עלילתו של הספר רזה. גיבור הספר תלוש, אין לו שורשים כלשהם מבחירתו או מעצם הווייתו, או משום שהוא עצמו אינו חש מחוייב לאף אחד. ואז הוא חש פתאום מחוייב לעברו, והוא יוצא למסע ברחבי הארץ לאחר שסימן לעצמו את המקומות שבהם שהה בפרקי חייו המוקדמים יותר. חיפוש עצמי? לכאורה, אבל נראה שלגיבור הספר אין "עצמי" מפותח וגם אין לו לכאורה לפחות, זהות שיש לו גישה אליה והיא מזינה אותו.
האם כל מי שגדל בתנאים קשים כגון אלה שבה הגיבור גדל, ללא אב או ללא אם ומצב כלכלי לא קל ועוד קשיים כאלה ואחרים - יגדל ויהיה לאדם תלוש ונטול הישגים? אני מקווה שלא. יש כאלה שנלחמים, יש כאלה שנטמעים בקבוצות השתייכות שמצאו לעצמם, יש כאלה שטובעים. ואילו גיבור הספר פשוט צף לו. לא רק שהוא צף, הוא גם כאילו הוא עף מנקודה לנקודה, או משייט, או הופך להיות הלך המהלך בדרכים נוסח סופרים אמריקאים מסויימים. מה יש לו בכל זאת? הרבה מאד מחשבות, הרבה מאד מילים והרבה משפטים שמתפתלים ומתפתלים ואומרים הרבה מאד דברים אבל לכאורה לא ממש, כי בספר אין ממשות שהקורא הרגיל מסוגל לזהות אותה.
בשנות השישים והשבעים ועוד לפני כן, התעסקו סופרים ופילוסופים בשאלת האקזיסטנציאליזם שאולי ניתן למצוא לה הד כלשהו ברדוקציה שלה, והפכה להיות ברדוקציה שאלת הבר קיימות (sustainability) שכולם מתעסקים בה כיום בדיוק כפי שפעם התעסקו באקזיסטנציאליזם והן מין שתי פנים לשאלות שאף אחד לא באמת מבין מהן אבל כולם נותנים בהם ביס לפני שהם יורקים אותו החוצה כי לבלוע אי אפשר. למה נזכרתי באקזיסטנציאליזם, משום שהוא הולך ביחד עם שאלת הניכור שעסקו בה במשך שנים רבות אבל גם את השאלה הזו הקיאו וכבר שכחו. אבל הספר של ברדוגו החזיר אותי אל הניכור, אל האדם הבודד שמקיא בתורו את המשפחה שיש לו (אחרי שהקיאה אות) ואחרי זה חש בודד, אולי כי אינו מסוגל לבנות לעצמו משפחה משלו, אולי כי הוא סובל מחוסר אונים, אולי כי הוא אגוצנטרי, אולי כי הוא סובל מחוסר מסוגלות לאהוב ולו רק היה מסוגל לאהוב, מן הסתם לא היה חש מנוכר. אל נכון גיבורו של ברדוגו היה עוזר לאחותו לגדל את בנו זמיר (מי נותן היום שמות כאלה לבנים? גם לא בפריפריה, וכאילו זו תחבולה להוריד את בנו לתחתיות האומללות שבפריפריה שכולם מדברים עליה כיום גם כן). לו ידע לאהוב, היה אוהב את בנו ושוהה אתו ואז לא היה צריך ללכת ולחפש כל מיני פינות שפגש בהן במהלך חייו הלא ארוכים במיוחד ושאינן לא יותר מנקודות קטנות שאולי ביחד מרכיבות את השלם, את פסיפס חייו (סליחה על הקלישאה), והוא נזקק להן כנראה משום שלא יצר לעצמו, כמו שאומרים הקוריאנים ואחרים, זכרונות טובים ומשמעותיים. אמירה עממית שגורסת ששומה על אדם ליצור לעצמו זכרונות, משמע עשה משהו בעל ערך בחייו, בדרך כלל בהיבט המשפחתי ולא ההישגי המערבי, משום שבסופו של דבר, זה מה שנשאר לנו.
מסע מעין זה שעורך הגיבור, מתאים לאדם מבוגר הרבה יותר ויש לכך הרבה דוגמאות בספרות, אולם מי אמר שרק בגלל זה גיבורו הלא מבוגר כל כך לא יכול לצאת למסע? אולם לא מובן המסע הזה, האם הנוסטלגיה שבה בעצם הוא לוקה לוקחת אותו למקומות בהם היה לו טוב? האם השיג הישגים כלשהם? האם יצר משהו של ערך באותן שנים ורק לאחר מכן הגיע לנקודת אין מוצא ואז חש שיש לו צורך לחזור אחורנית? לא נראה כך, לא אצל הגיבור. נראה שמטרתו האמיתית של הגיבור החוזר אחורנית למפגש עם חייו, אינה אלא רצון אז לפרק לגורמים את המקומות הללו, את האנשים ששם שכבר אין לו שום קשר ושום שייכות ומלכתחילה לא ממש היו לו גם אז, ובעיניו של אדם בוגר, הוא מנתח אותם באזמל מחשבותיו לעתים לחובה, לעתים לחיוב, לעתים מתוך געגועים.
אם יש גיבורה של ממש בספרו של סמי ברדוגו, וגם היא טעונה מבחינתי, היא השפה. המשפטים, המילים, הפסיקים והנקודות שהם כמו חבל ארוך ומתמשך שפעם מתפתל לכאן ופעם לשם ואוסף לעצמו חרוזים יפים שחלקם יפים ומרשימים, חלקם פגומים ואלה משמשים בעצם כאספלט שעליו נוסע גיבורו של ברדוגו ברחבי הארץ. אבל השפה שמבקרים אחדים קראו לה "שפה שבורה", מבחינתי היא שפה של היגיון שבור.
שמו של הספר מודיע שהוא דן בהווה, אך לא מדובר בהווה כלל וכלל אלא בעבר, ורק המחשבות של הגיבור תוך כדי שהוא מסייר בפינות שסימן לעצמו מלכתחילה, מושכות את העבר אל ההווה.
לגיבור הספר יש דעת שיפוטית מאד, אולם נקודת השיפוט שלו מתעתעת, מוזרה, לא רגילה מכל מקום. כאילו שיש לו נקודת התייחסות שאין לה דבר לנקודות ההתייחסות הקולקטיביות. וזה בעצם מה שמפריע לדמות לדעתי, ליצור קשר של ממש עם הקורא.
בעוד שלאזרח הישראלי האשכנזי לכאורה או באמת, כמוני למשל, אין בעצם כל נקודת התייחסות "אתנית או עדתית או אחרת" למעט השבט בתנועה או הרחוב בו גדל, או מקום בו שירת בצבא, הוריו גורשו מאיזה ארץ קרה מאירופה והוא נטול שורשים וגם אין לו בדרך כלל געגועים לשם וכל מה שהוא יודע הם שביבים קטנים או קטנים פחות, ואילו לאזרח הישראלי "המזרחי" יש חבילה ענקית על הכתף שבמקום שתלך ותהא קלה, היא הולכת ומועצמת. כאילו שהיא מלאה בעלבונות על גבי עלבונות על גבי עלבונות. הגם שתחושות קיפוח ועלבון מרגע שהן מורגשות, צריך להתייחס אליהן, ואי אפשר לבטלן במחי יד ויש לנהוג בהם בהבנה ולבדוק כיצד לסלקם, אבל אפשר לתהות, על מה היו כותבים אזרחי ישראל שהם ממוצא מזרחי אלמלא חבילת העלבון. נו טוב, אלה כותבים על חבילת השואה ואלה כותבים על חבילת העלבון. לחיים יש איזה דרך לשלוח לכל אחד איזה חבילה כבדה. אבל הגיע הזמן להפטר משתי החבילות ולהתחיל לבדוק האם אפשר לחיות בלעדיהן, גם סמי ברדוגו וגם לצורך העניין סופר רב זכויות כמו אהרון אפפלד. ואם אי אפשר להפטר מהחבילות, אי אפשר ללכת קדימה. מצד שני, "רק על עצמי לספר ידעתי" היא אמירה מעמיקה משום שלסופר יהא אשר יהא, ימני או שמאלי, מזרחי או אשכנזי (צומת הדרכים הישראלית הידועה), יש לו את סיפור חייו ושק חוויותיו. אבל כמי שחווה את העליבות של הגיבור, אני מבקשת בשבילו שיצא ממנה כבר, וילך ויבנה לעצמו כבישים חדשים ברחבי הארץ וברחבי ההווה כדי שיהיה לו עתיד ולבנו זמיר יהיה אב ואולי גם ימצא אהבה.
הנוסע התמים לכאורה, בכבישי הארץ מחלק אתנו את אין סוף מחשבותיו והוא מתבונן ביחד אתנו במקומות בהם הוא מבקר ובין לבין עולות בו גם מנות של כעס ותוקפנות והתיאורים העכשוויים שהוא מדווח לקורא עליהם מתערבבים עם "זרם התודעה" של עצמו ולדעתי גם הרבה מאד מהבלתי מודע וידוע, והם צצים שוב ושוב כמעט בכל משפט. השפה, האמירה, השפיטה, כולן מתחשבנות עם העבר ויוצרות בעצם יש מאין, כי מה שהיה, נראה בעצם רק צל למה שמתרחש בנפשה של הדמות ואם מסתמכים על צל, אי אפשר לבנות מזה משהו של קבע ולבנות זכרונות חדשים טובים ויקרים.
אפשר ליהנות מהספר, יש בספר קטעים פואטים מרגשים (כמו בעמוד 152 למשל) ויש גם התייחסויות מוזרות בדרך בה הדמות שופטת את מכמורת ואנשיה, אבל צריך לגשת אליו לא כפי שניגשים לרומן רגיל. לקבל את הדברים שמציע הסופר לקורא כמות שהם, לזרום אתו למעשה, לבחון את מה שהוא מציע, גם אם המחבר למעשה מתעלם מהקורא ולגמרי שוהה בעולמו שלו (מעשה אמיץ למעשה) המחבר יוצר למעשה שפה חדשה ועל הקורא ללמוד את השפה ואת התחביר והסימנים שלה תוך כדי שהוא מתקדם עם הקריאה.
הערה: הספר עמוס באין ספור דמויות של רגע ושל חצאי רגע, אליהן חוזרת הדמות והוא עמוס גם בהוויות עשירות של פנים ראשו, דהיינו יש לו מה לומר על כל אבן וקיר ואדם ואילו הכביש הסטרילי שעל שער הספר מפספס לגמרי את מהות הספר עד כדי כך שעדיף היה למחוק את כל הצילום שעל העטיפה ולהשאיר רק את העננה היחידה שספק רובצת ספק עפה מעל לפני הארץ של ברדוגו משום שלכשעצמה, היא בעצם אומרת הכל.
