הספר "היום הארוך ביותר" מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, מתאר את יום הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, ואת ההכנות אליו מנקודת ראותם של בעלות הברית ושל הנאצים כאחד. שם הספר נגזר כאמור מקביעתו של פילדמארשל אירוין רומל, מפקד קבוצת ארמיות ב' של הוורמאכט, המופקד על הגנת צרפת מפני פלישת בעלות-הברית, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות... גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר."(עמוד 28)
מספר צוותי תכנון ישבו על המדוכה מטעם צבאות בעלות הברית ו"בסופו של דבר העלו מחקריהם (שמאז נטל אייזנהאואר אותם לידיו נתרחבו נתעצבו לתכנית האחרונה של "אוברלורד"), שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד." (עמוד 55) ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני אדם. מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים בהם החזיק הצבא הגרמני. סדר הכוחות של הפלישה כלל כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים.
ראיין מביא יפה יפה את הדילמות בהם עמד הפיקוד העליון של בעלות הברית ובראשו הגנרל דווייט אייזנהאואר שקל ובחן את כלל החלופות. אולם לבסוף, כאמור יש לקבל החלטה על מועד הפלישה ועל ביצועה. "ועתה היה הכל תלוי באייק. בא הרגע לחרוץ את ההחלטה, שהוא ורק הוא יכול לחורצה. דממה שררה עת שקל אייזנהאואר את כל האפשרויות. הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה... אינני שש לכך, אבל זהו זה... עתה אינני רואה שום דבר אחר שיכולים אנו לעשותו". אייזנהאואר קם, הוא נראה עייף, אך משהו מן המתיחות נגוז מפניו" (עמודים 64-65) כאמור, הספר מביא את נקודות המבט מרמת האסטרטגיה הגבוהה ועד לנקודת ראותו של החייל הפשוט, כאשר הוא מתאר את הרוח ששררה בגייסות הגרמנים בצרפת ושל בעלות הברית באנגליה בטרם המבצע ואת חוויות הלחימה שלהם במהלכו.
הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הפיקוד המעולה של פילדמארשל אירוין רומל (שהיה מיומן ומנוסה בהרבה מיריבו האמריקני אייזנהאואר שהיה כמעט ללא ניסיון קרבי ורכש אותו רק שנה קודם לכן במבצע "לפיד" בצפון אפריקה) הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע איגוף אנכי ימי (אם כי המבצע כלל גם איגוף אנכי אווירי בקנה מידה רחב) נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים. למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בחרתי לצרף לביקורת קטע קצר אודות לחימת רגימנט הצנחנים ה-505, מן הדיביזיה המוטסת ה-82 של צבא ארצות הברית. רגימנט זה היה מן המובחרים בצבא האמריקני ולקח חלק בפעולות קרביות רבות ובהן מבצעים מוטסים באיטליה, בצרפת ובהולנד. אנשיו היו לוחמים קשוחים ומחושלים ומעולם לא הוטלה עליה משימה קלה, אך תמיד יכלו לה:
"שעה שתושבי העיירה הדהומים בסט.-מאר-אגליז, התבוננו מבעד תריסים מוגפים, חמקו צנחני הרגימנט ה-505 של הדיביזיה ה-82, בזהירות דרך הרחובות הריקים. פעמון הכנסיה החשה עתה. על המגדל תלה, רפוי, מצנחו הריק של הטוראי ג'והן סטיל, ומדי פעם היו האודים העשנים של חוילת מסייה איירון מתלקחים ומאירים לרגע קט את מתארי העצים בכיכר. לפרקים היה כדורו של צלף מיבב ברוגזה לתוך הלילה, אך זה היה הקול היחיד; דממה דרוכה שררה בכל.
לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חי-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה הטית דרך העיירה, נעים כצללים מגדר-שיחים אחת אל משנה ומפתח אל פתח, ופני כל אל מרכז העיירה, אל כיכר-הכנסיה.
בעוברו סביב עורפה של הכנסיה, הגיע טוראי-ראשון וויליאם טאקר אל הכיכר והציב את מקלעו מאחורי עץ. או-אז שלח מבטו אל הכיכר השטופה נוגה-ירח וראה מצנח ולידו שרוע גרמני מת. בעבר האחר של הכיכר נראו גופות אחרות, מקופלות ושרועות. שעה שישב טאקר באפלולית, משתדל להבין מה אירע בכיכר קודם לכן, התגנבה הרגשה אל ליבו שאין הוא לבדו – כי מאן-דהוא עומד מאחוריו. חטף את המקלע הכבד וסב לאחור. עיניו נמצאו במישור אחד עם זוג נעליים נעות לאטן אנה ואנה. חיש-קל נרתע טאקר. צנחן מת תלה בעץ, משפיל עיניו אליו.
עתה החלו צנחנים אחרים מגיעים אל הכיכר, ולפתע ראו אף הם את הגופות התלויות בעצים. לויטננט גאס סנדרס זוכר כי "אנשים פשוט עמדו לוטשים עיניים, מלאים בחימה נוראה". לויטננט-קולונל קראוז הגיע אל הכיכר. בעומדו מתבונן בצנחנים המתים, אמר שלוש מלים בלבד: "הוי, אלוהים אדירים".
אז שלף קראוז דגל אמריקני מכיסו. הדגל היה ישן ומרופט – אותו הדגל עצמו שהניף הרגימנט ה-505 בניאפולי. קראוז הבטיח לאנשיו כי "לפני עלות השחר על יום ה,ע' יתנופף דגל זה מעל לסט.-מאר-אגליז". הוא ניגש אל בית-המועצה, והניף את הדגל על התורן שאצל המבוא. לא נערך כל טקס שהוא. הלחימה תמה בכיכר הצנחנים המתים. דגל הכוכבים-והפסים התנופף מעל העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת." (עמודים 162-163) קראוז עוטר על האופן בו ניהג את אנשיו בעיטור צלב השירות המצוין.
על בסיס הספר הוסרט בשנת 1962 סרט מלחמה בשם זהה, בסרט מככבים רבים מכוכבי הקולנוע של אותה תקופה ביניהם: שון קונרי, פול אנקה, ריצ'רד ברטון, ג'ון ויין, הנרי פונדה, רוברט מיצ'ם ורוברט ראיין. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר ומתוכם זכה בשניים. המונח "היום הארוך ביותר" הושרש בשפה ומשתמשים בו לעתים קרובות לציון יום הפלישה.
תרגומו של חשביה הוא קשה ולא נוח לקורא העברי העכשווי אולם מנגד משופע במונחים וביטויים מן השפה העברית היפה והעשירה שהיתה שגורה פעם במקומותינו. הספר חסר במפות ובתמונות וחבל אולם הדבר תואם לאופן בו יצאו ספרים באותם ימים. , כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המפקד הבכיר של המסגרת הלוחמת אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. הקריאה בספר נעימה ומהנה. מדובר בקלסיקה מרתקת (שהציבה רף לספרי העיון בתחום המלחמה) וראוי שיקראו בה קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!
