|
|
|
קטעים מתוך חומר החיים |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 3057 |
|
|
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא נס ספרותי שעולה מן האין. מאז "מקדמות" של ס.יזהר ו"ברנהרט" של יואל הופמן, לא הרטיט אותי טקסט עברי כמו הספר של יצחק לבני איל מגד, הארץ-מוסף תרבות וספרות
"הנה אני, איש בין אנשים. לפעמים החיים גדולים עלי, אבל אני חי אותם כי אני מוכרח, כמו כולם. והנה זה העיקר: פעם הייתי ילד, היום אני אבא. חיי חולפים, אני חי אותם ומתבוננן בהם. אני כותב כי זו הדרך שבה אני מנסה להיאחז בהם עד כמה שאפשר, שלא יילכו לאיבוד".
עשרים ותשעה הקטעים שבספר הזה, שכל אחד מהם הוא טקסט שלם ובשל העומד בזכות עצמו, נלקחו מתוך יצירה ספרותית יחידה במינה. "חומר החיים", ספרו הגדול, הלא גמור של יצחק לבני, החל להיכתב לפני שנים רבות וחומק מנסיונות לסיווג או הגדרה מדויקת: רומן ריאליסטי פחות או יותר, המנוסח בסגנון "כתיבת חיים", כקטעי אוטוביוגרפיה בלתי-מהימנה, מומצאת בחלקה הגדול, או אולי כשרשרת פוסטים-בהמשכים, בבלוג אישי שמעולם לא הועלה לרשת.
בשפה מדויקת, עניינית ולא מסולסלת, ועם זאת עשירה, רבת רבדים, חושנית ואינטליגנטית להפליא, מציל לבני את חומרי החיים משיני מפלצת ההתפוגגות המתמדת, הבולעת יום אחר יום, ללא הרף ולנצח, את רגעינו, חיינו, שאין ולא יהיה להם תחליף. עולם החולין לובש אצלו חגיגיות וקסם, נספג בתחושת הפלא החרישי של הרגע החולף. החיים בתנועותיהם הזעירות, הפתעותיהם הקטנות, כיעורם המצמרר ויפעתם היומיומית, שוברת הלב, הופכים כבמגע אלכימאי לספרות משוכללת, רבת עוצמה ויופי.
חלק מהקטעים פורסמו בעבר במדורי הספרות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" ובכתב העת "סימן קריאה" והתקבלו בהערכה ובעניין.
לספר מצורפת אחרית דבר נרחבת מאת אלאונורה לב.
יצחק לבני הוא בין אנשי התקשורת המשפיעים בישראל. לבני שימש כמנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים, היה מפקד גלי צה"ל במשך שש שנים ונחשב למי שהפך אותה מתחנה שולית למה שהיא כיום: הגדיל אותה מחמש שעות שידור ל-24 שעות, שינה את אופייה ועשה אותה לתחנה אזרחית יצירתית, תוססת, ובלתי תלויה. לבני שימש בתפקידים תקשורתיים משפיעים ובתוכם:
עורך במחנה, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר ועדת לבני לרפורמה ברשות השידור. הוא היה נשיא המועצה לארץ ישראל יפה, ראש המדור לספרות במועצה לתרבות ואמנות, יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר וכיום – יו"ר המכון לתרגום ספרות עברית לשפות זרות. הוא מגיש מזה שנים תוכנית אישית פופולארית ברשת ב'. בצעירותו היה חבר בקבוצה הספרותית "לקראת" שהצמיחה את נתן זך, יהודה עמיחי, ודוד אבידן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קטעים מתוך חומר החיים - יצחק לבני
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 09/10/2016
באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר חומר החיים (והם רבים!) עומד המספר מול דלתה הסגורה של חנות הכובעים של הוריו. הוא מציץ פנימה, מביט בכל המראות המוכרים: הכובעים לסוגיהם, המגהץ המיוחד, השולחן לתפירת סרטי הכובעים, ארון הקסקטים, נצנוץ הזכוכית. הוא דופק על התריס באצבע, כמו שדופקים על דלת. ואז... המשך הביקורת
באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר חומר החיים (והם רבים!) עומד המספר מול דלתה הסגורה של חנות הכובעים של הוריו. הוא מציץ פנימה, מביט בכל המראות המוכרים: הכובעים לסוגיהם, המגהץ המיוחד, השולחן לתפירת סרטי הכובעים, ארון הקסקטים, נצנוץ הזכוכית. הוא דופק על התריס באצבע, כמו שדופקים על דלת. ואז באגרוף. קורא, "אבא, אמא", בעצם לא ממש קורא, יותר – "אומר בקול נמוך", כנראה בעצם לוחש, ושוב "אבא – " ואז "משתהה להקשיב, בהטיית אוזן, אל התריס כמו של רופא אל חזה פציינט, לשקט שיש בו רק שרידי הדהוד ורחש עומק וקול מכוניות נוסעות ברחוב." הדלת אינה נפתחת, אבא אינו מופיע. התמונה המצטיירת היא של ילד שהגיע אל החנות של הוריו והם משום מה אינם פותחים בפניו את הדלת. אבל אז מגיעה ההפתעה: "כל הזמן הזה אני כמובן יודע שהם אינם שם, הם מתו לפני שנים." וכך מובעים ומובאים לעינינו הגעגועים. הכמיהה אל מה שהיה ולא ישוב. העצב על האובדן, ועמו − האהבה שממשיכה להתקיים, גם כשהאהובים אינם עוד.
ההתערבבות הזאת, בין ילד למבוגר, בין מי שמתהלך עדיין על פני האדמה ובין אלה שכבר מזמן עברו מהעולם, בין חיים ומוות, היא עיקרו של הספר.
עשרים ותשעה קטעים, רשימות שמתעדות רגעים, הרהורים, זיכרונות, יש בו, בחומר החיים, אשר כשמו כן הוא: מנסה, ומצליח, למצוא את החומר שממנו עשויים החיים: אהבה, משפחה, הערגה אל מה שהיה ואיננו – אפילו לבני הדורות הקודמים שלא יכול היה להכירם – וגם אל מה שקיים, למשל אל הילדים שהמספר כמו מבקש להתמזג בהם מרוב אהבה ומסירות: "זאת ההזדמנות שלך לטעות ביניכם לרגע אחד של שכחה עצמית," הוא אומר לעצמו, ובכל זאת גם זוכר "את ההפרדה הגמורה" שיש בינו לבין הילד, ומתנחם, "כי מן הראוי שיושם לב" לכך שהם "מחוברים זה לזה, יד ביד". לא רק את ידו של הילד הקט מבקש המספר לאחוז. הוא רוצה "לתפוס, להחזיק תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים הנשפכים בין האצבעות." הכול מתואר מקרוב מאוד, חודר אל נבכי הקיום, מוצא את כל הפרטים, אפילו את הקטנים ביותר, מביט בהם כמו מתחת לזכוכית מגדלת, כמעט אפילו כמו במיקרוסקופ, ומתעד אותם.
ברשימה הפותחת את הספר, "חמור שוכב לצד הכביש" מתוארת גסיסה. אין ספק שהמספר היה עד לה, בילדותו, והוא זוכר היטב כל ניע ראש וכל תנועה קלה של החיה האובדת. ואז, בסופו של התיאור, הוא זועק: "החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אל נא!"
"אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי", במילים הללו מסתיימת הרשימה שהיא הצהרת כוונות: אני אשתף אתכם בכל מיני סוגים של ייסורים שהייתי עד להם, כדי שתעזרו לי להרחיקם ממני. אולי ביחד נצליח לגבור על הכישלון הבלתי נסבל, הסופי, של המוות.
גם בקטע השני בספר, "תל אביב, קיץ 1942: העכבר" יש מוות של חיה: תיאור מדוקדק, מדהים, אכזרי לאין שיעור, ועם זאת מפעים בראייה הכה מפורטת שלו, של עכבר שנתפס במלכודת, ושל ההתעללות שהוא עובר. קשה להינתק מהקריאה, וקשה להמשיך בה. יכולתו של המספר לראות את מגוון הרגשות של העכבר, לעקוב אחרי התהליך העובר עליו, ניסיונותיו ההרואיים להיאחז בחיים, האימה, התקווה, הייאוש, מעוררת השתאות. הכותב מתעקש שלא לוותר לעצמו ולנו, להביא בפנינו כל הרף עין וכל רסיס של רגש והתרחשות. כמעט הייתי אומרת שהכתוב מעורר את הפחד והחמלה, שהם, על פי אריסטו, הפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפנה"ס, מרכיביו של הקתרזיס: תחושת המירוק, ההזדככות או הטיהור שמתעוררת בשיאו של מפגש אמנותי עם טרגדיה.
אבל, כאמור, יש בספר הזה לא רק מוות ואכזריות מפחידה. הוא גם שופע אהבה: של המספר אל אחותו, אל הוריו – אביו במיוחד – ואל שלושת ילדיו. הם זוכים לרשימות שמקרבות אותנו אליהם, אל תמימותם, מקוריות מחשבתם, אל היופי של אישיותם. כך למשל, ברשימה מקסימה, משכנעת ונוגעת ללב, מנסה המספר – ובלי ספק גם מצליח − לחדור אל תודעתה של התינוקת שלו בהיותה בת כמה ימים בלבד, לראות את המציאות מבעד לעיניה. ולהבדיל, הוא מתאר גם כיצד הוא מגיע במחשבותיו במהלך התפילות של יום כיפור אל כל הדורות שקדמו לו ומעניק להם את המקום הראוי להם לדעתו, כדי להנציח את עצם העובדה שהתקיימו פעם בשרשרת המונה בשלביה הרחוקים כמה מיליוני בני אדם, שאת כולם הוא מנסה להזכיר לעצמו…
יצחק לבני הילד לא החמיץ דקויות, ויצחק לבני המבוגר, המספר, לא שכח אותן. הנה, למשל, תיאור האופן שבו המורה לכימיה הסביר פעם, לפני עשרות שנים, מה ההבדל בין תערובת לתרכובת. "'תערובת,' זוננשטיין אמר, מושך נשימה קולנית באפו, כמו כדי לייצב דרך זה אל מצחו את הסולידיות של ההסבר, 'היא ערבוב של חומרים שונים, כשכל אחד מהם שומר על תכונותיו הכימיות והפיזיקליות. ואילו לתרכובת, כן?' – גם ה'כן' נועד לייצוב ההסבר במצחו, ודרך זה גם בנו, בהאצלה כזאת, כמו העברת שכבת אוויר סולידי ממצחו למצחינו בלי שתזוז בדרך."
גם את הוריו הוא מתאר. את האופן שבו שרו, דיברו, נעו. וכן, אפילו מה חשו וחשבו. אם הוא יכול להיכנס לעורה של תינוקת בת כמה ימים, או, להבדיל, לזה של שועלים כסופים שסירבו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולהימלט מחווה שבה גידלו אותם כדי ליטול מהם בסופו של דבר את חייהם ואת פרוותם, מדוע לא לזה של אמו ואביו?
ברשימותיו הוא אינו מהסס לגעת גם בכיעור, בצואה, בנזלת. אפילו ג'וק מזדמן זוכה לתשומת לבו, כי "הוא של החנות…" בדמיונו הוא מגיע אל מתחת למצבה החותמת את קבר אביו, אל האבנים שיונחו עליו עצמו בבוא יומו, ואל כל הגופות הממלאות את האדמה על פני כדור הארץ, שורות לבנות ומפחידות של גולגולת ושלדים. עלי להודות שעל אף ההומור יכולתי לוותר על חלק מהתיאורים הללו, למשל – על איך אביו עושה את צרכיו ומה בדיוק הוא מרגיש באותם רגעים, או על הנפיחה שנפח דוד בן גוריון בנוכחות אביו שנקלע לבית השימוש בבית ברנר והופתע לגלות את ראש הממשלה עומד ומשתין לצדו. "אבי היה נדהם ונבוך מאוד," מעיד לבני, אבל הוא עצמו, כך נראה, אינו מהסס לחדור עמוק אל תוך כל פרטי האירוע, וממצה אותם עד תום. חרף ההסתייגות יש להודות שהוא עושה זאת בחן ממזרי ובהומור.
אלאונורה לב, סופרת מעניינת בפני עצמה, בחרה את הסיפורים, ערכה אותם ואף הוסיפה אחרית דבר. אפשר לראות דמיון מסוים בין ספרה סוג מסוים של יתמות, המפליג אל זיכרונות ילדותה בפולין, ובין ספרו של לבני. אלאונורה לב נולדה שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל זיכרונותיה כמו שזורים במה שקרה על אדמות הארץ שבה נולדה, ממנה ברחה עם משפחתה ואליה נסעה לביקור. יצחק לבני חוגג את מוצאו, מצטט בחדווה את שפת היידיש שבה דיבר אביו, את "הארשת היידישית הזאת של בן הדור הזה ממזרח אירופה". הוא יודע מה היה עולה בגורלו אלמלא גילה אביו תושייה ונחרצות והחליט, במעשה שנראה אז מחוסר כל הגיון מעשי, לנוס מפולין כבר בשנת 1934. אלמלא כן, מבהיר לבני, הוא עצמו היה בלי ספק נרצח כמו הילדים היהודים האחרים בגטו לודז' שנשלחו אל מותם, לבקשתו של חיים רומקובסקי, שאת דבריו לבני מצטט: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם," כדי להציל אחרים.
אין תֵּמַהּ בכך שמי שאלה זיכרונותיו מהילדות החלופית שיכלה להיות לו, עסוק כל כך במוות וכמו נאבק בו באמצעות מילותיו: "על ידי כתיבתו […] מפיג אותו." בספר הזה הוא עושה זאת גם למען קוראיו.
תאריך הכנסה לאתר 25/01/2016
האמת שאני עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הספר הזה או לא.
אני כן יכול לומר שיצחק לבני ריתק אותי.
יש כאן יצירה לא גמורה ואולי לעולם לא תהיה גמורה ועם זאת כל כך הרבה עומק וסקרנות יש בטקסטים של לבני.
יש כאן סוג של מפעל חיים כמו שאלאונורה לב כותבת באחרית הדבר שלה בספר הזה ואני מסכים... המשך הביקורת
האמת שאני עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הספר הזה או לא.
אני כן יכול לומר שיצחק לבני ריתק אותי.
יש כאן יצירה לא גמורה ואולי לעולם לא תהיה גמורה ועם זאת כל כך הרבה עומק וסקרנות יש בטקסטים של לבני.
יש כאן סוג של מפעל חיים כמו שאלאונורה לב כותבת באחרית הדבר שלה בספר הזה ואני מסכים איתה.
זה טקסט שאצטרך לחזור אליו יותר מקריאה אחת נוספת כדי להתעמק בכתיבה היפה והעמוקה של לבני.
יש כאן שילוב של כמה של כתיבה ביוגרפית וסיפור חיים וכתיבה הגותית מאוד מעניינת של לבני.
יש כאן תחושה מצד אחד של חוסר סדר היררכי בחיבור של הטקסטים אבל זה מצא חן בעיני.
זה מצא חן בעיני כי כל קטע עומד כיצירה עצמאית עמוקה ומעלה הרהורים ומחשבות.
לבני כותב נפלא, הוא כותב נפלא ויוצר אצל הקורא שהקריאה הראשונה ממש לא מספקת.
זה ספר שדורש ריכוז מהקורא ומצד שני אלו קטעים קצרים שמספרים לנו על אדם, על אדם ששמו יצחק לבני.
כמה קטעים בספר הזה פשוט מצוינים.
התחברתי במיוחד לקטע שבו לבני מספר על המפגש של אביו בשירותים בבית ברנר ליד המשתנות שבו בן גוריון שחרר נפיחה. קטע זה שיעשע אותי מאוד.
קטע נהדר ועמוק נוסף היה קטע שהוא קרא לו "משל השועלים"
על שועל שחי בשבי על מנת שיוכלו להרוג אותו ולקחת את פרוותו אך כשניתנה לו האפשרות לברוח מהשבי על ידי אנשים שפרצו לחווה ושיחררו את החיות בחר השועל לחזור לשבי, המקום היחידי שהכיר. המקום הבטוח ששם הוא בסופו של דבר ימות מוות אכזרי עבור פרוותו.
טקסט שכתוב כמו אוסף מחשבות לא מאורגנות, תחושה שמחשבותיו יוצאות החוצה אל הדבר כאילו לספר לנו משהו, להעביר לנו מסר.
רוב הקטעים של לבני מאוד אישיים ועם זאת החיבור כך נראה לי אוניברסאלי.
כל אחד ימצא משהו שהוא מזדהה איתו בספר זה.
אני מודה שיצאתי מבולבל מקריאתו בערך כמו הסקירה הלא מאורגנת הזו.
כי יקח לי קריאה נוספת כדי לעכל את היצירה הלא שלמה הזו.
אם אתם שואלים אותי כקורא אני הייתי מעדיף לראות את הספר הזה כפרקים מטור באיזה מגזין או עיתון בסוף השבוע מאשר להוציא אותו כספר לא שלם.
אבל החליטו להוציא אותו ואני חושב שיש כאן חומר איכותי ומרתק והייתי צמא לעוד דברים שלבני כותב כי לכתוב הוא יודע.
בזה אין לי ספק.
אהבתי מאוד את אחרית הדבר של אלאונורה לב.
מעניין, מרתק, וכתוב היטב.
נותן ערך מוסף לספר ועוזר להבין אותו טיפה יותר ולמקד את הקורא.
בסך הכל ספר מרתק, עמוק מאוד ולטעמי לא מספיק מסחרי אבל אין לי ספק שאחזור אליו כי הוא סקרן אותי ולא הבנתי אותו עד הסוף.
עצם זה שאני רוצה לחזור אליו ולקרוא בו שוב זה כבר הישג.
תאריך הכנסה לאתר 20/01/2016
הספר "חומר החיים" מורכב מקטעים שכתב יצחק לבני לאורך שנים:
החיים עצמם, חומר החיים, והמוות שהוא חלק מהם - אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים.
הוא נכתב במשך שנים רבות - שלושים שנה, כבר יותר? - ובשלב כלשהו ידעתי... המשך הביקורת
הספר "חומר החיים" מורכב מקטעים שכתב יצחק לבני לאורך שנים:
החיים עצמם, חומר החיים, והמוות שהוא חלק מהם - אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים.
הוא נכתב במשך שנים רבות - שלושים שנה, כבר יותר? - ובשלב כלשהו ידעתי שכתיבתו אולי לא תגמר בחיי. וגם אם רציתי לגמור אותו בסוף, ורציתי, הוא לא נכתב כאילו ייגמר [...]
ובעצם לא רציתי שיהיה פרק אחרון. כמו שאני לא רוצה שהחיים ייגמרו. כי אין סגירה, התעגלות אל הסוף. הכל מקוטע וחלקי ואנחנו מתים, כן, ופחות מחצי תאוותנו בידנו.
מכיוון, שכאמור, מן הסתם כתיבתו של "חומר החיים" לא תסתיים, יוצא לאור הספר החלקי הזה, המורכב מעשרים ותשעה מן הקטעים. חלקם כבר ראו אור בעבר במדורי ספרות בעתונות. בכל פרקי הספר נמצא תערובת של היומיומי עם מבט מעמיק ברבדי הרבדים שתחתם: לפעמים הדברים הפליגו לספירות גבוהות מדי בעיני, ולפעמים הבחירה להתמקד בארוע מסוים נראתה לי מוזרה. הקריאה המהירה שלי, כך חשתי, היתה במקרה הזה בעוכרי. כשנאלצתי לקרוא לאט יחסית, כדי להקליד ציטוט שארצה להציג בסקירה, מצאתי בטקסט יותר מכפי שמצאתי בקריאה רגילה. לא נראה לי שאקרא את הספר שוב כדי לראות אם החמצתי דבר מה, כי בשורה התחתונה אני לא חובבת של הסוגה הזו, אבל אין ספק שציפייתו של לבני מקוראיו יש לה הצדקה:
ועוד זה: הייתי רוצה, נאמר, שהספר ייקרא בקצב בו נכתב. מילה מילה. משפט משפט. כמו שניסיתי לתפוס, וכך יוכל אולי גם מי שיקרא לתפוס, להחזיק, תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים, הנשפכים מבין האצבעות.
קטע מספר 19, "כמעט לא, אבל כן", די מייצג בעיני את הספר ואת מה שחשתי כלפיו. רוב הקטע הקצר הזה מוקדש לתיאור עליה במעלית של הסופר ושל בנו הפעוט. מה שאצל כל אחד אחר היה נשמע כתיאור משועשע, אפילו קסום מעט, של אב הצופה בבנו, לובש אצל לבני נימה אפלה, אפילו מאיימת. ואם זה לא לגמרי ברור מתוך התיאור, הנה כך הוא מסתיים:
עד כאן הסיפור. ואני יכול להניח אותו כאן, כסיפור על נעימוּת ועל ילד. אבל מבחינת רצף הדברים, יש לציין שכאשר שמעתי אותו, ובעוד אנחנו עולים במעלית ואני משקיף עליו ממרומי, כבר נתתי לדבריו משמעות. כלומר, חשתי מכה קטנה של נזיפה. מבוכה. כמו נאמר לי משהו עקרוני ומבייש על עצמי וכבר הייתי מרוכז בו ברוגזה, נבהל, מהפך בדברים. קורא את עצמי לסדר, מחליט החלטה תקיפה.
כושר התיאור של לבני מרשים, והוא מיטיב להתבונן בפרטים ולהעלות אותם חיים ומציאותיים לחלוטין על הנייר. למען האמת, בשל התיאור החי שלו, באחד הקטעים ממש עלתה באפי צחנה, שאילצה אותי לדלג לקטע הבא. אולי משום שפרשתי הרבה לפני שהקטע הסתיים, לא הצלחתי להבין למה מצא לנכון לתאר שלשול שפקד את אביו. ללבני ולמביניו הפתרונים.
נקשרתי לספר בקטעים שבהם מצאתי אזכורים לחוויות שחוויתי או לתפיסות קרובות לשלי. לדוגמא, הפיסקה הבאה, שבה הוא מתייחס לעליה של הוריו ארצה. בעיני, כל התופעה הזו של אלפי יהודים שעקרו מביתם ומחייהם - מבחירה - ופתחו בחיים שונים לגמרי בארץ ישראל הקשה, שהיתה באמת ארץ אוכלת יושביה, היא לא פחות ממדהימה:
אני זורק חצי מבט יגע, בעיניים מורגלות, אל הציון שאילנה ממרקת, שחרוט בו, חוץ מהשם והתאריכים וכו': עלה לארץ ב-1935. זה אני שביקשתי להוסיף את השורה, כי זה הישג מדהים, עצום, הדבר הכי חשוב שהוא עשה בחיים, ההחלטה הזאת שלהם (גם של אמא), שהוא ואמא גם ביצעו אותה. אלה לא היו אצלו רק דיבורים ותכניות. הוא ממש קם ועלה, עם אמא ואיתי, וככה לא מתנו בשואה.
לספר מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים מאת אלאונורה לב.
בשורה התחתונה: כתוב בכשרון, ואינו מתמסר בקלות.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|