"אל תביט לעברן," מבקש אחד השירים הראשונים בספרה החדש של תמרה אור-סלילת, בכול הנוגע לסירנות, המפתות את הקורא לאחור, "המשך לחתור בנהר חייך,/ אזן עצמך על הזרם המפלס דרכו,/ היה השתנות מתמדת." ואמנם, שירתה של תמרה מביאה התמודדות עם העבר, והציווי, הרצון וההכרח להשתחרר ממנו כדי לחיות את ההווה.
הציווי הזה, לא להביט לאחור, שב ונשנה בכמה משירי הספר הזה. השיר "חופשיה" מסיים בשורות: "ואין מוצא מן הקשר הגורדי/ששמו 'משפחה,' אלא לאחוז בחרב ולהכות בחוזקה,/ לפרוץ באבחה, להפטיר יפחה, וללכת./מבלי להביט לאחור." בשיר "פרידה מאימא זקנה" היא כותבת: "הניחי לה, אומרים המלאכים/הביטי בה./הניחי נוחי/גם את. לאט//פתחתי ידי הקפוצה." בשיר "מה שאימא מתמחה בו" היא כותבת: "והנפש רצועה/למשקוף שמשקיף לעבר ולעתיד/אף פעם לא/לרגע הזה." בשיר "טבע דומם" היא אומרת: "שכח כל מה שאתה יודע, כול מה/שהאמנת/שהוא נכון. הידיעה נשענת//על נקודת המבט./שנה אותה/ושינית את העולם." ואילו בשיר היפהפה, "זהב חורפי," אפילו השמש מבקשת מרואיה, "אל תביטו לאחור": "כפרחי נחמה נפערות/ נסגרות בגופנו פיוניות.// יומיים נתנה לנו/ השמש – זהב נמזג על עור.// עיניים, אמרה לנו/ השמש – אל תביטו לאחור."
הרצון להיפרד מן העבר על מנת לחיות את ההווה נובע לא רק מתפיסה רוחנית, אלא גם מן האובדן שחוותה תמרה במהלך חייה - התאבדות בנה בהיותו בן חמש עשרה וחצי, והגירושין מבן זוגה.
האובדן הצמיח מתוכו יופי. שירה מפוארת, רחבת יריעה, הנוגעת בלא חמלה, בצורה מדויקת, בקשים שברגשות אדם, אך בה-במידה מיטיבה מאוד גם להביט בנוף ולתארו. ניכר בזה כי תמרה היא גם ציירת. זו שירה, הנוסקת אל העולם המטפיסי, ועושה שימוש בתפיסות של הפיזיקה החדשה, של המטפיסיקה וגם של הקבלה ותורות רוחניות אחרות, אך בסופו של דבר שבה תמיד אל הקרקע, אל ההווה, לא רק מכורח, אלא מבחירה בעקרון החיים.
לשון השיר של תמרה מרובדת ועשירה. היא מכילה בתוכה ביטויים מן הלשון המדוברת כמו "מסניפה," יחד עם ביטויים ומטבעות לשון מן המקרא, הקבלה, הפיסיקה, הארכיטקטורה, אמנות הציור ועוד. מכל אלה נמזגת כאן שירה מיוחדת, רחבת היקף ועזה.
"התמרות," כשמו, הוא ספר מסע פנימי בנופי נפשה של הכותבת ותחנות בחייה. זהו מסע של תמורות, המתמיד כאב לתובנה, אובדן לצמיחה ולהתעצמות.
עם סיום העריכה של ספרה פנתה תמרה לרשת לגיוס מימון ההמון "הדסטארט," וסיפרה בה את סיפורה האישי. הסיפור לכד את תשומת לבו של אבי קסטרו, ששיכל את בנו יחידו הצעיר ממחלה קשה. הוא יצר עמה קשר, והציע לה לממן במלואה את ההוצאה לאור של ספרה.
שיתוף הפעולה ביניהם הביא לכך, שאבי נתן לתמרה כמה שניים משיריו, אותם ערכה במו-ידיה ושיבצה בסוף ספרה.
כך, אפוא, הפך הספר "התמרות" למקום של התמרת כאב ואובדן לשניים, לאבי ולתמרה.
תמרה אור-סלילת: בת 55, ילידת גבעתיים, חייתה ברמת הגולן, בפוריה עלית ובארבל, כיום גרה בפרדס חנה. מורה ואמנית. בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר אילן. למדה הוראת אנגלית ללקויי למידה במכללת אורנים, בוגרת קורסים לכתיבה יוצרת של ליאת קפלן, אילן שיינפלד ורוני גלבפיש - וקורס מתא"ן למנחים לכתיבה יוצרת. ספריה הקודמים: "ילדים עשויים מחומר חלומות" (בעריכת נתן יונתן, ספריית פועלים, 1991), "רק אהבה יכולה" (בעריכת איתמר יעוז קסט, מרתף 29 ליד עקד, 1994). זכתה בפרס לעידוד היצירה מטעם המועצה האזורית עמק הירדן, 2004.
