבר יש גם עתיד, במקום בו יש רעש גדול יש גם דממה מוחלטת, במקום בו יש איסור יש גם חופש לדמיון וליצירתיות, לחברות ולאהבה וגם...שלמורות מפלצות יש רגשות.

בסוף השנה מתבשרים הילדים כי דרורה לא תמשיך ללמד. היא עוברת ל...וזה אומר שמיכאל מבין שדפנה כבר לא תהיה בסביבה...אבל...החבורה עושה הכל כדי להשאיר את דפנה...האם יצליחו?

הספר הזה מנצח את הזמן, חוצה גילאים ודורות ואם נצפין אותו בקפסולת זמן לדורות הבאים...הנינים של הילדים שקוראים עכשיו, יהנו מהספר.

הגורל של כולנו תלוי האחד בשני שזו תובנה בלתי רגילה לגילאים הצעירים. לפעמים הילדים שלנו מתחילים ברגל שמאל ומסיימים ברגל ימין, לפעמים החיים שלהם בבית הספר משתנים מן הקצה אל הקצה, לטובה!

קריאה מהנה!

באהבה

שרית

מהספר הזה נהניתי במיוחד.  הסיפור מעניין, מצחיק ומותח. יש בו איורים שמוסיפים לעלילה וגם חברות ואהבה.

מיכאל מתחיל שנת לימודים חדשה ויש לו מורה בשם דרורה . הוא שונא אותה ומפחד ממנה כמו כל התלמידים.

כל הזמן המורה דרורה צועקת: "עכשיו תבינו, למורה דרורה היה קול כל כך צרוד, קול הכי צרוד וצורם ומחוספס בעולם כולו – כי היא כל הזמן היתה צועקת. לא משנה מה עשית, דרורה היתה צועקת עליך.

היית מפריע בשיעור? דרורה היתה צועקת עליך. היית מקבל מאה במבחן? דרורה היתה צועקת עליך."

 הקול שלה היה כמו של שואב אבק ואחרים אמרו שהקול שלה דומה לרעש של טרקטור.

כשהיה רעש בכיתה דרורה הייתה מכה עם קלסר על השולחן וצועקת שקט.

ביום ששכחה את הקלסר והשתמשה במקומו בקלמר שלי, שברה אותו ואפילו לא התנצלה.

הרבה חשק ללמוד לא היה למיכאל במיוחד כשדנה עזבה אותו . בהמשך הוא מתאהב בדפנה ורוצה להציע לה חברות אבל מתבייש.  הוא עוד יותר מתבייש כשזוהר החבר שלו אומר לה שמיכאל אוהב אותה.

מיכאל וזוהר הם חברי ילדות ולכן שוב ושוב חוזרים להיות חברים למרות שזוהר שוב ושוב מבייש את מיכאל.

טקס בית הספר ביום ירושלים כמעט מתבטל כי אין מי שיעלה את הדגל לראש התורן. היחיד שיכול לעשות זאת קיבל עונש מדרורה שלא מוכנה שישתתף. מה קרה והאם קיימו את ההצגה? תצטרכו לקרוא בעצמכם בספר.

עוד בסיפור ישנה חבורת סופרנובה שדפנה היא המפקדת שלה, בית נטוש ואוצר גדול או שלא. 

המורה דרורה לא מפלצת. את זה מגלה מיכאל  בהמשך הסיפור ולקראת הסוף המרגש.

חשבתי שגם היום יש מורות שצועקות לפעמים אבל לא ככה. מורות גם לא מעשנות בכיתה ותלמידים לא כל כך מפחדים מהמורה.

אני מתארת לעצמי שיש יותר בלגן בכיתות מאשר פעם אבל אפשר לגשת למורה ולדבר ולהתייעץ איתה.

הבנתי מאד את מיכאל שהתבייש כשחבר שלו צעק בקול רם ש"מיכאל אוהב את דפנה". זה מביך ולא נעים  אבל יש בניהם קשר של הרבה שנים והם לא מוותרים עליו.

אהבתי מאד את הספר. רוצו לקרוא , אני בטוחה שתיהנו.

שירה אלון (12)