"הומאניזם – הרעיון ותולדותיו" מאת אורי רפ (האוניברסיטה המשודרת, 1991) עוסק בזרם ההומניזם – זרם חשוב מאוד, אך גם כזה שאינו מוכר מספיק, כפי שאראה להלן.

הומניזם היא השקפה השמה את האדם במרכז, ובעיקר – את רווחתו ואושרו. החידוש בו הוא צפייתו על רקע גישות דתיות שולטות, השמות את האל במרכז. כמו כן, יש למונח משמעות רחבה, כך שעד היום כשאנו אומרים "לימודים הומאניים" אנו מתכוונים ללימודים המתרכזים ברוח האדם, כגון ספרות, פילוסופיה ופסיכולוגיה.

אך טובה מההגדרה המילונית, אומר רפ, היא הבנת המושג דרך צפייה ברקע ההיסטורי שלו. את ראשיתו של ההומניזם רפ מתארך ל-600 שנה בעבר, בסביבות שנת 1400, עם הגותו של פטררקה האיטלקי, בן זמנו של דנטה אליגירי הידוע, מחבר "הקומדיה האלוהית". מלימודי אני זוכר, כי פטררקה עסק בדיאלקטים האיטלקיים השונים, אך יותר מכך – שהוא הראשון שכתב את הגותו באיטלקית ולא בלטינית, כמקובל אז. כמו כן, הוא ודנטה מסמנים יחדיו את ניצני הרנסנס האיטלקי. אני רואה חשיבות רבה ועניין רב בעובדה שמבשר הפריחה התרבותית באירופה הוא גם ההומניסט הראשון, לפי רפ.

בהמשך, בסביבות שנת 1600, רפ מזכיר את ארסמוס מרוטרדם, מחבר "בשבחי הסכלות". בספר זה ארסמוס מבקר רבים מסממני התקופה והוא עושה זאת דרך השמת דברי הביקורת בפי הסכלות. הספר היה רב-מכר בזמנו.

בהמשך, רפ מזכיר את ג'ורדאנו ברונו, שהועלה על המוקד בשנת 1700, ואת פיקו דה לה מירנדולה האיטלקי (המוקדם הרבה יותר). אחריהם, מוכרים יותר, הוא מזכיר את הפילוסופים דיויד יום ועמנואל קאנט, שתרמו תרומה נכבדה לזרם ההומניסטי. בהמשך, הוא מזכיר את וולטר הצרפתי ואת שלגל הגרמני, גם את סטיוארט מיל המאוחר יותר ועוד.

מתקופתנו הוא מביא את דמויות המופת מרטין לותר קינג, לוחם זכויות השחורים האמריקאי הנודע, ועמיתו הרוסי אנדריי סחרוב.

כל הדמויות שהזכרתי הן דמויות ידועות, אך יש להודות שרבות מהן אינן ידועות מהמעלה הראשונה, אלא מהשנייה והלאה. אולי הדבר מלמד על חוסר לימוד מספיק של זרם ההומניזם במקומותינו.

עוד אומר רפ, כי המיתוס החביב על הומניסטים רבים הוא מיתוס פרומתאוס, שמסר את נפשו למען האדם והביא לו מהאלים את האש, יסוד התרבות.

כמו כן, רעיון מרכזי שמזוהה עם ההומניזם הוא הפלורליזם – רעיון האומר כי לא כל האמת נמצאת תמיד אצלי והיא יכולה להימצא אף אצל השני, שחושב אחרת ממני, מעצם היותו אדם בדיוק כמוני. מה שניצב בדרך כלל מול הפלורליזם הוא פונדמנטליזם כזה או אחר, לרוב – או למשל – פונדמנטליזם דתי.

נקודה זו היא רגישה, שהרי – כביכול או למעשה – פלורליזם אמיתי אמור להיות סובלני ומקבל אף כלפי גישות פונדמנטליסטיות, קנאיות וקיצוניות, שהרי גם הן פרי האדם. נושא זה נידון רבות בהגות הפוסט-מודרנית, אלא שזו כנראה לא הייתה נפוצה דיה בשנת 1991, שנת פרסום הספר. את השלכותיה, אגב, ניתן לראות עד היום, למשל בשאלה עד כמה מדינות המערב צריכות להילחם בדאע"ש ובדומותיה.

בהקשר זה, של הפלורליזם, ובהקשר של מה שיבוא להלן, אביא ציטוט ידוע של יום המופיע בספר:

"מונותיאיזם הוא הצורה היחידה של דת שאפשר להתייחס אליה ברצינות, משום שרק מונותיאיזם מתייחס אל היקום כשלם יחיד, שיטתי וניתן להבנה. אבל התוצאות של המונותיאיזם הן דוגמאטיות, קנאות ורדיפה. לעומת זאת הפוליתיאיזם, שמבחינה אינטלקטואלית הוא אבסורדי ומכשול של ממש להבנה המדעית, מוציא מתוכו סובלנות, כבוד לחירות האישית ומרחב נשימה מתורבת" (עמ' 96).

בין כך ובין כך עדיפה החילוניות...

כאן אעיר כי רפ טוען כי ההומניזם הוא כמעט תמיד חילוני. ואולם, בספר שאני מתעתד להוציא בימים אלה – "נבראנו בצלם – יהדות הומניסטית" – אני מנסה להראות שניתן למצוא שורשים הומניסטיים גם בתנ"ך ובמקורות היהדות בכלל. אבל אולי אני נאיבי מדי, שהרי גם אני-עצמי אדם חילוני.

כמו כן יש קשר ישיר בין ההומניזם לרעיון הדמוקרטיה ולזכויות האדם. בהקשר זה אציין רק כי לספר נספח של הכרזת האו"ם משנת 1948 לכל באי העולם בדבר זכויות האדם. ניסח אותה רנה קאסן, יהודי צרפתי, ועל שמו קרוי בית ספר בירושלים, ואולי גם בערים נוספות.

לסיכום, ספר מעניין וחשוב, אם כי – אוסיף – לעיתים נראה שהוא לוקה בנאיביות ובחד צדדיות: הייתכן שזרם זה הוא כל-כך טוב ואין בו מגרעות? אך דומני שהדבר הזה ייתכן גם ייתכן, וההומניזם מאז בואו לעולם הביא לעולם זה שהוא בא אליו רק טוב ושיפר אותו רבות.