|
|
|
חיילים |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 4171 |
|
|
בראשית מלחמת העולם השנייה יזם המודיעין הבריטי את אחד ממבצעי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זעירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם. האזנות הסתר נועדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידע על עניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצעיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידעו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם על נושאים אחרים: הערים שביקרו בהם, בני המשפחה שהתגעגעו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מעורבותם האישית בביצוע פשעי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה. כחצי מאה לאחר תום המלחמה גילה ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל את תמלילי השיחות, המחזיקים בסך הכול כ-150,000 עמודים, והחל לנתח אותם עם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. התוצאה של מפעל האדירים הזה היא הספר חיילים, המבוסס על תמלילי השיחות, ומביא מבט חדש, מבפנים, על חיילי צבא גרמניה ומפקדיו: מה היו הנושאים שהעסיקו אותם במיוחד, מה הם חשבו על המנהיגים שלהם ועל המפלגה ששלטה בהם, כיצד הם תפסו את המלחמה ואת יריביהם, וגם מה הם ידעו על השמדת יהודי אירופה, מה היתה מעורבותם בה ומה הם חשבו עליה. סונקה נייצל (נולד ב-1968) הוא היסטוריון המלמד היסטוריה של העת החדשה במיינץ ובזארבריקן; ומשמש מרצה אורח באוניברסיטאות של גלזגו, ברן וקרלסרוהה. עם פרסומיו נמנה הספר, "Abgehört. Deutsche Generäle in britischer Kriegsgefangenschaft 1942–1945". הראלד ולצר (נולד ב-1958) הוא מנהל המרכז הבינתחומי לחקר הזיכרון במכון למדעי התרבות באסן, ומלמד פסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת סנט גלן. ולצר פירסם ספרים אחדים, ובהם "Täter. Wie aus ganz normalen Menschen Massenmörder werden" ו-"Klimakriege. Wofür im 21. Jahrhundert getötet wird", שתורגמו ל-15 שפות. "פעם השתתפתי בזה [...] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. [...] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 03/01/2015
במסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו - יבשה, אויר וים - ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו... המשך הביקורת
במסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו - יבשה, אויר וים - ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו מיקרופונים נסתרים, שהקליטו את שיחותיהם של השבויים. לעתים הושתלו בקרב השבויים משתפי פעולה שעודדו אותם לדבר, אבל ברוב המקרים מדובר בשיחות חופשיות. גם אם חשדו השבויים (רובם גרמנים, ומיעוטם איטלקים ויפנים) ששיחותיהם מוקלטות, לא יכלו להתגבר על הצורך לשוחח ולשתף בארועים שעברו עליהם ובתחושותיהם.
ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל חשף את קיומם של כ-150,000 עמודי תמלילים. כדי לנתח את התמלילים ולהעניק להם משמעות חברתית-היסטורית מעבר לציטוטים גרידא, גייס את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר. כל אחד מפרקי הספר מתרכז באחד האספקטים שהרכיבו את עולמם של החיילים, כמו טכנולוגיה, סיפורי הרפתקאות, ערכים צבאיים, ציד ועוד.
ציפיתי לספר על המניעים של חיילי הוורמאכט, וקיבלתי ספר על "למה חיילים הורגים", דיון כללי שיש בו ענין, אבל חידוש כמעט שאין בו, וכמעט שום ערך מוסף לגבי המלחמה הספציפית ההיא. לשאלות המעניינות באמת, השאלות היחודיות למלחמת העולם השניה, כמו השתתפותם של חיילי הוורמאכט בהשמדה, ומה גורם לאדם מן השורה להשתתף מרצונו ברצח אזרחים וליהנות מן המעשה, ניתן אותו משקל כמו לנושאים האחרים שהספר מכסה.
בפרקים העוסקים ביחסם של החיילים להרג, הכותבים מפנים מפעם לפעם לארועים שארעו במלחמות אחרות על ידי חיילים אחרים, בעיקר להתנהגותם של חיילים אמריקאים בוייטנאם. התחושה היא שהם מבקשים להסיט את העיסוק מהתנהגותם הנפשעת של חיילי הוורמאכט באמצעות מתן פרשנות רחבה יותר לאלימות המשתחררת בכל שדה קרב. אין טעם להיתמם ולטעון שחיילי המדינות הדמוקרטיות מקפידים על טוהר הנשק, אבל אין מקום לגזור גזירה שווה בין התנהגות הנתפסת בעולם השפוי כחריגה לסטנדרטים הברוטליים העולים מן הציטוטים. היבט זה בספר גרם לי אי נוחות.
היבט נוסף שעורר בי תהיה לגבי נקודת המוצא של הכותבים היא טענתם שחיילי הוורמאכט היו א-פוליטיים, ולא הושפעו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך הם כותבים: "היחידה החברתית הכמעט בלעדית שהחיילים בחזית הרגישו מחויבים לה היתה קבוצת העמיתים והמפקדים... ואילו לרעיונות כמו "קונספירציה יהודית עולמית", "תתי-אדם בולשביקים" ו"קהילת העם הנאציונל-סוציאליסטית" היתה חשיבות שולית בלבד. החיילים האלה לא היו "לוחמים אידיאולוגיים", ורובם היו א-פוליטיים לחלוטין". למסקנה זו אין תימוכין בציטוטים המובאים בספר, ויותר מזה, היא עומדת בסתירה לדברים שהם עצמם כתבו באותו עמוד ממש: "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה עיצבו את התפיסות, את הפרשנויות ואת ההתנהגות של החיילים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם של החיילים לאלימות קיצונית, לתקיפות מיניות, לפרשנויות גזעניות ולאמונה בפיהרר. השפעתם של אלה היתה גדולה כל כך, עד שמנקודת המבט שלנו מפתיע לראות שוב ושוב באיזו אדישות סיפרו החיילים סיפורים על מעשים אכזריים ביותר (או הקשיבו להם), וכמה עמוקים היו האמונה והאמון בהיטלר עד שנת המלחמה האחרונה". מהם אותם "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה" אם לא האידיאולוגיה הנאצית? ניכרת בספר נטיה לעשות הפרדה, שלא היתה קיימת במציאות, בין ההנהגה ורעיונותיה לחיילים.
המסקנה אליה מגיעים הכותבים בסיום הספר מדכדכת: "אם נפסיק להגדיר את האלימות כסטיה, נלמד על החברה שלנו ועל הדרך שבה היא מתפקדת יותר מאשר אם נמשיך להחזיק באשליות של החברה המודרנית על עצמה. וכאשר נשיב את האלימות על צורותיה השונות אל קובץ אפשרויות ההתנהגות של קהילות ההישרדות האנושית, נוכל לראות שהקהילות האלה הן תמיד גם קהילות השמדה. האמונה של המודרניות בריחוקה מהאלימות היא אשליה. בני אדם הורגים מסיבות שונות. חיילים הורגים משום שזוהי המשימה שלהם". יאללה בלגן. כאילו לא התקדמנו במהלך השנים, כאילו היינו יכולים לתפקד כחברה בלי להרחיק את האלימות אל מאחורי סורג ובריח, במקום - כפי שהם מציעים - לקבל אותה. כאילו אין באפשרותנו או ברצוננו לשאוף אל הטוב והישר. נכון שניסויים מראים שבהנתן הכוח והסמכות אנשים נורמטיבים מגלים סממנים סדיסטיים (ניסוי מילגרם וניסוי בית הסוהר יעידו), אבל חברה מתוקנת נלחמת בתופעות כאלה, רואה בהן סטיה, לא מאמצת אותן.
למרות כל ההסתיגויות, אני דווקא ממליצה לקרוא את הספר, בדגש על קריאה ביקורתית. זו הזדמנות לראות מה אמרו הגרמנים על עצמם בזמן המלחמה, ולא עם יפוי המציאות והמצאת תירוצים אחריה בנסיון ליצור לוורמאכט תדמית נקיה של צבא מקצועי נטול פוליטיקה. חלק מן הניתוחים של הכותבים מעניינים וראויים לתשומת לב, הן בהקשר הספציפי והן בראיה רחבה יותר. אין בספר מענה לשאלות המטרידות, אבל יש בו מידע רב ומעניין, ולפיכך הוא מומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 29/06/2014
בשנת 2001 גילה ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל שקיימים באנגליה פרוטוקולים שמקורם בהאזנות של בעלות הברית לחיילים הנאציים השבויים.
מאוחר יותר הוא גילה שגם בוושינגטון קיימים פרוטוקולים כאלה.
צירף אליו נייצל את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר ויצאו השניים... המשך הביקורת
בשנת 2001 גילה ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל שקיימים באנגליה פרוטוקולים שמקורם בהאזנות של בעלות הברית לחיילים הנאציים השבויים.
מאוחר יותר הוא גילה שגם בוושינגטון קיימים פרוטוקולים כאלה.
צירף אליו נייצל את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר ויצאו השניים למסע משותף: מחקר היסטורי-פסיכולוגי-חברתי בעקבות הפרוטוקולים.
מה שמיוחד בפרוטוקולים הוא שלמרות שרבים מן החיילים הנאציים ידעו שמאזינים להם בעקבות אזהרות גרמניות שמקורן בשבויים שנמלטו וחשפו זאת, הם התעלמו מכך. יצרם גבר עליהם והם שוחחו בחופשיות. אלה הן עדויות שניתנו בזמן אמת טרם נפילתה הסופית של גרמניה.
בהאזנות נחשפים עובדות, תיאורים מצמררים משדות הקטל. חלק ניכר מן החיילים מרשיעים עצמם במו פיהם. גם אמונות ושמועות מוצאים להם מקום ניכר. כך למשל מתוארת השמדת יהודים על ידי חישמולם והמסתם בחומצה. לשמועה זו לא היה בסיס קובעים החוקרים, אך היא מעידה היטב שהחיילים ידעו שמתנהלת מלחמת השמדה כנגד היהודים.
מן הפרוטוקולים עולה באופן חד משמעי תמונה של הוורמאכט כצבא שביצע לא רק פשעי מלחמה, אלא גם פשעים נגד האנושות.
אף אחת מפעולות הירי הגדולות נגד היהודים לא בוצעה ללא מעורבותו של הוורמאכט. הידע על השמדת היהודים ברוסיה מאז יוני 1941 וכן בפולין היה נפוץ הרבה מעבר למעגל הישיר של הרוצחים והצופים.
אמנם, קובעים החוקרים, בפרוטוקולים עולות רק לעתים רחוקות שיחות על הרציחות ההמוניות של היהודים. רק 0.2% מסך השיחות, אך הדבר נובע מכך "שבמסגרת ההתייחסות של החיילים לא היתה לפשעים משמעות גדולה" (!).
עם זאת מהשיחות עולה שכל החיילים ידעו שמשמידים יהודים, או לפחות חשדו בכך.
הנה ציטוט מעלה קבס מן הספר של סגן מהלופטוואפה (חיל האוויר הנאצי – ג"פ) שהוקלט ב-16 באפריל 1945:
"פעם השתתפתי בזה...זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדום ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד וואפן ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס אמר לי: 'בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת מקלע וקדימה ניסע'. אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכתי למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים...חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד".
לרוב רובם של המוקלטים אן כל בעיה עם השמדת היהודים. אם יש להם טענות זה רק על האופן שבו הדבר מבוצע. במקרה אחד קצין גרמני בכיר מוחה על כך שההוצאה להורג של הקרבנות היתה במקום פומבי ושגופותיהם עלולות לזהם את מערכת המים.
רק במקרה אחד בפרוטוקולים הרבים שהובאו בספר נתקלתי בציטוט של חייל גרמני שסירב לבצע פקודה ולא נטל חלק בהשמדת יהודים במשאיות שגז הוזרם לתוכן.
ככלל מן השיחות עולה קונפורמיות רבה של החיילים, נכונות עזה להילחם ואמונה יוקדת בהיטלר עד לשלבים המאוחרים ביותר של המלחמה.
יש לי טענות רבות על חלק מניתוחיהם של החוקרים ובראש וראשונה על קביעתם שמרבית החיילים היו א-פוליטיים. לעניות דעתי חייל שמאמין במנהיג עליון ומציית לפקודות הצבאיות שכוללות השמדת אזרחים ללא סייג, כפי שהיו רוב החיילים, אינו יכול להיות מוגדר כא-פוליטי, גם אם הוא חולק על רבים מעיקריה של האידיאולוגיה הנאצית.
החוקרים מנסים להסביר את האלימות הנוראה של הצבא הגרמני במסגרת התייחסות לצבאות בעלות הברית ותיאוריות פסיכולוגיות על אלימות והתנהגות קבוצתית. להערכתי הם כושלים בכך. גם החזרה החוזרת ונשנית בספר למלחמת וייטנאם שבה האמריקנים ביצעו פשעי מלחמה כנגד האוכלוסייה האזרחית אינה תורמת לספר ורק יוצרת את הרושם שהחוקרים הנכבדים מנסים להקהות את העוקץ המר.
הוורמכאט יצא למלחמה טוטאלית נגד האנושות כולה וביצע זוועות חסרות תקדים. אם כבר נדרשת השוואה לפשעים אחרים הרי מן הראוי להשוותם לג'ינגיס חאן או להונים.
לצד התמודדות אמיצה לפרקים עם עברה האפל של ארצם ניכר חוסר נוחות של צמד החוקרים מהסקת מסקנות גורפות על חלקה של ארצם בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה.
חשוב לציין שבספר מופיעים גם פשעים שבוצעו כנגד בני עמים אחרים. במקום השני אחרי היהודים ניצבים הרוסים שלפי האידיאולוגיה הנאצית היו גזע ירוד שארצו צריכה לשמש מרחב מחיה לגזע הארי הנעלה. הפשעים שביצעו הגרמנים נגד החיילים הרוסיים והאוכלוסייה האזרחית הרוסית גם הם מצמררים. רבים מהחיילים הרוסים נורו לאחר לקיחתם בשבי. חמישים אחוזים מהם לא שרדו את מחנות השבויים. לעומת זאת ניכר יחס טוב הרבה יותר של הוורמאכט כלפי החיילים האמריקנים והאנגלים שרוב רובם שרדו את תקופת השבי. סיבות רבות נותנים החוקרים ליחס הגרוע לרוסים אך הסיבה העיקרית שהם נתלים בה היא הברוטליות והערמומיות של המלחמה שניהלו הרוסים. אחת הדוגמאות שהם נותנים לאופן הלא הוגן שניהלו הרוסים את הקרבות היא שהחיילים הרוסים היו מעמידים פנים שהם פצועים או מתים וכשהחיילים הגרמנים היו ניגשים אליהם, הרוסים היו יורים בהם.
כשקראתי את התיאור הזה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כבר נאמר כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה". תהא אשר תהא הערמומיות הרוסית ואף הברוטליות הרוסית, הן לא יכולות להצדיק ואף לא להסביר את הזוועות שביצע הוורמאכט.
אם ניתן לפרוטוקולים לדבר הם פורשים את המציאות כהווייתה: טייסים גרמנים מתפארים כיצד צלפו באמהות אנגליות שהובילו עגלות תינוקות, כיצד ירו על טירה שנערך בה נשף, כיצד הפציצו כיכר שוק בזמן אסיפה. אכן, איזו גבורה עילאית!!!
אני ממליצה בחום על הספר בעיקר בגלל הפרוטוקולים וגם בגלל חלק מן הניתוחים של החוקרים שיש בהם ערך. הקורא הזהיר שיקרא את הספר בקריאה ביקורתית יפיק ממנו הרבה.
תאריך הכנסה לאתר 17/06/2014
אחת השאלות שמעולם לא מצאתי להן פתרון כיליד הדור השני לשואה הייתה דווקא שאלת התנהגותו של העם הגרמני. המעבר החד כל כך, מעם אירופי המסמל מהוגנות סדר ותרבות ללב המאפליה של שנות השלושים והארבעים היה חד מדי ומוסבר הרבה פחות מדי. התשובות הבנאליות על מיעוט של "פסיכופאתים" ועל אומה שלמה שלא... המשך הביקורת
אחת השאלות שמעולם לא מצאתי להן פתרון כיליד הדור השני לשואה הייתה דווקא שאלת התנהגותו של העם הגרמני. המעבר החד כל כך, מעם אירופי המסמל מהוגנות סדר ותרבות ללב המאפליה של שנות השלושים והארבעים היה חד מדי ומוסבר הרבה פחות מדי. התשובות הבנאליות על מיעוט של "פסיכופאתים" ועל אומה שלמה שלא ראתה ולא שמעה דבר, מחד, או ההכלות של "אומת רוצחים" מאידך לא סיפקו הסבר של ממש , ונשמעו יותר כמו נסיונות לא מכובדים לצקת הגיון במה שנעדר כל הגיון. ספרו של דניאלה יונה גולדהאגן "תליינים מרצון" ניסה לפני כשני עשורים להשיב על השאלה באמצעות ההכללה. כל הגרמנים הם עמוק בתוכם אנטישמים, ומוטציה שהתרחשה במבנה הד.נ.א הקולקטיבי שלהם הפך את האנטישמיות ה"טבעית" שלהם לאנטישמיות "השמדתית" – כזו שלא רק עויינת את היהודים אלא מנסה גם להשמיד אותם. "אנשים פשוטים" של כריסטופר בראונינג , בעשור שלאחר מכן הלך צעד גדל מאד הלאה. החברה הגרמנית, הסיק הוא בעצם כמו כל חברה אנושית אחרת מתחלקת לקצוות מוגבלים ולמרכז רחב דמוי "פעמון גאוס". בקצוות היו תמיד כאלו שהרגו יהודים ונהנו מכל רגע, היו כאלו שסלדו מכך – בקצה השני , ובתווך היה הרוב הגדול והדומם שרק מילא פקודות , לעיתים עם פחות התלהבות וגרירת רגליים, לעיתים תוך התחמקות לעבודת מטבח ולעיתים בתירוצים רפואיים ("העצבים שלי חלשים מדי לדברים כאלו"). חומר הגלם שממנו נבנה מחקרו של בראונינג היה תיקי חקירה של יחידת מילואים (הגדוד ה היה נעוץ בעובדה שהתיאורים של הזוועות אותה ביצעה היחידה בפולין ובשטחי בריה"מ נחשפו רק עשרים שנה לאחר מכן ובמסגרת חקירה משפטית. נסיבות כאלו ממרחק הזמן והשיפוט מבטיחים הכל חוץ מאשר אמינות בתיאורים. "חייליים", ספרם של סונקה נייצל והראלד וולצר , פסיכולוג חברתי והסטוריון צבאי, היה מורכב ואמין הרבה יותר. ליבת הידע של הספר לא הייתה של יחידה אחת , אלא מעין "חתך רוחב" של כוחותיו הלוחמים של הרייך השלישי. המחברים גילו לפני כעשור כי שבויי מלחמה גרמנים שהוחזקו באנגליה במהלך המלחמה הוקלטו בקפדנות ובשיטתיות לאורך המלחמה כולה. החומר המודיעיני העצום הזה (למעלה מ100,000 עמודי תמליל) היה אוצר בלום של ידע. ידע, מקיף של בעלי פקידים ודרגות רבים ומגוונים ששירתו רובם ככולם בכל יחידותיו של הוורמאכט, ה"לופטוואפה, ה"קריגסמארין" – הצי הגרמני. היו בינהם חיילי "וואפן אס .א.ס, אנשי מודיעין ויחידות רבות מאד נוספות. החשוב מכל, היה האותנטיות של החומר: לא מדובר בחומר שנאסף באמצעות חקירה של רשויות אכיפת החוק, בה נשקלת בזהירות כל מילה הנאמרת לפרוטוקול בהתאם להנחיות עורך הדין, אלא בשיחה טבעית וקולחת של לוחמים בכל ענפיה של מכונת המלחמה של הרייך השלישי. שיחות חולין של לוחמים בדרגות שונות, בגילאים שונים, ומיחידות שונות. הניתוח של המסרים העולים מהשיחות האלו, שולל את תיאוריית "פעמון הגאוס" של בראונינג. הדוברים, מספרים בהתלהבות על הרג של אזרחים כולל נשים וילדים ומתחרים זה בזה בתיאור ה"מיקצועי"המפורט מאד של חויית ה"צייד". המונח "צייד" הוא בהרבה מיקרים המושג החוזר בתיאורים האלו . מונחים כמו "הרג" או "רצח" נפקדים ממנו לחלוטין. הקרבנות חסרי זהות או פנים והיחס הריגשי אליהם הוא פחות או יותר מקביל לזה של "גיימר" אל הציפורים העצבניות שבהן צריך לצלוף בסוכריות שוקולד צבעוניות. הקולות המסוייגים היחידים שנשמעים הם בנוגע לקרבנות ההולכים על ארבע. הסוסים לדוגמא זוכים לכמות גדולה בהרבה של אמפתיה ורחמים ולכים על שניים. הדגש, בניגוד להשקפתה של הפילוסופית חנה ארנהרדט איננה הבנאליזציה של הרוע, אלא ההדרגתיות של הרוע. סביר מאד להניח שחלק לא מבוטל מאלו שמדברים בהנאה גלויה על "הכייף" של ירי בילדים בתת מקלע, או הצתת מטוס נוסעים אזרחי המנסה להתחמק ממטוסי קרב באוויר , היו נחרדים לו היו אומרים להם ב1933 כי פחות מעשור לאחר מכן יתבטאו הם ויחושו כך. הסבה לאבולוציה הזו היא ההדרגתיות בתגובה מחד ותחושת ה"ביחד" מאידך. תחושת ה"ביחד" של הפולק הגרמני והדרתו העיקבית של כל מי שלא נכלל בהגדרה (קומןניסטים, הומוסקסואלים, מוגבלים גופנית ונפשית וכמובן יהודים) מרדימה את היכולת לראות משהו חריג בבידולו של מי שאינו כלול ב"ביחד" הזה. הבידול, מוביל להדרה של האחר, ההדרה מובילה למתן היתר לגזל רכושו, ולאחר מכן לאלימות כלפיו ולבסוף הדרתו מארץ החיים או במילים פשוטות יותר חיסולו הפיזי. ההסטוריון בועז נוימן העלה לפני יותר מעשור את הרעיונות האלו כתיאוריה בספרו. ("ראיית העולם הנאצית, מרחב, גוף, שפה אוניברסיטת חיפה ,2002) . מחקרם של נייצל וולצר הופכים את התיאוריה הזו למבוססת על אמפיריות, הנסיון המחקרי. השילוב של הסטוריון צבאי , ושל פסיכולוג חברתי נותנים יחדיו מבט מפוכח , וגדוש תובנות על שאלות שנותרו תלויות ועומדות במהלך 70 השנים האחרונות. מבט המסוגל לתת תשובות על שאלות אשר בעבר סברו כי לעולם לא יינתנו עליהן תשובות של ממש.
תאריך הכנסה לאתר 05/06/2014
הייתי חייל ומלאתי פקודות - האומנם ?
לא פעם ייחלתי לעצמי להיות זבוב על הקיר, אחד שנוכח, ולא נראה בחדרי חדרים באירועים בהם התקיימו דיונים סודיים, שהובילו להכרעות גורליות, או שסופרו בהם סודות הפותרים תעלומות. את המשאלה הזאת עדיין לא ממשתי, אך בעזרתו של... המשך הביקורת
הייתי חייל ומלאתי פקודות - האומנם ?
לא פעם ייחלתי לעצמי להיות זבוב על הקיר, אחד שנוכח, ולא נראה בחדרי חדרים באירועים בהם התקיימו דיונים סודיים, שהובילו להכרעות גורליות, או שסופרו בהם סודות הפותרים תעלומות. את המשאלה הזאת עדיין לא ממשתי, אך בעזרתו של המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה, שפרס מיקרופונים סמויים במגורי השבויים הגרמנים, ודרכם הוא הקליט הקלטות ששימשו מידע מודיעיני רב ערך, הרגשתי כמו זבוב על הקיר.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נוצר קושי בגביית עדויות מחיילי הוורמאכט - הצבא הנאצי, המתייחסות לפשעי מלחמה, כתוצאה מקשר שתיקה, או שהעדויות שנמסרו יופו ואורגנו מחדש בהתאם למציאות החדשה, התוצאה הכוללת הייתה תדמית לא נכונה לוורמאכט כצבא מקצועי ונקי לכאורה מפשעי מלחמה.
הקלטות חשאיות של שיחות חיילים, מהוות הזדמנות לחשיפת האמת, זאת שקרוב לוודאי נשמרת במוחם של האנשים כסודות כמוסים, באמצעותן ניתן להיוודע למחשבות החיילים כמי שנקטו באלימות או נחשפו אליה במהלך מלחמת העולם השנייה.
תמלילי השיחות הם תיעוד המשקף את ההוויה הנאצית בזמן אמת, בשעה שהחיילים לא ידעו את תוצאות המלחמה, ולכן ההקלטות האלה הן תיעוד אמיתי ואותנטי, על הצבא הגרמני וחיילו במלחמת העולם השנייה, ובכך הם מהווים מקור היסטורי איכותי יוצא דופן.
נייצל, וולצר, היסטוריון ופסיכולוג חברתי חברו יחד בכדי לחקור את קלטות המצויים בארכיון המודיעין הבריטי, בכלי מחקר המשלבים בין היסטוריה ופסיכולוגיה חברתית, המאפשרים להבין מאפייני חשיבה אנושית, בהקשר תרבותי, ותקופתי, ובאמצעותם להבין את התייחסויות החיילים למגוון נושאים כפי שמשתקפים מעיניהם בתמלילי ההקלטות - אני בחרתי בסקירה הזאת לעסוק בפשעי המלחמה.
הספר מניח שאלת מחקר מעניינת, לפיה אדם המקבל החלטות, לא פועל על בסיס שיקולים רציונליים אובייקטיביים, אלא על בסיס שיקולים סובייקטיביים המבוססים על האופן שבו הוא מפרש את סביבתו, כלומר קנה המידה לפרשנות האנושית לסביבה עשוי להשתנות, בנסיבות שונות, כמו שלום לעומת מלחמה.
נקודת המוצא של המחקר מעלה שאלה משמעותיות, האם הערכים המוסריים של היום, נכונים לשיפוט חיילים שפעלו במציאות שונה, במלחמה אלימה, כמלחמת העולם השנייה. אם השאלה תקפה, הרי שיש בסיס לטענת הנאצים, " הייתי חייל במלחמה ומלאתי רק פקודות ". באמצעות השאלה הפרובוקטיבית הזאת ניסיתי לענות לשאלה האם החייל הגרמני מלא פקודות בצייתנות, או שהייתה בו נכונות עצמית למלא את פקודות המתייחסות לפשעי מלחמה ?
תמלילי השיחות, מפתיעים בהתייחסות האמיתית של החיילים למעשי הזוועה.
על העונג שבהרג, " הטלת הפצצות הפכה בשבילי לצורך, זה ממש גורם לרטט, הרגשה נהדרת. זה טוב בדיוק כמו לירות במישהו ". (סגן בלופטוואפה, 17 ביולי 1940)
הציטוט הזה אופייני להקלטות רבות, הוא מעיד ועל התמכרות החיילים לאלימות ושימוש מורחב בה, לעתים מעבר לפקודות ולעתים ללא ביצוע הבחנה בין חיילים לאזרחים.
.
הספר הזה שובר את התדמית הוורמאכט כצבא מקצועי נקי, מדובר בצבא שהאלימות הייתה טבועה בו כדפוס התנהגות, החיילים לא הרגישו כי בצעו מעשי זוועה, בשבילם ההרג והאכזריות הייתה צורת עבודה. המלחמה היא סוג של מפלצת היוצרת דינמיקה המוליכה לאכזריות הולכת ומתגברת, בעיקר שמדובר בצבא הנאצי שפעל בסביבה רווית אלימות כחזית המזרחית.
האם פשעי מלחמה מיוחדים לצבא הנאצי, החוקרים סבורים כי, כול מלחמה, מייצרת פשעי מלחמה, כמו בוייטנאם, בסוגיה הזאת, לדעתי מסקנות החוקרים מקלות עם הצבא הנאצי, שחונך לאלימות באמצעות גדודי הנוער - ה"היטלר יוגנד " ( Hitlerjugend ) כחלק מתפיסת העוצמה הנאצית.
ספר חשוב ומעניין לחקר מלחמת העולם השנייה, ולסוגיית פשעי המלחמה של הצבא הנאצי.
תמונות:
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|