"בספרו של קרוקר "מכתבים ויומנים" מסופר כיצד הוא והדוכס וולינגטון, בזמן שנסעו יחד, העבירו את הזמן בניחושים איזו ארץ ימצאו מצידה השני של כל גבעה בדרך. כאשר הביע קרוקר את הפתעתו על הצלחתו של וולינגטון לחזות זאת מראש, השיב וולינגטון: הרי ביליתי את כל חיי בנסיונות לנחש מה ימצא מצידה השני של הגבעה". הערתו של וולינגטון הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים, את היכולת הרחבה לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך, היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין." (עמוד 11)

הספר  "הצד השני של הגבעה" מאת התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, הינו למעשה אסופת שיחות שניהל המחבר עם בכירי המפקדים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השניה. רונדשטט, גודריאן, האלדר, מנשטיין, קלייסט, בלומנטריט, שטודנט ואחרים משוחחים עם לידל הארט כחיילים מקצועיים. דרך השיחות איתם מתבררות שאלות מפתח ובהן רמתו של היטלר כאסטרטג, גאון או מטורף? מדוע לא ניסו הגנרלים החשובים ביותר שלו להדיחו? מדוע התיר היטלר את הנסיגה מדנקירק? מה דעת הגנרלים הגרמנים על יכולת הלחימה של הצבא האדום? ואולי המרתקת מכולן  היא מה תחושתו של גנרל הרותם את כישוריו לשירותה של רודנות חסרת מעצורים המבצעת רצח-עם שיטתי?

הספר יצא בעברית כחלק מסדרת ספרים בנושא מלחמת העולם השנייה שאת תרגומה והוצאתה לאור יזם חזי שלח (אביו של הח"כ עפר שלח) ולא במקרה. בכתבה משנת 1987 נכתב כי "בעבר שירת שלח כאלוף-משנה בצנחנים. בן 52, יליד ראשון-לציון. עוד כשהיה נער, קרא שלח ספרים אינספור בנושאים צבאיים. היום יש לו בבית ספריה שלמה בנושא." (מתוך הכתבה "מלחמה מהספרים" מאת עמית דובקין, "מעריב", 16 בפברואר 1987) שלח אף אמר כי בבחירת הספרים "שמנו הרבה דגש, למשל, על תנועות הצבא הגרמני, משום שלדעתי לא-פעם היו הפתרונות שמצא צה"ל בשדה הקרב, דומים לאלה של הצבא הגרמני במלחמת העולם. בעוד שבנות הברית המערבות שמו את הדגש על יתרונן הכמותי, הרי שהגרמנים, שבדומה לצה"ל נפלו במספרם מול האויב, שמו את הדגש על תמרון. על איסטרטגיה  וטקטיקה." (מתוך הכתבה "מלחמה מהספרים" מאת עמית דובקין, "מעריב", 16 בפברואר 1987) ספר זה הוא מייצג בולט של רציונל זה.

הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש.  הספר מאפשר הצצה לתהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שהיו בו. כקורא התעניינתי במיוחד בתיאור המלחמה מבעד לעיני שלושה גנרלים: מאנשטיין, שטודנט ורומל, שהתאבד בטרם הסתיימה המלחמה ולידל הארט הסתמך על יומניו. בטרם הפלישה לצרפת נכבשו הולנד ובלגיה. השיחות בהקשר זה עם מפקד הגייסות המוצנחים של גרמניה, הגנרל קורט שטודנט. מעניין לקרוא את עדותו על כיבוש הגשרים בהולנד ביחס למערכה המאוחרת יותר שניהלו בעלות הברית שזכתה לכינוי מבצע "מארקט-גארדן", אשר נכשלה לחלוטין. "הפעולה העיקרית, בפיקודי הישיר כוונה נגד הגשרים ברוטרדם, דודרדכט ומארדיק שעליהם עבר הנתב העיקרי מן הדרום מעל שפכי הריין. משימתו של הכוח היתה לתפוס את הגשרים לפני שההולנדים יוכלו לפוצץ אותם, ולדאוג שישארו פתוחים עד שיגיעו כוחות הקרקע הניידים שלנו. בכוח שלי היו ארבעה גדודי צנחנים ורגימנט מוטס אחד (בן שלושה גדודים). השגנו הצלחה מוחלטת, במחיר 180 נפגעים בלבד. לא העזנו להיכשל, כי אילו נכשלנו היתה נכשלת הפלישה כולה." שטודנט עצמו היה אחד הנפגעים, הוא נפגע בראשו מכדור של צלף, ולא חזר לפעילות אלא לאחר שמונה חודשים." (עמוד 117)

לא פחות מרתק הוא סיפורו של שטודנט אודות המבצע לכיבוש מצודת אבן אמל, מוצב מבוצר בין העיר לייז' והעיר מאסטריכט ליד תעלת אלברט והגנה על גבולה של בלגיה עם גרמניה. המצודה היוותה יעד מפתח לכיבוש בלגיה ונטען כי לא ניתן יהיה להכניעה. "התקפת הפתע על מצודת אבן אמל בוצעה על ידי פלגה ננסית של 78 מהנדסים-מוצנחים בפיקודו של סגן ויציג. מתוכם, נהרגו רק 6 אנשים. פלגה קטנה זו ביצעה נחיתה בלתי צפויה לחלוטין על גג המצודה, התגברה על אנשי ההגנה האנטי-אווירית שם, ופוצצה את הכיפות ואת התאים המשוריינים של התותחים בעזרת חומר נפץ חדש ובעל עוצמה רבה – שקיומו נשמר בסוד עד אז.

"המטענים החלולים" האלה היו נשק-הפתעה שניתן להשוותו לתותחי ההוביצר בני 42 ס"מ של מלחמת העולם הראשונה, שהיו מסוגלים לנפץ את הביצורים הצרפתיים. מתקפת הפתע על אבן אמל התבססה על השימוש בנשק זה, שהועבר בחשאי על היעד באמצעות נשק חדש – דאון נושא מטען.

"מגג המבצר החזיקה הפלגה של ויציג בחיל המצב בן 1,200 החיילים במשך 24 שעות, עד שהגיעו כוחות הקרקע שלנו." ." (עמוד 119)

לב הספר בעבורי היה המערכה שניהל הצבא הגרמני לכיבוש צרפת. דווקא שם חושף לידל הארט את מי שלדידו היה "המוכשר מכל הגנרלים הגרמנים היה ככל הנראה פילדמרשל אריך פון מאנשטיין. זו הייתה פסיקתם של רוב האנשים שעמם שוחחתי על המלחמה, מרונדשטט ומטה. מאנשטיין ניחן בחוש אסטרטגי יוצא מן הכלל, שעליו נוספה הבנה רבה יותר של כלי הנשק הממוכנים מכפי שגילה כל גנרל אחר שלא השתייך לאסכולת הטנקים עצמה. אולם בניגוד לכמה מן החסידים המשוגעים־לדבר בתחום זה המשיך מאנשטיין להכיר בחשיבות שיפורם של כלי נשק חלופיים, ובחשיבות המגננה." (עמוד 71) בספר מספר מאנשטיין ללידל הארט כיצד התקבלה למעשה ההחלטה על "מקרה צהוב" – תכנית  הפלישה לצרפת, וכיצד הוא, שהיה המוח מאחורי התכנית לתקוף את צרפת דרך הארדנים, הצליח, כנגד רצון המטכ"ל, לשכנע את היטלר לקבלה. "בשלב הראשון של המערכה לא הייתה למאנשטיין הזדמנות להוכיח את יכולתו כמפקד גייסות, כי הקורפוס שלו היה רק חלק מכוחות הגיבוי לתנועת השריון. אולם בשלב השני, בהתקפה על קו ההגנה החדש של הצרפתים לאורך הסום, מילא הקורפוס שלו תפקיד חשוב בהשגת הפריצה הראשונה, ממערב לאמיין, הטנקים של רומל ניצלו את הפירצה שנוצרה, אולם מאנשטיין התחרה עמם במרדף, כשהוא משתמש בחיל הרגלים שלו כבכוחות ניידים. הקורפוס שלו היה הראשון שהגיע לסינה וחצה אותה, ב־10 ביוני – לאחר שעבר יותר מארבעים מילין באותו יום. אחר כך, בסדרת צעדים מהירים, המשיך מאנשטיין והתקדם אל הלואר." (עמודים 71 – 72)

הגנרל האחרון שריתק אותי בספר היה ארווין רומל. "כקצין זוטר במלחמה הקודמת הצטיין רומל באורח יוצא מן הכלל, וקיבל את העיטור הגרמני הגבוה ביותר, פור לה מריט לאחר מתקפת קורטו נגד האיטלקים ב-1917. אולם הערכה היתה כי הידע המקצועי שלו נופל מניסיונו הקרבי, והוא קיבל רק תפקיד זוטר בצבא שלאחר המלחמה. הוא לא נחשב מתאים להיכלל בחוג המובחר של המטה הכללי העתידי." (עמודים 58-59) במלחמה בצרפת בלט כמפקד אוגדת שריון שתמרנה במהירות ובאגרסיביות והבקיעה את מערכי האויב. במערכה באפריקה "רומל הפך לגיבור חיילי הארמייה השמינית לפני הופעתו של מונטגומרי בזירה – מידת הכבוד שרחשו לו ניכרה בכך שטבעו את המונח "רומל" כמילה נרדפת לביצוע טוב מכל סוג שהוא." (עמוד 61) זאת בין היתר משום ש"בתחום הטקטי הוכיח רומל לעתים קרובות גאונות של ממש בתחבולותיו ובתכסיסי ההטעיה שלו. בהתקפתו הראשונה באפריקה דירבן את הטנקים שלו בעוצמה כזו עד שרבים מהם טעו במדבר, אך כאשר הגיעו לעמדה הבריטית העיקרית היסווה בפיקחות את מספרם המצומצם של הטנקים הנוכחים בכך שהשתמש במשאיות כדי להעלות ענן אבק עצום וליצור את הרושם שטנקים נאספים מכל הכיוונים. תכסיס זה גרם להתמוטטות המערך שמולו." (עמוד 62) מודל הפיקוד של רומל, מלפנים, עם כוחותיו תוך הקפדה על חשיבה יצירתית ותחבולנית אומץ על יד מפקדים רבים גם בקרב הצבאות היריבים ולימים גם בצה"ל. "הוא היה נועז להפליא אבל גם מתוחכם. סממן חוזר בקרבותיו הוא השימוש שעשה בטנקים שלו כפיתיון, שנועד למשוך את הטנקים הבריטים למלכודות שהיו מוקפות בנשק אנטי־טנקי – תוך שילוב מיומן של המגננה עם המתקפה. "טקטיקות רומל" אלה אומצו במידה הולכת וגוברת בכל הצבאות, ככל שנמשכה המלחמה." (עמוד 62)

בהקדמתו לספר כתב ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק (לימים רמטכ"ל ורה"מ), כי "פיקוד השדה הגרמני של מלחמת העולם השניה נמנה באופן ברור עם העילית המקצועית של העשייה הצבאית בכל הזמנים. ובשל כך ורק בשל כך – חיוני שספר זה יהיה ספר חובה למפקדי שדה בכירים ולקציני הפיקוד העליון שלנו." (עמוד 10) ועוד עומד ברק על התנאי המרכזי לאיכות פיקוד השדה הבכיר – "השילוב בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה: אזור החצייה על המאז או אופן השימוש בתותחי נ"מ/ נ"ט-88 מ"מ." (עמוד 9) אין כברק, מפקד סיירת מטכ"ל בעברו ששירת גם כמפקד אוגדה אגף ופיקוד, בכדי להעיד "שמתקיים בדפים אלה של לידל-הארט מאמר חז"ל "דברי אמת – ניכרים"." (עמוד 10) הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק. אף כי מדובר, כמאמר אהוד ברק, באסופת שיחות עם בכירי הצבא הנאצי, ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בקורסי הפיקוד הבכירים, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!