לילדים יש יכולת מדהימה להאניש כל דבר, כמעט. עבורם לכל חי, צומח ודומם יכולים להיות רצונות, תחושות, העדפות ומילים לבטא את כל אלו, אם רק ידעו להקשיב. נדמה שמתוך היכרות קרובה עם קהל היעד שלו כתב דרו דיוולט ספר מקסים על חבילת צבעים בה כל צבע מרגיש מקופח אם בגלל שנעשה בו שימוש עודף ואם בגלל שלא נעשה בו שימוש מספק. ולפעמים, מפריעים להם דברים אחרים לגמרי...
יחד הם כותבים לדנקן, הילד שהוא הבעלים של הקופסה בה הם גרים, מכתבים אישיים בהם לצד פירוט התחושות שלהם הם מציינים בפניו את מגוון השימושים שהוא יכול לעשות בהם:
במכתב של הצבע האדום שהוא גם המכתב הראשון שנדקן פותח, הצבע האדום מתלונן על כך שדנקן מעביד אותו קשה במיוחד. הצבע האדום מרגיש שהוא אוזל מהר מדי ועובד קשה מדי, כשדנקן משתמש בו לצבוע את כל הפריטים האדומים, בייחוד בחגים בהם לדעתו הוא צריך לנוח.
הצבע הסגול דווקא שמח, הוא יודע שהוא הצבע האהוב של דנקן, אבל לו מפריע משהו אחר, העובדה שדנקן לא יודע לצבוע בתוך הקווים...
הצבע השחור מוחה על העובדה שהוא משמש לציור המסגרת, הקווים בתוכם משתמשים בצבעים אחרים כדי להעניק לציור אופי, הוא למלא גם חללים שלמים...
לצבע הורוד יש טענה צודקת, דנקן לא השתמש בו בכלל בגלל שהוא חושב שהוא צבע של בנות. אחותו של דנקן דווקא השתמשה בו בשביל לצבוע בחוברת הנסיכות שלה והוא רוצה למסור לה את תודתו. יש לו גם כמה הצעות ייעול לגבי אופן השימוש שדנקן יכול לעשות בו...
12 הצבעים בקופסה שלו דנקן כותבים לו מכתבים בהם כל אחד מפרט את הדאגות והבקשות שלו, דנקן מתייחס ברצינות לכל מה שכתבו ומחליט ...
מה הפריע לשמונת הצבעים האחרים? מה דנקן מחליט לעשות אחרי שהוא קורא את המכתבים? בשביל זה צריך לקרוא את הספר עד הסוף.
הספר הנוכחי של דרו דיוולט לוכד בתוכו משהו מן הילדות של כולנו. נדמה שכל ילד נהנה לעסוק בציור בשלב זה או אחר בחייו, ברגעים בהם ההנאה מופקת מעצם החוויה עצמה ללא קשר לסיבותיה או תוצאותיה. ציור עם צבעים הוא חוויה שכל ילד מכיר ולכל ילד, העדפות צבעים כאלו או אחרות התלויות במצב הרוח שלו, בדמיון שלו ועוד. עם כל הדברים הללו מתכתב מחבר הספר בצורה נפלאה, כשהוא מאניש את צבעי הקופסה של הילד דנקן ומעניק להם אפשרות לדבר עם מי שמשתמש בהם לאורך השנה כולה.
הספר שפונה לילדי הגן ומתאים גם לילדי ראשית הקריאה, מעניק לקוראים הצעירים חוויה המדמה את עולם היצירה האישי שלהם. מאויר בצבעי קופסה, הוא פורס עבורם עולם הדומה מאוד לזה שהם יוצרים בעצמם בכל יום מחדש. כריכת הספר מציגה שורה של צבעי קופסה המפגינים כשהם שובתים מעבודה, על גבי השלטים שנמצאים בכריכה מופיעים שם המחבר, המאייר והודעת מחאה של אחד הצבעים. על העמודים הפנימיים של הכריכה הפנימית פזורים צבעי קופסה על מלוא הדפים, כמו רומזים על הגיבורים האמיתייים של הספר: צבעי הקופסה.
איוריו של דרו דיוולט מצליחים להעניק לקורא תחושה כי את הספר כתב ואייר בן גילו: 12 המכתבים שכתבו הצבעים נפרשים על 12 צמדי עמודים. בכל צמד עמודים מככב צבע אחד. בצדו הימני של צמד העמודים נפרש המכתב שכתב בעזרת השימוש בעצמו באותיות דפוס מנוקדות המדמות כתב יד, המקלות על ילדי ראשית הקריאה לקרוא בספר בעצמם. בצדו השמאלי של כל צמד העמודים מופיעות דוגמאות הממחישות את הכתוב במכתב: ציורים שנעשו בעזרת השימוש בצבע, ציורים שניתן לעשות בעזרת השימוש בו ועוד. הציורים השונים, כמו כתב היד, יוצרים תחושה בעת העיון בהם כי צייר אותם ילד צעיר: החריגה מן הקווים, הפרופרציות של חלק מן הדמויות. מריחת הצבע ועוד.
לצד איורי המכתבים השונים נפתח ומסתיים הספר בהצגת המתכבים שקיבל דנקן, לצד הצגת ההחלטה שקיבל בעקבות הקריאה בהם...
מדובר בספר נפלא הפונה לקהל היעד שלו בצורה בלתי אמצעית והופך את קולם של צבעי הקופסה שכולנו מכירים למשהו ממשי ומשכנע. מומלץ בחום לילדי הגן וראשית הקריאה.
