|
|
|
|
|
| משה דיין |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 3484 |
|
| |
יהיה אשר יהיה משפטנו על חלקו של משה דיין בקורות השנים ההן, גם המבקרים הקיצוניים ביותר שלו ייאלצו להודות שבשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הוא היה אחת הדמויות המרתקות והמעניינות ביותר שכיכבו בקדמת הבימה הציבורית שלה.
דמותו ומפעלו של משה דיין מוטבעים בזיכרון הלאומי של ישראל. מוסדות ציבור ורחובות בערי ישראל נקראים על שמו, וחוקרים נדרשים להערכות שונות ומגוונות על חלקו בהיסטוריה של מדינת ישראל. כמניין מעריציו המעלים על נס את אומץ לבו, את תבונתו המדינית ואת יכולות המנהיגות שלו, כך מספר מגניו התולים בו האשמות מהאשמות שונות, החל בהשחתת החיים הציבוריים וכלה במחדלי מלחמת יום הכיפורים.
ד"ר מרדכי בר־־און שימש ראש לשכתו של משה דיין בימי מערכת קדש, ובביוגרפיה שכתב הוא אינו מסתיר את הערכתו להיבטים בולטים באישיותו. הוא אף אינו מעלים את חיבתו. ועם זאת, כהיסטוריון הוא מספר את תולדות חייו של משה דיין — מיום הולדתו בדגניה ב–1915 עד מותו ב–1981 — ונעזר במיטב כלי הביקורת והבחינה. פרקים ואירועים בתולדות חייו ובקורות המדינה נפרסים ומוארים מזוויות חדשות ומרתקות. משה דיין היה אחד המנהיגים המסקרנים והמעניינים בתולדותינו, והביוגרף שלו ממחיש לקוראיו על מה ולמה הוא זכה למעמד זה.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 07/10/2014
"אדוני הנשיא, אמנם יש לי רק עין אחת, אבל אני רואה דרכה היטב את הסכנות האורבות לקיומנו כעם, אם נקבל את עצתך. כאדם איני פחדן, אך כבן העם היהודי יש לי סיבה טובה להיות מודאג. בימינו כבר קרה לנו אסון כבד, וישנם בינינו שחזו זאת מבשרם. כל עוד זה בכוחנו, נמנע טרגדיה... המשך הביקורת
"אדוני הנשיא, אמנם יש לי רק עין אחת, אבל אני רואה דרכה היטב את הסכנות האורבות לקיומנו כעם, אם נקבל את עצתך. כאדם איני פחדן, אך כבן העם היהודי יש לי סיבה טובה להיות מודאג. בימינו כבר קרה לנו אסון כבד, וישנם בינינו שחזו זאת מבשרם. כל עוד זה בכוחנו, נמנע טרגדיה נוספת לעמנו." (דיין בתשובה לנשיא קרטר כי ארה"ב תבטיח את ביטחונה של ישראל בהקשר להסכם השלום עם מצרים, עמוד 328)
הספר "משה דיין" מאת ד"ר מרדכי בר-און, אשר שימש בעבר שימש ראש לשכתו של נשוא הביוגרפיה בימי מערכת קדש, הוא ספר מרתק אודות אחד המנהיגים המסקרנים והמעניינים בתולדות העם היהודי. המחבר אינו מסתיר את הערכתו להיבטים בולטים באישיותו של דיין, ואת חיבתו לאיש. ע"פ בר-און דיין טיפח את עוזריו ודאג להם. היכרותו הבלתי אמצעית עם דיין חשפה בפניו אדם שונה מהדמות קשוחה, המחוספסת והמנוכרת. בין היתר מציין בר-און כי דיין אהב שירה והיה לו חוש הומור מפותח. לעומת זאת, את ביתו מתאר בר-און בלקוניות מה, שמקורה ככל הנראה ביחסו של דיין למשפחתו: "כאשר גדלו ובגרו נעדר דיין יותר ויותר מהבית, בית שהאווירה בו היתה כבר מתוחה וקרירה. הבנים הלכו ורחקו מאביהם. דיין מזכיר בזיכרונותיו את שני בניו לעתים רחוקות. הוא היה מן הסתם גאה בשירותם הצבאי. אודי שירת בשייטת 13, ואסי התנדב לצנחנים ושירת בסיני במלחמת ששת הימים. עם הזמן פנו הבנים לענייניהם וסללו איש-איש את נתיבו. בשנות השישים נטל לידיו אודי את הטיפול במשק המשפחתי בנהלל והחל לטפח את כישרונותיו כפסל ברזל. אסי היה לכוכב קולנוע וטלוויזיה מפורסם וביים כמה וכמה סרטים מוצלחים.לדיין לא היה חלק בכל אלה. רק לעתים רחוקות הוא גילה מידה של חום ואהבה כלפיהם." (עמוד 270)
בספר מתאר בר-און בכישרון כתיבה מרשים את מסכת חייו של דיין - מיום הולדתו בדגניה ב־1915 עד מותו ב־1981. מן הקריאה בו לא ניתן להתחמק מן ההבנה כי למרות ביקורת קשה שנמתחה על דיין לאור היבטים בעייתיים באישיותו ובמעשיו (גניבת העתיקות, יחסו לנשים וכמובן, בראש הרשימה, מחדל מלחמת יום הכיפורים) בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הוא היה אחת הדמויות המרתקות, המשפיעות והמעניינות ביותר בהנהגתה. פרקים ואירועים בתולדות חייו ובקורות המדינה נפרסים ומוארים מזוויות חדשות ומרתקות. ניתן למשל, לראות הרבה מקווי האופי של האיש מתיאור האירוע בו איבד את עינו. דיין שירת כמפקד אחת משתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח (ארגון שהוא התכחש לחברותו בו, אף שנמנה על מייסדיו). ביוני 1941 נתלווה כוח מן הפלוגה לאוגדה האוסטרלית בפלישת בעלות הברית ללבנון. על דיין וחייליו הוטל לשמש ככוח הסיור של האוגדה ולמנוע את פיצוצם של גשרי מעבר על נחל איסקנדרון, אולם דיין לא הסתפק בתפקיד זה ותקף תחנת משטרה שאוישה בידי צבא ממשלת וישי הצרפתית בסמוך לאחד הגשרים:
"בהתקרב האוסטרלים ואנשי דיין למבנה הם נתקלו באש כבדה מהמטעים שבסביבה ומעמדות בצד הכביש שאוישו בידי תגבורות של חיילים צרפתים, שלא נמסר על נוכחותם במקום. התפתח קרב עז. דיין, האיכר השרירי, הצליח להטיל רימון ממרחק של 25 מטר ולהשתיק את מכונת הירייה שהוצבה על גג המשטרה. עם חברו זלמן מרט הוא הסתער בחיפוי האוסטרלים וכבש את הבניין. בדוח הקצר שכתב עוד בהיותו בבית החולים הוא מספר בסגנון לקוני כדרכו: "בשעה 5.00 נכבש הבניין בהסתערות. לידינו נפלו מכונת ירייה כבדה ומרגמה. בשעת כיבוש הבניין נהרגו ארבעה מהאויב וכעשרה נפלו בשבי." מעתה התחלפו היוצרות והצרים היו לנצורים. הקבוצה התבצרה בבניין המשטרה ומנעה מתגבורות לרדת דרומה. היהודים, שהכירו מאימוניהם בהגנה כלי נשק מסוגים מגוונים, הפעילו מהגג את מכונת הירייה של הצרפתים וכן מרגמה שמצאו בבוסתן הסמוך. בשלב זה שוב לא המתין דיין לפקודותיו של קיפין. הוא קיבל עליו את היוזמה לארגון ההגנה על המקום בשעה שהוא משקיף על שדה הקרב ממרומי הגג בעזרת משקפת שמצא במקום. הגג לא היה מבוצר, והמעקה היה נמוך ולא סיפק מחסה ראוי. בשעה שבע בבוקר פגע כדור במשקפתו של דיין. המשקפת התרסקה ועינו השמאלית נשפכה. רסיסים פגעו גם בשרירי אצבעות ידו שאחזה במשקפת. זלמן מרט הוזעק לגג, חבש את הפצוע והורידו באלונקה מאולתרת למקום מוגן בקומת הקרקע. מתוך הרגל שאל אותו מרט: "משה, מה אתה אומר?" לדבריו שמר דיין על קור רוח ואמר: "איבדתי את העין, אבל אם אגיע מהר לבית חולים, אשאר בחיים"." (עמודים 51-52)
בהמשך מתאר בר-און את כישרונו של דיין כמפקד-לוחם ושדאי מצטיין בא לידי ביטוי במלחמת העצמאות בה פיקד על גדוד הפשיטה הממוכן 89, והוביל אותו בפשיטה על לוד, במסגרת מבצע דני, ולאחר מכן בקרב לכיבוש הכפר כרתיה בו החזיק הצבא המצרי: "הפעם היה הקושי נעוץ בכך שההגעה ליעד העיקרי היתה כרוכה בהבקעה דרך כמה וכמה מוצבים מבוצרים. דיין החליט להימנע ככל האפשר מהתכתשות מיותרת והבקיע דרך בין התפרים, תחת אש מקלעים, מרגמות ותותחים. לאחר שצלח דיין את הקווים, הוא מצא את עצמו בעורף המצרים, עוד בטרם החל בהסתערות על היעד, ומקצת כליו פגועים ומתקשים לעבור נחל שקירותיו תלולים. דיין חש שכוחותיו אוזלים לאחר שמונה ימי לחימה בלא מנוחה. הוא הורה לאנשיו לחפור מעבר בקירות הנחל הרכים, ועד שתוכשר הדרך תפס כדרכו תנומה קלה בצד. כאשר תמה המלאכה העירו אותו, והוא הורה לשרידי הגדוד להסתער על הכפר מעורפו. השעה כבר היתה 4:00, ואור השחר החל להסתמן במזרח. היחידה התפרסה, הנמר הנוראי הפגיז את העמדות וכל כלי הנשק שהגיעו לקו ההסתערות פתחו באש. הכפר נכבש בתוך דקות. עם בוקר החליפה יחידת רגלים את גדוד הקומנדו, והגדוד חזר להתאושש. זה יהיה הקרב האחרון שדיין ישתתף בו כלוחם בקו הראשון. הוא לעולם ישאף להגיע לקווים הקדמיים, אך מעתה יהיו תפקידיו מורכבים יותר, והוא ייאלץ לשלוח קדימה אנשים אחרים." (עמוד 70)
בהמשך מתוארת תקופת פיקודו על צה"ל, כשמונה בסוף 1953 לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל. דיין היה לאיש האחראי יותר מכל לעיצובו כצבא ההתקפה לישראל. זאת כאדריכל פעולות התגמול ומלחמת סיני וכמי שטיפח רוח לחימה ונחישות בקרב מפקדי הצבא, חלק ניכר מהם מפקדים זוטרים בתש"ח ובהם כמובן מפקד הצנחנים אריאל "אריק" שרון. הוא המשיך להיות מנהיג בולט במלחמת ששת הימים, במלחמות ההתשה והכיפורים ובהישגו המונומנטלי (שגדול אף יותר מן העובדה ששיקם את צה"ל בשנות החמישים) כאדריכל השלום עם מצרים.
הקריאה בספר העלתה בזיכרונו קטע שקראתי בעבר אודות דיין: "משה דיין, לעומת זאת, שהיה שר הביטחון, ואחד האנשים המבריקים שפגשתי בימי חיי, שאל רק שאלה אחת שהבהירה לי עד כמה הוא מבין מה הוא הולך לאשר. 'כמה זמן בדקות ובשניות לוקח לכם מהרגע שבנאדם מוציא את הראש מהמים ופורק את ציוד הצלילה שלו, עד שהוא מתחיל לייצר אש כלוחם חי"ר?' ובאמת, זו בדיוק הנקודה הקריטית. הבנו שאנחנו מדברים עם בן־אדם שמבין הכול." (עמי אילון מתאר את תחקיר שר הביטחון דיין לכוח שייטת 13 בטרם הפשיטה על האי גרין, מתוך הכתבה "יכול להיות שלא נחזור, אבל לפחות נעשה את זה כמו גברים" מאת פנחס וולף, "במחנה", 20.07.2007) קטע זה, כמו הספר מוכיח שברבים מן המקרים היה דיין, בעל העין האחת חד עין ומחשבה יותר מרוב הנהגתה של מדינה ישראל. מומלץ בחום!!!
תאריך הכנסה לאתר 05/10/2014
הזמן רץ. קשה להאמין כי יש במדינה אזרחים בני 33 שנולדו לאחר שמשה דיין הסתלק לחלוטין מחיינו, אבל זו עובדה. עבורם ועבור מי שחפץ להשלים את השכלתו בנושא כיצד נראית ההיסטוריה של המדינה מבעד לעינו היחידה של משה דיין מוזמן לקרוא ספר זה.
משה דיין היה דמות חידתית ושנויה במחלוקת... המשך הביקורת
הזמן רץ. קשה להאמין כי יש במדינה אזרחים בני 33 שנולדו לאחר שמשה דיין הסתלק לחלוטין מחיינו, אבל זו עובדה. עבורם ועבור מי שחפץ להשלים את השכלתו בנושא כיצד נראית ההיסטוריה של המדינה מבעד לעינו היחידה של משה דיין מוזמן לקרוא ספר זה.
משה דיין היה דמות חידתית ושנויה במחלוקת. הוא טרם לתעלומה ששמה "מי אתה משה דיין" בכך שלא בחר בדרך אידיאולוגית פוליטית. גם כשעשה צעד שכזה, זה היה יותר עקב נאמנותו האישית למורו ואביו המדיני – דוד בן גוריון, וגם זאת תוך היסוסים רבים. יש המשערים כי השיר "יושב על הגדר , רגל פה רגל שם, ... ובסדר עם כולם", היה מיועד עבורו.
אני חושב כי משה דיין לא עשה זאת מתוך חישוב פוליטי או אישי, אלא שכך פשוט היה בנוי אישית, לא להתחייב לאף אחד ולאף אחת... כמו כן אני בדעה כי אין טעם לחרוץ, כמו שעשו רבים, את דינו של דיין, לשבט או לחסד. יש כאלו שעבורם הוא היה מנהיג נערץ וראוי, ויש כאלו עבורם היה עבריין מיוחד במינו, הן בתחום הארכיאולוגיה והן בתחום הרומנטיקה. האיש אסף לו שונאים רבים במיוחד בשנות החמישים אז ראו בו מחרחר מלחמה. הקריירה שלו החלה בשנים הראשונות של הפלמ"ח שכבר אז הוכיח את אומץ ליבו, ואף איבד את עינו. במלחמת השחרור הוא התפרסם כמי שיסד והוביל גדוד קומנדו לשחרור רמלה ולוד. בן גוריון שם לב ליכולתו הדיפלומטית ומינה אותו לתפקיד החשוב של מפקד מחוז ירושלים. לאחר מיכן מהר מאוד מונה לרמטכ"ל שיחד עם רס"ן צעיר בשם אריק שרון, הוביל ועודד את רוח הקרב בצה"ל. בשנת 1956 יחד עם שמעון פרס רקח מבצע משולב עם הבריטים והצרפתים שנקרא "מבצע קדש" אשר בו ניכבש כל חצי האי סיני, בפעם הראשונה. במבצע זה הוכיח אומץ לב ואהבת ריח העשן והאש שמלווים את שדות המערכה שכה אפיינו אותו. לאחר מיכן השתחרר והחל להסתבך עם המערכת הפוליטית והממסד של מפא"י שחשש ממנו ויכולותיו, וכך מצא עצמו בשולי החיים הפוליטיים.
בימי המתח והחרדה של מאי-יוני 67, קמה תנועה ספונטנית שדרשה למנותו כמנהיג צבאי, וכך הוא מונה לשר בטחון במקום אשכול, שלא הוכיח יכולת מנהיגות השעות הקשות (במו אזני שמעתי את נאום הגמגום הנוראי שלו). הדעות חלוקות לגבי תרומתו לניצחון המוחץ ב- 67, חלק סבורים כי "תפס טרמפ" על התוכניות המוכנות של צה"ל דאז וחלק סבורים כי הפיח בעם רוח עוז ומורל גבוה הנדרש למלחמה יזומה. מאז שירת כ"מר בטחון", עד לנפילה הגדולה של שנת 1973, מלחמת יום הכיפורים. למרות כי "וועדת אגרנט" שמונתה על מנת לחקור את מחדלי המלחמה ההיא, והטילה את מלוא האשמה על רב אלוף אלעזר (דדו) ז"ל, החל תהליך דיכאתו הן הפוליטי והן הגופני והנפשי. בשנת 1977 מינה אותו בגין, לאחר ניצחונו ההיסטורי בבחירות, להיות שר חוץ, צעד שעורר מחאות רבות וקולניות מצד חברי מפא"י "העבודה" דאז. אולם הוא תרם רבות לתהליך השלום עם מצריים עד שנחתם ההסכם ההסטורי. בשנת 1981 בגיל 66 לא עמד בו ליבו לקיים אישיות כה רב גונית ומעוררת מחלקת שכזו והוא נדם. לאורך כל התקופה משנות השישים הוא היה פעיל מאוד בחפירות ארכיאולוגיות בלתי חוקיות ובחפירות עמוקות במיטות רבות.
הספר לעניות דעתי, מכסה את כל סיפור חייו באופן אובייקטיבי ומציג את כל הצדדים הרב-גוניים של דיין. לחובבי ההיסטוריה שלו חוו על בשרם תקופה הירואית זו (כמו הח"מ) אני ממליץ על הספר, על מנת להשלים את הידע מנקודת השקפתו, בעין אחד, אולם באובייקטיביות של ר"א משה דיין, ז"ל. 5 בסולם ד ו ד .
תאריך הכנסה לאתר 05/09/2014
אבות ובנים בדור המייסדים
מהעלייה לחניתה, יש צילום אחד שמנציח רגע היסטורי צרוב באתוס הציוני, וגם מהווה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. יצחק שדה הזקן, מחבק בשתי ידיו כאב את ילדיו, שני מפקדים צעירים, הוא מציג אותם ללא מילים כמצהיר, אלה יובילו וינהיגו את... המשך הביקורת
אבות ובנים בדור המייסדים
מהעלייה לחניתה, יש צילום אחד שמנציח רגע היסטורי צרוב באתוס הציוני, וגם מהווה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. יצחק שדה הזקן, מחבק בשתי ידיו כאב את ילדיו, שני מפקדים צעירים, הוא מציג אותם ללא מילים כמצהיר, אלה יובילו וינהיגו את מערכות ישראל. הוא צדק, הם היו הבולטים במפקדי הצבא, אך הם גם התחרו האחד בשני על ההגמוניה הביטחונית, האחד הוא משה דיין, הפרוע, אינדיבידואליסט, כריזמטי ומעורר מחלוקת, והשני הוא יגאל אלון, הסולידי, שאחריו היו מוכנים ללכת לקרב מכוחה של הרעות. אלון הוא עבורי מושא להערצה כמנהיג ולתחושת החמצה, לעומתו דיין עד היום מעורר בי תיעוב כמי שמגלם את חטא היוהרה הישראלית ואת אסון כיפור.
אפשר לדבר על דיין הביטחוני כנועז ושובר מוסכמות, האיש שכתב על חייו עם התנ"ך, או על תחביבו כארכיאולוג חובב, ושודד עתיקות, על קשריו לאדמה ולחקלאות, על דיין המדינאי המקורי ועל חלקו בשלום, דיין רודף השמלות, או על היותו אייקון אלוהי. לדיין היו פרצופים רבים, אבל אירוע אחד שקרה באחרונה מיקד אותי לזווית התבוננות ייחודית, ליחסיו של דיין אל ילדיו, ומה זה אומר עליו ?
לאחרונה נפטר בנו אסי דיין, המוות הזה העלה מהאוב מערכת יחסים בין אב לבנו, שנשארה מדממת וקשה גם באחרית חייו של אסי שמיאן להשלים ולסלוח. מה היה כול כך נורא בדיין האב, האם ילדותו ונעוריו יכולים לספק לנו תובנות. קראתי את הביוגרפיה של בר - און, חיפשתי בה רמזים הנטועים בילדותו ובנעוריו של דיין למה שעיצב אתו כאדם ומנהיג, דמות המהווה עדיין חידה לא פתורה.
דיין - הבן
הוריו, שמואל ודבורה דיין, אנשי העלייה השנייה, איקונים בפני עצמם, שליחי ציבור ומנהיגי ההתיישבות העובדת, מייסדי דגניה א, הקיבוץ הראשון, ואחר כך נהלל המושב המיתולוגי הראשון. האבות המייסדים היו מחויבים קודם לשליחות הציבורית, ורק אחר כך למשפחה, מה שגרם לא פעם להזנחה של ילדיהם. בין סיום פרק דגניה לבין התחלת פרק נהלל, שוהה משפחת דיין בתל אביב, שם לדיין הקטן יש גננת, אבל אחר הצהריים כולאים אותו בבית לבד, משה הקטן מנסה לפתוח חלון ולצאת למרחבים, עוד באותו ערב הוא קיבל מאביו סתירה מצלצלת בכדי שילמד לקח, אירוע מכונן שיהפוך את יחסי השניים למנוכרים עוד להרבה שנים.
אחר כך היגיע הפרק של נהלל, לצד הטבע והמרחבים, האב שיצא לשליחויות ציבוריות השאיר את משה להיות אחראי על המשק, ילד שהתבגר לתוך אחריות. נסיעותיו של האב, גרמו לטינה של חברי נהלל למשפחה, בטענה כי האב מזניח את חובותיו למשק, הטינה הזאת השפיעה על יחסי הילדים לדיין, שתמיד הרגיש בודד, ואחד שסמך על עצמו בלבד. הוא רכש את ביטחנו במריבות אלימות מול הבדואיים שפלשו לשדות המושב, מולם הוא גילה אומץ ותוקפנות, סוג של מנהיגות הצומחת מתוך מאבקי הישרדות, בהחלט ילדות לא שגרתית שעיצבה את אישיותו של דיין הבוגר.
לדיין היו יחסים של אב בן, למי שהיה ממונה עליו, לבן גוריון הוא גילה נאמנות פטרונית מוחלטת, אך הוא סירב לקבל מרות ומרד בשרת ולבון שנתפסו בעיניו חלשים וכאלו שלא תואמו את תפיסת הביטחון האגרסיבית שלו, כאן בלט דיין בדפוס הבן הסורר והמורד. דיין ביקש לעצמו כוח ושליטה בכדי לרצות את אביו, או את עצמו - שכפול של אביו.
דיין - האב
מבין ילדיו דיין העדיף את יעל, הילדה של אבא. בכך המשיך דיין להעדיף את הנשים במשפחתו, כמו את אימו על אביו. ביחסיו עם יעל היו משברים, באקט של מרד נעורים היא העבירה מידע על אביה לעיתון העולם הזה, דיין שגילה את העניין העיף לה סתירה רבת עוצמה, סרב להקשיב למצוקתה כמתבגרת. בניו זכו להתנכרות, ושילמו מחיר כבד וכואב בלהיות ילדיו של דיין.
דיין בנה לעצמו, יחסים משפחתיים חלופיים, ששרתו את האינטרסים האנוכיים שלו, הנהג, ומנהלת הלשכה הופכו לבני ביתו, לדיין גם הייתה אשת צללים, מה שיצר קונפליקט בין נאמנות ובגידה, ועורר תסכול בקרב בני משפחתו.
למרות האנשים סביבו, דיין היה אדם בודד שמצא שקט לעצמו בחפירת אתרים ארכיאולוגים, בחיפוש אחר עבר אבוד ובהדבקת שברי חרסים שלרגע העניקו לו שלוה לאדם הסוער וחסר המנוח שבו.
דיין כמנהיג, הייה נערץ על ידי מאמינו כאב אלוהי, כשהאב אכזב והפקיר את ילדיו, היחסים הפכו, ליחסי שנאה וטינה כמו במשפחה, כך דיין הייה לאחר מלחמת יום כיפור, מושא לשנאה, אל שנותץ על ידי מאמיניו. בהיסטוריה של דיין תמיד ירחפו יחסי אב בן לא פתורים.
בשפה יפה וקולחת, בכתיבה מינורית ומעניינת, שמבקרת בצורה מתונה, אך גם לא יוצאת מגדרה, מתאר את דיין האדם המורכב, מעורר הערצה והשנוי במחלוקת. בר - און היה ראש לשכתו של דיין במבצע סיני, מי שהיטיב להכיר את דיין, כותב עליו בצורה מעמיקה, מדויקת, ומעוררת מחשבה.
הביוגרפיה של בר - און, והשנים שחלפו ממותו העצוב של דיין, החליפו את הטינה שבליבי, להערכה לדיין האמיץ והמקורי, המשולבת בביקורת, לאישיותו המגלומנית, וחסרת חוט השדרה המוסרי.
תמונות:
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
