אבא שלי ישב על כסא, גופו הייה רכון מעט קדימה, הוא אחז בידו את סיפרו של אמיל זולא ז'רבאז, בפניו היו מרוכזות לתוך הספר, בזוית פיו הופיע עווית קטנה של חיוך, ובעינו זיק של שימחה, זאת הייתה אחת מהפעמים הבודדות שזכיתי לראות בפניו של אבי סימן לשמחה ועונג, באדם שהייה מופנם, בודד וקשה לעצמו ולסביבתו. מעט ספרים היו לאבי, ספרייתו הקטנה, אחדים מהם שמרתי והם מהווים חלק מספרייתי, ובהם שני ספרים בכריכה דקה - ז'רבאז של אמיל זולא, סוג של זיכרון לקשר שהיה ביני ובין אבי, המושתת בחלקו על אהבת ספרים.
תמיד בקשתי לקרוא בספריו בעיקר את ז'רבאז כסוג של ניסיון להבנה מאוחרת את עולמו הפנימי, בקשתי לחוש את המלים שהעניקו לו רגעי שמחה נדירים. דחיתי את העניין שנים רבות, אולי חששתי שאתאכזב, ולא אמצא עניין בספר, מה שעלול לפגום בזיכרון הילדות שלי מאבי, ולסתום את הגולל על תקוות ההבנה המאוחרת. כעת לאחר שעברו שנים העזתי, קראתי בספרו האהוב בפעם הראשונה.
התחלתי לקרוא, הפונט היה מעט קטן וקשה לעיני, והתרגום העברי מעט מיושן, אך חשבתי שכמו לכול ספר ישן, צריך לתת סיכוי - מעט זמן הסתגלות, ולפתע כמו באורח פלא השפה קבלה חיות משלה, התיאורים הפכו מלאי חיים ומוחשיים, ובאחת נכנסתי לעולמן הנורא והקסום של שכונות העוני הקשות של פריס בסוף המאה - 19.
גיבורת הרומן שלנו היא ז'רבאז, דמות מלאת חיות - צעירה בת 22 מהפרברים, מהגרת לפריס יחד עם שני ילדיה ובן זוגה, שתיין ובטלן. עולמה קורס כשבן זוגה נוטש אותה בפתאומיות, החל מאותו רגע ז'רבאז הנואשת הופכת לשורדת, היא מתאהבת מחדש ובמקביל גם חוזרת לבן זוגה הקודם ויוצרת משולש אהבה אופייני לרומן צרפתי בו לאהבה ולכוחות ההרס נוכחות חזקה. סיפור טוב, כמו שזולא יודע לספר.
מתחילת הקריאה, החלה להתבהר עבורי סיבת המשיכה שעשויה הייתה להיות לאבי לרומן, כעת דרך אבי הנוכח בזיכרוני אני מנסה לפענח את סוד קסמו של הרומן עבורו, ואת חידת עולמו.
ז'רבאז, כמו אבי עקרה מנוף ילדותה בתקווה לשינוי, אך לא הצלחה להימלט ממאבקה הממושך בעוני ותוצאותיו ההרסניות, מאבק שהעמיד אותה בתחושת פחד והאימה תמידית פן תחדל מלפרנס את ילדיה ולא תוכל להעניק להם קורת גג, ז'רבאז - אנושית עושה טעויות ומפיקה תובנות לחיים את חלקן לעולם לא תוכל ליישם, ולגבי חלקן האחר תמשיך לטעות ולהרוס את חייה, חלשה וחזקה בעת ובעונה אחת, וכך המשכתי בוחן את תכונות גיבורת הספר ומשווה אותן למה שחשבתי שאבי הייה, או גם אהב בספר.
אחר כך חשבתי על האמירות הגדולות שעולות מרוח הספר, על התרסה לעוני והחמלה כערכים אוניברסאליים, כפי שהתכוון אמיל זולא, וחשבתי על אבי הסוציאליסט המתון, בשבילו ז'רבאז היה מניפסט פוליטי. אמירה אחרת שונה, היא התשוקה הקיימת כיסוד בספר בדמותה של אהבה גדולה, שלעתים אינה מתממשת, או מתפוגגת להרס נורא, כזאת שמתקיימת רק בספרים או בסרטים, וחשבתי על אבי שאהב את גיבורות הרומנים שלו ואת ז'רבאז, ולבסוף חשבתי איך זה שרוב ערכיו ותשוקותיו של אבי מקופלים ברומן אחד קטן?
סיימתי את הספר לאחר קריאה איטית, במהלכה מצאתי את עצמי מקיים דיאלוג עם אבי באמצעות דמותה של ז'רבאז. הזלתי דמעה בסופו של הרומן, וכעת אני כלל לא בטוח שהבעת פניו של אבי הקרינה שימחה בעת שקרא בספר, אבל זה ממש לא משנה.
רק סופר טוב כזולא, שאיכותו צלחה את מבחן הזמן הצליח לחולל בי רגעי קסם שנגעו ביסודות הזיכרון החבוי והנשכח של חיי וחשפו אותם כחוויית הזהות שלי לדמותו של אבי, ולו רק באופן חלקי ולזמן מה.
