אם אתם בתקופה קצת פחות מחוייכת עכשיו- אז הספר בשבילכם.

הפרוזה הזו אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית. אני הייתי אומרת עליה שהיא אוסף של מילים שנערמו למשפטים ופרקים קצרים משעשעים, שנונים ונוקבים שכתובים בגוף ראשון.

אז על מה מדובר?

עורכת דין קריירסיטית ו"בלי שם" בשנות הארבעים, פלוס שני ילדים (מיכאלה ועומר)  שננטשה על ידי בעלה-עמנואל, לטובת דינה הטבעונית-אורגנית, מבוגרת בכמה שנים מעמנואל, ועטופה בשני בנים טייסים.  

האימא של עורכת הדין בבית אבות,  עושה לה חיים לא פשוטים... וכמו שאומרים בעגה היומיומית: "עושה לה סרטים". היא משגעת את אב בית האבות, לא מתביישת "לגנוב" להדסה צימרמן את בעלה יוסף שהיתה נשואה לו 60 שנה. חולה בשיטיון שממשיכה לחיות את תקופת היותה שחקנית תיאטרון מפורסמת על כל המשתמע מכך.   

כשפרק א' הסתיים בחייה , עורכת הדין "הבלי שם" מתחילה להתפלש בשוק "הפנוי"...

יש פה ושם אכזבות, ציפיות מפגישות היכרות,  עד כדי כך שהיא אפילו לא זוכרת איך הערבים הסתיימו ואם בכלל יהיה למפגש המשך.

ציטוט עמוד 49: "אני לא זוכרת איך נגמר הערב, אבל למחרת קיבלתי ממנו סמס. חשבתי הרבה על הפגישה שלנו, כתב לי אלוף הארץ בשעמום,   והגעתי למסקנה שלא יתפתח בינינו קשר רציני. אני מאחל לך הצלחה בהמשך." 

הסיפור נע על הציר של לפני ואחרי התקופה  "העמנואלית".

הדמות הראשית בספר "חופרת", בורגנית, לא מהססת להשתמש במפרקים בין החיים השגרתיים,  למה שהחיים מציעים אחרי פרק א'. תוך כדי החפירות הארכיאולוגיות היא מציפה ומספרת על עמנואל החרדתי, שהתאהב בדינה האדוקה, הדברנית, שאוכלת רק ירקות אורגניים ומשתמשת במי הרחצה כדי להשקות את הגינה.

הספר הזה הוא תזזיתי, קופצני, סוג של מרתון, או ריקוד רוקנרול מהיר.

השפה נשפכת כמים מדלי.

השנינות וההומור חביבים, ויכולים תמיד להתאים לתקופות שקצת "קשה" בחיים.   

בעת קריאת הספר,  היתה לי הרגשה כאילו אני יושבת בבית קפה,  עם עורכת הדין "חסרת השם" ותוך כדי לגימות מהקפה,  ונגיסה מהעוגה, היא מספרת לי על מה שעובר עליה.

הסגנון כאן הוא ליבראלי, "צברי", ישיר  ונטול גינונים לחלוטין.

אפשר לקרוא את הספר ולהימצא מחוייכים, ומאידך אפשר גם להתעמק ולחשוב על מה עורכת הדין "חסרת השם" הזו חופרת... יש משהו בחפירות שלה... ההחמצות, הפיספוסים, הבחירות הנכונות בזמן ובמקום הנכון, הסודות הכמוסים, סיר הלחץ היומיומי שכולנו חיים בו, ההשגיות, החלומות, דור האימלים והרשתות החברתיות,  וכן... כן  גם על הנקמות הקטנות של נשים במיוחד.

מירב הלפרין נוגעת במחשבות שלעיתים מקבלים "זכות מעבר" במחשבות של חלק מאיתנו... ציטוט עמוד 77: "היו שנים שהיה לי הכול, אבל זה היה לפני הילדים, וגם אז לא הייתי מאושרת. די מדהים שדווקא אז לא הייתי מאושרת, למרות שבגיל עשרים ושש, נגיד, נראתי ממש טוב, אבל ממש טוב, ונחשבתי לכוכב עולה בשמי הקריירה, מישהי שתמיד עשתה את הדבר הנכון, בחרה את הבחירות הנכונות, הסתובבה בחוגים הנכונים, ישבה במקומות הנכונים, יצאה עם הבחורים הנכונים, לבשה את הבגדים הנכונים והיתה מוקפת מעגל חברים תוסס ומלא אדרנלין. אבל מאושרת? לא הייתי אפילו דקה. כל הזמן רציתי עוד ועוד, להתקדם, להצליח, להרוויח, להשיג-בעבודה, בלימודים, עם גברים. היו לי שאיפות עצומות וחלומות למכביר ואי-שקט נורא שהלך והתעצם מבפנים עד שבסופו של דבר התפוצץ בוקר אחד במריבה נוראית עם עמנואל ונגמר במשפט המחץ שלו: "אז בואי נתחתן". "

אגב, קצת מעצבנת אותי האופנה האחרונה שלדמויות הראשיות אין שם. למה? 

לסיכום:

ספר נחמד, קליל, מצחיק, חביב, מהיר, עצבני וזריזי.

קוראים... וממשיכים הלאה... יאללה נקסט...

מומלץ

תיהנו

לי יניני

אחרי שקראתי את הביקורת של נורית (נוריתה) על ספר זה, החלטתי שגם אני רוצה.

אהבתי את איך שהספר כתוב, פרקים קצרים מאוד שמתחברים לסיפור אחד.

בעת הקריאה ממש צחקתי וממש מצא חן בעיניי מה שאני קוראת.

בגיבורה הינה עורכת דין, אמא לשתי ילדים מתבגרים, בת לשחקנית תיאטרון לשעבר שנמצאת בבית אבות וגרושה מבעל שהיה מאוהב בה ממש ועזב אותה לטובת אישה מבוגרת ממנה ואפילו מכוערת (אני לא חושבת שיכול להיות משהו יותר מעליב מדבר כזה).

המצחיק הוא שרק כשאני התחלתי לכתוב את הסקירה שמתי לב שאני לא יכולה לכתוב מה שמה של גיבורת הספר...לא כל כך הבנתי איך קורה לי דבר כזה, אני בדרך כלל זוכרת שמות מצוין, רק כשבדקתי את שאר הביקורות הבנתי שלא אני הבעיה, לגיבורה פשוט אין שם, למה? אין זה חשוב כל כך, האמת שזה לא כל כך הפריע לסיפור בעיניי.

לסיכום:

הספר חמוד, קליל, זורם, הצליח להצחיק אותי המון פעמים במהלך הקריאה ולכן אני ממליצה לקרוא (-;

תיהנו,

עליזה אלחרר

עורכת דין בת 45 ללא שם, גרושה טרייה אשר נעזבה על ידי בעלה לטובת מישהי מבוגרת ממנה, אשת טבע שכזו וההיפך הגמור מהמספרת שלנו – העובדה הזו כביכול ממוטטת את עולמה ומנחיתה עליה חוסר ודאות אחד גדול לגבי עתידה. גיבורתנו היא אישה נאה, מצליחה, בעלת שני ילדים מופרעים במיוחד ואמא שחקנית תאטרון מוכרת – עם כל אלה היא אחת הנשים היותר נוירוטיות ומופרעות שניתן להכיר.

במקטעים קצרים וקולחים היא מספרת לנו אודותיה ואת הקורות אותה בחודשים האחרונים ובהווה ומכניסה אותנו לתוך עולמה המשוגע כשהיא מערבלת בין כל הקלישאות המוכרות: ילדים שלא נותנים מנוח, לקוחות אשר זקוקים לשירותיה כעורכת דין ומשגעים אותה ללא הרף, הגרוש הטרי וחברתו החדשה, הגבר החדש שהיא יוצאת עימו ומכנה 'צוורק' (גמד גינה, שכן הוא נמוך וכרסתני) וכמובן ההתאהבות חסרת הפשרות שלה בלקוח הכי גדול שלה – אביב צימרמן. את כל אלה היא זורקת לקערה אחת כמרכיבים של סיפור ומערבבת ומערבבת עד שיוצאת לנו עלילה מהירה כטיל אשר מסופרת בגוף ראשון וסוחפת אותנו איתה.

מירב הלפרין מנסה להוכיח נקודה. לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. ילדים, בעל, סקס, קריירה וכל המסביב לא יכולים להתקיים כמקשה אחת, צריך לחלק ומישהו תמיד יפגע. היא מנסה להראות לנו שעולם שכזה הוא לא שפוי ובלתי אפשרי לחיותו באופן שפוי.

אומר את האמת – לא הבנתי ממה ההתלהבות. הביקורות הראשוניות היללו את הספר, היו כאלה שאמרו שהספר גרם להם לפרצי צחוק מטורפים והפצירו שאי אפשר להניח את הספר מהיד. להגיד לכם מה עוד? אם לא הייתי מקבלת את הספר כחלק מהיותי אחת מהמשפיעות של 'ידיעות ספרים' כנראה שכן הייתי נכנעת ללחצים של כולם וקוראת אותו באופן פרטי ואז הייתי מצטערת על הזמן המבוזבז שלי. למה? כי אמנם הספר קולח וזורם אבל הוא לא שינה לי במאום. וישנם גם ספרים שלא צריכים לשנות אבל לפחות לתת איזה ערך מוסף או לגרום לחיוך או ההיפך לדמעה – הספר הזה פשוט נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהשנייה (או נקרא מעין אחת ויצא מהשנייה?).

יש אנשים שהספר התאים להם לתקופה קשה כמו כפפה ליד, כי לעיתים אנו זקוקים לספר שרק יעביר לנו את הזמן ולא יגרום לנו לחשוב יותר מידי ואני אפילו אוסיף ואומר שהספר הזה בעל פוטנציאל כי העלילה שלו טובה אבל הפעם לי היה חסר משהו...

לסיכום, ספר נחמד ומהיר. לזמן פנוי מאד בלבד.
 

עורכת דין קרייריסטית שיש לה הכל – קריירה, זוגיות וילדים, עד שיום אחד בעלה מודיע לה שהוא עוזב אותה לטובת מישהי מבוגרת יותר וכל עולמה משתבש. היא מנסה להמשיך לתפקד בלי שיראו עליה דבר ובינתיים לשקם את ההערכה העצמית ולמצוא אהבה.

ההשוואה לגב' ורבורג ולעירית לינור היא בלתי נמנעת. בשני הספרים מדובר בעורכת דין ששמה לא ידוע, הכתיבה צינית ושנונה . אבל פה ניגמר הדמיון.
אם גב' ורבורג ספגה הרבה ביקורת, במקרה של הלפרין להפתעתי, זה לא מפריע. זה מהיר עד תזזיתי, זה עטוף בבגדי מעצבים באלפי שקלים ובמשפטים שנראה כאילו נכתבו כסלוגן לפרסומות – אמירות קצרות, קליטות ועם הרבה נקודות בסופן גם אם נראה שפסיק היה מספיק.

"אני שונאת מערכות יחסים. במיוחד אני שונאת את המילה זוגיות. היא עושה לי בחילה. גם בחילות אני שונאת...."

"גם לא הייתי משתמשת במילה סקס. עדיף יחסי מין. בעצם גם לא. לשכב. זו מילה מספיק סטרילית ויבשה..או אולי הבטוי הכי דוחה: לעשות אהבה."

צורת כתיבה זו הופכת את הקריאה למרוץ עצבני קמעה.

קצת עיקמתי את הפרצוף בהתחלה אבל משום מה לא הצלחתי להתנתק מאוסף המונולוגים שלה ששידרה פרחיות מצד אחד ומעין עורכת דין אליטיסטית מצד שני. אין פה אמירה מפוצצת, אבל יש פה תובנות של מישהי על החיים, על ילדים, על סקס, על משפחה, על גברים ועל זוגיות ועל כל מה שביניהם.

למה מישהי ? כי אנחנו לא יודעים מי הסופרת. על הכריכה כתוב – דוגמנית בינלאומית, מנתחת מוח, אצנית טריאתלון, אם לתריסר ילדים שאימצה באפריקה....

בסה"כ נהניתי.
 

 "אין כאן פרפרים, שקיעות רומנטיות וציוצי ציפורים. זהו ספר מהיר ועצבני, מצחיק מאוד, שאי-אפשר לעזוב באמצע אלא כדי לצחוק בקול. הגיבורה היא עורכת דין במשרד גדול, שעשתה כל חייה רק את הדבר הנכון - עד שיום אחד בעלה עזב אותה לטובת אישה מבוגרת ממנה ומכוערת ממנה, והעולם התמוטט על ראשה..."
 

פרפרים, שקיעות רומנטיות וציוצי ציפורים אולי לא תמצאו כאן, אך הומור מושחז, ציניות מלוא החופן וטלנבולה פרובוקטיבית(במובן החיובי של המילה) דווקא כן. התחלתי לקרוא את הספר ללא ציפיות מיוחדות והופתעתי לטובה. תוך  עמודים ספורים מצאתי עצמי שקועה בחייה של הגיבורה ובחיפושיה הנואשים משהו אחר הגבר המושלם לצורך פתיחת פרק ב' בחייה. הספר נגמע במהירות ובחיוך ומדי פעם לאורך הקריאה ציחקקתי למקרא מעלליה של הסייד קיק של הגיבורה, קרי אמה השחקנית המטורללת והקולית. אומרים שילדים וכלבים גונבים את ההצגה. במקרה זה, האמא של הגיבורה בהחלט גנבה את ההצגה.
 

בשפה סוחפת המתובלת בסלנג עממי מציגה לפנינו הסופרת את חוויות ההורות, הזוגיות והעבודה של גיבורה חסרת שם.  זהו סיפורה של עורכת דין גרושה בת 45 ואם לשני ילדים בוגרים שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת, מבוגרת ממנה, מכוערת ממנה וענייה ממנה. הסדקים בנישואים צצו כבר לאחר הולדת הבת הבכורה ובמשך הזמן הלכו והעמיקו. הגיבורה לא השכילה לאטום את הסדקים בזמן ובוקר אחד הכל קרס סביבה. עזיבתו של הבעל מכריחה את הגיבורה להתמודד עם חייה ולבחון את עצמה ואת בחירותיה. הגיבורה מתרוצצת בין הבית והעבודה ומגיעה למסקנות מעציבות על חוסר יכולתה של האישה המודרנית להיות אישה ביונית ולתפוס את החבל מכל קצוותיו (זוגיות, קריירה, ילדים). תוסיפו לכך תובנות ציניות על  יחסים, סקס, גברים, אהבה לילדים (שעם חלקם לא הסכמתי), דיווה מזקנת (אם הגיבורה),  שני ילדים בגיל ההתבגרות הסוער,  אנקדוטות שונות מחיי היומיום ואף אהבה והרי לכם ספר מבדר  למדי.
 

הספר כאמור נקרא במהירות הבזק והתענגתי מכל רגע. הסופרת מטיבה לפרוש את הגיאוגרפיה הפנימית של הגיבורה וייצרה קליידוסקופ ססגוני של דמויות משנה. הספר הזכיר לי ספרי צ'יק ליט מודרניים כ"יומנה של בריג'ט ג'ונס"/הלן פילידינג, "אין לי מושג איך היא עושה את זה"/אליסון פירסון ורבים אחרים והוא מבדר לא פחות מהם. גם פה הגיבורה בספר זה הינה אישה המתגברת על כל המכשולים ועוברת בדרך מסע מעצים. הדרך אל האושר (והעושר) עוברת, מסתבר, דרך ורסצ'ה ושאר מותגי יוקרה... בניגוד לגיבורות הספרים שציינתי, גיבורתינו לא מסוגלת להביע רגשות או אהבה, מסיבות המתבהרות במהלך הקריאה, ולא בדיוק מתמודדת בהצלחה עם שלל  הכובעים של אמא, בת זוג ואשת קריירה.  כמו כן מכיוון שמדובר בספר כחול לבן, הקורא הישראלי יכול להזדהות עם חלק מהסצנות והמצבים המתוארים בו.
 

זהו ספר ביכורים (כך לפחות כתוב על הכריכה) מוצלח ביותר ואשמח לקרוא ספרים נוספים פרי עטה של הסופרת. חיפשתי ברשת לשווא פרטים נוספים על הכותבת שמלבד השורה המסקרנת הכתובה על גב הספר: "זהו ספרה הראשון לאחר קריירה ארוכה כדוגמנית בינלאומית, מנתחת מוח, אצנית טריאתלון ואם לתריסר ילדים שאימצה מאפריקה", לא מצויין עליה דבר נוסף.  לא נראה לי שהפרטים הללו נכונים בלשון המעטה והייתי שמחה למידע קצת יותר מדוייק ואמין על הסופרת. בכל אופן נהניתי מהקריאה ומה שהכי חשוב: לא השתעממתי לרגע.  אומנם מדובר בספר קליל, ממתק בין ארוחות אם תרצו, אך מה רע?? לעיתים צריכים גם ספרים כאלה. נראה לי שהספר ימצא חן בעיקר בעיני נשים, אך אולי אני טועה. בכל אופן המלצתי לבעלי לקרוא את הספר ונראה מה תהיה תגובתו כשיקרא...  הספר מומלץ  לכל מי שמחפש אתנחתא קלה וקומית מהחיים.
 

בשורה התחתונה: מה זו האופנה האחרונה לא לתת שם לגיבורות??