אני אוהבת מאד ספרים שיש בהם רבדים אחדים, בהם אפשר "לחפור" ולדוג מיני אוצרות. בספר הזה חפרתי מעט, ואוצרות מצאתי הרבה.
 
"קוראים לי ברונו ליטלמור, ברונו קראו לי, ליטלמור קראתי לעצמי".  כך מציג את עצמו גיבור הסיפור, שנולד כשימפנזה שבני האדם כינו בשם ברונו.
 
ברונו מכתיב את הספר האוטוביוגרפי שלו, בו הוא מתאר את תולדות חייו, החל בילדותו בגן החיות, דרך הגעתו למעבדה החוקרת את היכולות המנטליות של שימפנזים, אימוצו ע"י החוקרת לינדה, התבגרותו והתפתחותו. ברונו נבחר להיות "שימפנזת המחקר" של מעבדה העוסקת בחקר האינטליגנציה של שימפנזים. בתחילה הוא מפוחד מאד, עד שחוקרת בשם לינדה מטילה עליו את חסותה, נושאת אותו בזרועותיה, מוציאה אותו לטיולים, דואגת לרווחתו ומקיפה אותו באהבה אימהית. אין סוף לאושרו כאשר לינדה מחליטה לקחת אותו לביתה, שם הוא מתגורר במשך שנים. מערכת יחסים מיוחדת מאד מתפתחת בין ברונו ללינדה. מצד אחד אלה יחסי תלות מוחלטים. ברונו תלוי לחלוטין בלינדה, שמגדלת אותו כאם, מלמדת אותו את אורחות החיים בקרב בני האדם, וגם – מגינה עליו מפניהם. ברונו רואה בה את אימו, אך מאידך, הוא גם מאוהב בה כ"גבר". ממש אדיפוס קטן!
 
מאז שאומץ ע"י לינדה חי ברונו בקרב בני האדם, תוך הזדהות מוחלטת עם המין האנושי, ותוך מאמצים רבים להידמות לבני האדם יותר ויותר, עד שיהפוך לאדם בעצמו. ברונו נחן באינטליגנציה גבוהה וכושר הבחנה דק. במשך השנים הוא מאמן את פיו וגרונו לדבר בלשון בני אדם, מצליח להלך זקוף ואפילו לומד לקרוא, כישורים שמסייעים לו לשרוד בתקופות בהן הוא נותר בודד, ללא חבר אנושי להשען עליו. למרות התפתחות האינטליגנציה שלו, הוא בהחלט נותר שימפנזה מבחינה רגשית. אין לו שום הבנה ברגשות אנושיים, למרות שהוא מבחין בהם. כשהוא כועס או מתוסכל הוא תוקף באלימות עצומה, לא מודע לכוחו הפיזי הרב, וכשהוא נתקל בתופעה לא מובנת הוא מתמלא פחד, ומזנק לזרועותיה של לידיה. הנה תאור סצינה כזאת שמתרחשת בארוע הפתיחה של תערוכת הציורים של ברונו: "לבי נחבט בין צלעותי בפחד ובזעם. לא ידעתי כלום. מי האנשים האלה? איפה אני? מה לעזאזל מתרחש? נתקפתי חרדה. אינני גאה במה שקרה אחר כך. איבדתי שליטה... אפשר לומר שהחיה שבתוכי, בתוך השימפנזה הזה, ברונו, באותו הרגע בחרה לעצמה את הזמן המצער ביותר  לפרוץ מלמטה".  ("חפירה":  אלגוריה לחיה שבאדם, ארועים של איבוד שליטה בהם האדם חוזר להתנהגות פרימיטיבית).
 
במהלך חמש עשרה שנים עוברים חייו של ברונו תהפוכות רבות, הוא מוצא ידיד אנושי חדש הלוקח אותו תחת חסותו, מאבד את שערותיו, משפר את הכישורים האנושיים שרכש, ומראה גם כשרונות אמנותיים. בסופו של דבר הוא רוצח אדם, וכאן חייו משלימים מעגל: הוא החל את דרכו כחית מחקר, ולאחר שרצח אדם הוא חוזר לשמש חית מחקר במכון לחקר פרימטים (זה לא ספוילר, זה מסופר בתחילת הספר). מבחינה זו הספר הוא רומן חניכה בו ברונו עצמו מתאר את חניכתו מילדותו כחיה, דרך המאמצים שהוא משקיע כדי להפוך לאנושי, ועד השלמתו עם גורלו כחית מחקר.
 
תהליך החניכה של ברונו הוא גם אלגוריה על תהליך האבולוציה האנושית. לא בכדי כלולה המילה "אבולוציה" בשם הספר. לאורך הספר משובצים משפטים שאי אפשר להתיחס אליהם אחרת מאשר כשלבים באבולוציה של האדם. הראשון שבהם: "זנחתי את חיי כחיה בה בעת ובו במקום, בצמרתו של העץ הזה, בעקבות ההתאהבות המטורפת ההרסנית שלי באנושות.... ירדתי מהעץ כדי לבלות את שארית חיי בהימלטות מהחשכה הפעורה של אימה חייתית לעבר אורה של האש שנגנבה מהאלים, וכמוכם נותרתי במצב של שאיפה נצחית, לעולם לא נחלץ כליל מהחשיכה, ולעולם לא נגיע אל האור".
 
 
 
נסיונות ללמד שימפנזים שפה אנושית נערכים כבר שנים רבות, ויש כבר תיעוד של שימפנזים שלמדו לתקשר בשפת הסימנים של חרשים, והצליחו גם ליצור משפטים ולהביע רעיונות, ושימפנזה נקבה אף החלה לתקשר עם גוריה בשפה זאת. יש גם תיעוד על ציורים שצוירו ע"י שימפנזה. כל התיעוד נעשה ע"י בני אדם שצפו בהתנהגות השימפנזים. בספר הזה ברונו מתעד את התפתחותו בעצמו, בני האדם הם אלה שמשמשים האוביקטים הנצפים, והצופה הוא השימפנזה ברונו, שאינו מהסס להביע דעתו – השלילית בדרך כלל – על האנשים שהוא פוגש, ועל הניסויים הנערכים עליו, שלדעתו מטופשים ומשעממים, ומהווים עלבון לאינטליגנציה שלו.
 
באמצעות ברונו, מטיח הסופר בקורת נוקבת בחוקרים, המתיחסים לחיות המחקר כאל חיות, תוך זלזול ברגשותיהם ובאינטליגנציה שלהם. מנהל המעבדה משאיר את ברונו כלוא בכלוב בחדר חשוך, מבועת מן הסביבה הזרה והמאיימת, ובחוסר רגישותו גם נוזף בו על כך שבמאבקו לצאת הרס את המזרון. חוקרת מכריחה את ברונו לאכול צימוק שקבל כפרס, למרות שכבר דחה את הצימוק. בארוע התערוכה שהזכרתי לעיל: "אולי היית רואה את שני הגברים שולחים בחיה המשתוללת הזאת, בחיה "האכזרית" הזאת, סדרה של מכות חשמל אכזריות לא פחות, ששיתקו אותה בו במקום והותירו אותה מייבבת, רועדת על הרצפה, לא מעולפת, אבל לרגע תוהה אם היא מתה."
 
לגבי שיטות המחקר טוען ברונו, כי את כל ידיעותיו רכש למעשה מחוץ למעבדה, מאנשים שאהבו אותו כמות שהוא, וראו בו שותף ולא אוביקט. ואכן, מחקרים מראים שהביצועים של חיות מחקר משתפרים כאשר רמת החרדה שלהן יורדת.  ללא ספק זה נכון גם לגבי בני אדם.
 
במסגרת המצומצמת של סקירה אי אפשר, כמובן, להציג את כל התובנות המשולבות בסיפור, אביא רק אחת, המשולבת בסיפור ידידותו של ברונו עם שימפנזי-מחקר אחר: "אפשר היה בקלות להביט בעיניו של קלבר ולראות תבונה רבה, שתודעה מתורבתת חיה ובועטת שם בפנים- אך כלואה למרבה החמלה מאחורי חומה עכורה של אי יכולת לתקשר".
 
ספר מומלץ לאוהבי חיות, למתענינים באבולוציה, ולאנשים הרוצים לקרוא סיפור מרגש ביותר על קשר בין אנשים לבעלי חיים, סיפור חיים מדהים, בשילוב הרבה אינפורמציה על המתרחש בעולם המחקר בבעלי חיים ותובנות פילוסופיות כלליות.
 
פינת הפולניה:  הפולניה לא מבינה את חששם של העורכים מקיצוץ דפים מיותרים בספרים שהם עורכים.
רק דוגמה אחת לקטע מיותר לחלוטין: תיאור בן תשעה עמודים (ובאנגלית אפילו יותר), כולל שרטוט מפורט, של מבנה הדירה של לינדה. בשום מקום במהלך הסיפור הסופר לא השתמש בתיאור הזה שנכפה עלינו. עוד קטעים ותיאורים נראים לי כל כך הזויים, שערכו של הספר היה רק עולה לו העורך היה פוסל אותם.