|
|
|
סוחרי האומות |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 2207 |
|
|
אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, (1851-1907), גדול הסופרים היוונים במאה התשע עשרה, המכונה "דוסטוייבסקי היווני", זכה בכינוי זה גם משום עמקותו הפסיכולוגית וגם משום שבדומה לדוסטוייבסקי ורבים מסופרי המאה התשע עשרה הוא פרסם את יצירותיו בהמשכים בשבועונים, והדבר תרם לא מעט לאופיין העלילתי המרתק.
על פניו נקראת עלילת הרומן "סוחרי האומות" כסיפור הרפתקאות ויצרים המתרחש בתחילת המאה השתים עשרה, מעט לפני ומעט אחרי נפילתה של קונסטנטינופול בפני אבירי מסע הצלב הרביעי. באותם הימים, היה הים האגאי נתון לשליטתה של רפובליקת הסוחרים הוונציאנית שעיקר דאגתה הייתה שליטה במעברים הימיים. אפשר לראות בעלילה ביטוי למאבק בין היוונים לבין השולטים הוונציאנים, ואולי לטינה בין הנוצרים האורתודוכסים לבין הקאתולים. אבל מעבר לכך המדובר בחקירה מעמיקה את אופי ואת פשר התשוקה האירוטית ואהבת הבשרים מנקודת ראותו המוסרית-הדתית של הסופר.
אוגוסטה היווניה היפה נופלת לזרועותיו של אציל ונציאני פוחז, מרקו סאנוטוס, המבקר בביתה בעת שבעלה האוהב יוהאנס מוחראס נעדר ממנו. על אף ייסורי המצפון, היא אינה מצליחה להתגבר על כוחה הכובש של תשוקתה לאיש שחטף אותה מביתה ומבעלה. כל מאמציה לכפר על מעשיה, אפילו ההתייסרות במנזר נידח – עולים בתוהו. הכורח הטראגי, מונח המשמש בקלאסיקה היוונית, מוביל לסוף הבלתי נמנע.
ואכן, בבסיס הדרמה התכתבות סמויה עם אחד הסיפורים המשמשים בסיס לטרגדיות היווניות הקלאסיות – סיפור מלחמת טרויה, וגיבוריה מקבילים לגיבורים שהניעו את עלילתו של סיפור זה – פריס, מנליאוס והלנה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 04/03/2016
קשה מאד לכתוב סקירה על ספר שלא נהניתי ממנו מבלי לגרום לו עוול.
מן הכריכה האחורית: "אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס (1851-1907), גדול הסופרים היוונים במאה ה-19 המכונה "דוסטוייבסקי היווני". פאפאיאמנטיס זכה בכינוי זה גם משום עמקותו הפסיכולוגית, וגם משום שבדומה... המשך הביקורת
קשה מאד לכתוב סקירה על ספר שלא נהניתי ממנו מבלי לגרום לו עוול.
מן הכריכה האחורית: "אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס (1851-1907), גדול הסופרים היוונים במאה ה-19 המכונה "דוסטוייבסקי היווני". פאפאיאמנטיס זכה בכינוי זה גם משום עמקותו הפסיכולוגית, וגם משום שבדומה לדוסטוייבסקי ורבים מסופרי המאה התשע עשרה הוא פרסם את יצירותיו בהמשכים בשבועונים, והדבר תרם לא מעט לאופיין העלילתי המרתק."
עלילת הספר מתרחשת בתחילת המאה ה-13. מעצמת הסחר האירופית היא רפובליקת ונציה, שהודות לעושרה מצליחה להשתלט על הים האגאי והאיים היוונים הנמצאים בו. השליטה בים אינה קלה, מאחר והוא שורץ פיראטים.
תחילת הסיפור היא פרפראזה על חטיפת הלנה היפה מבעלה מנלאוס.
איואוניס מוחראס, סוחר יווני מאיי הים האגאי יוצא בלילות לצוד ספינות פיראטים. באחת מהפלגותיו הוא מציל רוזן ונציאני שנשבה ע"י הפיראטים. הוא לוקח אותו לביתו, מאכיל ומשקה אותו, ואף מעניק לו במתנה את ספינתו. הונציאני גומל לו בכך שהוא חוטף את אשתו היפה אבגוסטה ובורח איתה. תם חלק ראשון.
החלק השני מספר על עלילותיו של הרוזן הונציאני – רמאויות, רציחות ותככים. העלילות מתרחשות באיי הים האגאי, רוב הדמויות הן אנשי חוף וימאים יוונים, רמאים, שיכורים, גנבים ורוצחים. כולם מסדרים את כולם, כולם מרמים את כולם, וכל המרבה הרי זה משובח. זה היה יכול להיות תיאור צבעוני של חיי ימאים, אבל הפרק כתוב בצורה כל כך רשלנית, כלאחר יד, ובמשלב לשוני כל כך נמוך, שהוא דומה יותר לחוברת "פטריק קים" מאשר לפרק בספר שאמור להיות איכותי.
בחלק השלישי אנחנו פוגשים שוב את אבגוסטה, שחיה במנזר. כאן אנו פוגשים סוף סוף את העמקות הפסיכולוגית המובטחת בגב הכריכה. אבגוסטה לא מצאה את השלווה המיוחלת במנזר. היא משתדלת מאד לקיים אורח חיים צנוע ואדוק, אך גופה ונפשה עורגים לרוזן הונציאני בו התאהבה לאחר שחטף אותה. היא מודעת לחטאיה ומתיסרת קשות בגינם, אך אינה יכולה להתגבר על תשוקתה לרוזן.
סיפורה של אבגוסטה הוא החלק הטוב ביותר בספר.
בהמשך, העלילה נעה בין סיפוריהם של הרוזן, של אבגוסטה ושל בעלה מוחראס.
מאז חטיפת אבגוסטה בעלה נודד בדרכים בזהות בדויה ומחפש אחריה. גם הרוזן הונציאני מנסה לגלות היכן אבגוסטה מסתתרת, ובמקביל מנסה למצוא ולהרוג את מוחארס, מנקמתו הוא חושש.
עלילותיהם מזכירות את עלילותיהם של גיבורי המיתולוגיה היוונית.
אוגוסטה מצידה מחליטה לברוח מן המנזר ולחזור את הרוזן. עלילותיה חורגות מן האוירה הכללית של הספר, המתכתבת עם המיתוגיה היוונית. הן מהוות סיפור החטא ועונשו בנוסח הכנסיה הנוצרית.
לדעתי הערך העיקרי של הספר הוא בהזדמנות להכיר פרק בהסטוריה של ימי הביניים. מי שיתעלם מן
הכתיבה הרשלנית והמישלב הלשוני הנמוך יוכל בהחלט "לחפור" ולמצוא הרבה מוטיבים מן המיתולוגיה היוונית ומתורת החטא והעונש הנוצרית, וגם קצת מן התנ"ך שלנו. אפשר גם ללמוד על מעמדה של ונציה בתקופה ההיא, יחסה אל היוונים הנאלצים לחיות בצילה, ויחסם (העוין, כמובן) של היוונים כלפי ונציה.
מי שימשיך לחפור יסיק גם כמה מסקנות לגבי טייקונים ומה שהם מרשים לעצמם. משמע: עולם כמנהגו נוהג, ואין חדש תחת השמש.
פינת הפולניה: מי שהמשיך לקרוא את הסקירה לאחר המשפט הראשון – שיצביע! מי שלא הצביע מוזמן לחזור ולקרוא את כל הסקירה. זו לא קריאת-בחירה כאן...
תאריך הכנסה לאתר 03/02/2016
סוחרי האומות מאת אלכס נדרוס פאפאדיאמנטיס ("כתב"): כיין המשומר, יוסי ריבלין
יש משהו נעים למוח ולנפש, לקרא ספר בן 134 שנה. זה קצת כמו לשתות יין בן 134. הוא פחות מודרני, פחות עדכני, יש בו פחות בוקה ועקצוצים וארומה של דומדמניות אבל אתה חש בו את כובד השנים... המשך הביקורת
סוחרי האומות מאת אלכס נדרוס פאפאדיאמנטיס ("כתב"): כיין המשומר, יוסי ריבלין
יש משהו נעים למוח ולנפש, לקרא ספר בן 134 שנה. זה קצת כמו לשתות יין בן 134. הוא פחות מודרני, פחות עדכני, יש בו פחות בוקה ועקצוצים וארומה של דומדמניות אבל אתה חש בו את כובד השנים, את הקלאסה, את האווריריות הזו שהשנים נתנו בו. זהו ספר שעל מנת להבין באמת את דקויותיו ואיכויותיו ראוי לקרא אותו פעמיים (ועגנון אמר פעם שספר שלא ראוי לקרא אותו פעמיים גם לא ראוי לקרא פעם אחת). לצערי קראתי רק פעם אחת מפאת קוצר זמן ורצון להספיק ספרים נוספים אבל הוא שווה פעמיים.
ולא סתם אני אומר יין. ליין יש תפקיד חשוב בעלילת סוחרי האומות והוא נוכח קבוע בו ומכניס את האווריריות לעלילה.
"קוקינו קרא סקיאחתיס הביאי לנו יין"
היא מיהרה לבא בשאלה מה רצה מכם השחור הזה?
אל תתערבי בעניינים שלי, אמר סקיאחתיס, העסק שלך הוא למכור יין אז הביאי לנו עוד בקבוק. בואו חברים קרא אל היושבים "על חשבוננו"..(ע. 90)
הדיאלוגים השנונים, בעלי דוק קבוע של הומור ואכזריות מקפיאת דם לעיתים, המסתתרת מתחתם. כמו למשל הדיאלוג בין הנזירה אגפי לכומרה שבו היא מתוודה כי למרות שנחטפה מבעלה התאהבה מהיום הראשון ברעיון שלהיות המאהבת של חוטפהּ "כי הייתה בו עוצמה זוהרת שכבשה אותי וריככה את מצפוני"..
והכומר מנסה לחלץ ממנה חרטה:
"אמנם לא התחרטת אז, אבל הנה את מתחרטת עכשיו וטוב שכך.."
-אבי אין בי כל חרטה גם עכשיו
"הישמרי בלשונך, אישה".
אין כל חרטה בעולם שאינה כרוכה במידה של צביעות"...
"שמעתי את דבריהן של נשים רבות בחיי, חשב בלבו האב אמון, אך על מה התוודו? על דברי רכיל, על שקרים, על מריבות עם הבעל ולפעמים על קינאה. מעולם לא סיפרו למשל על גניבה. על פי רוב סיפרו בגאווה על תכונותיהן הטובות או דיברו רעות על השכנה או על חברה כלשהי. כך הבינו את משמעות הוידוי. מעולם לא חשפו מחשבות נסתרות על בגידה. סיפרו שחטאו בכל ששתו בטרם טעמו את לחם הקודש וכדומה. בכל אלה הודו. אך מי מהם העזה אי פעם להתוודות כפי שמתוודה האישה הזאת?" (ע. 128)
אלכסנדרוס פאפאדימאנטיס כתב את הספר בהיותו בן 31. אומרים עליו שהוא גדול הסופרים היוונים במאה ה- 19. נכון שלא מכיר עוד מאותה מאה אבל אהבתי את הרעיון שהוצאת כתב, הוצאה קטנה מתל-אביב שמה את ידה על כתב היד היווני ותרגמה אותו לעברית והוציאה אותו לאור על מנת לחשוף לקורא הישראלי את איכות הכתיבה שלי מי שאולי היה אביהם הרוחני של כמה מהסופרים האהובים עלי בהם סטראטיס מיריבליס (המורה זהובת העיניים ועוד) או כמובן ניקוס קזאנצקיס (זורבה היווני, חירות או מוות, פאפא ינארוס ועוד)
העלילה של סוחרי האומות קצת מזכירה טרגדיה יוונית סיפור על אבגוסטה היפה (היה עדיף לתרגם שמה לאוגוסטה כמו בשער האחורי של הסופר) בת האי נקסוס נחטפת מביתה ומבעלה האוהב איוואניס מוחארס, על ידי אורח פוחז נוטה ללון. אוגוסטה אינה מצליחה להתגבר על כוחה הכובש של תשוקתה לאיש שחטף אותה מביתה ומבעלה ומנסה לכפר על עוונה עד לסוף הטראגי-יווני המתבקש. מהו? לא אקלקל.
בספר מוזכרת וונציה היפה ומי שביקר בה בשנים האחרונות (כמוני, אשתקד) ייהנה לקרא תיאורים שלה במאה ה- 12 כפי שנכתבו במאה ה- 19, וכן מוזכרים שורה של איים יוונים כנקסוס, סנטוריני, פאטמוס, פארוס, איים שמוכרים כאתרי נופש אהובים ואו מוזכרים בעת האחרונה כמקום מעבר לפליטים הנסים על נפשם מסוריה. מכל מקום נעים לקרא על התרחשויות שאירעו במקומות הללו לפנים.
מומלץ:
(גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה מהוצאת כתב. סיפורים קצרים מאת הכותב רואים מעת לעת אור בהוצאה זו).
תאריך הכנסה לאתר 23/01/2016
"סוחרי האומות" ראה אור ביוון ב-1882. הוא כתוב בפרוזה קלילה לכאורה, אך עוסק ברגשות עמוקים, ומצליף בכל ממסד אפשרי - בממשל, במעמדות הגבוהים, באנשי הדת, וגם פשוטי העם אינם יוצאים נקיים. עולמו של פאפאדיאמנטיס הוא עולם של יד איש באחיו, של תאוות בצע ואנוכיות, של אופורטוניזם וניצול. ... המשך הביקורת
"סוחרי האומות" ראה אור ביוון ב-1882. הוא כתוב בפרוזה קלילה לכאורה, אך עוסק ברגשות עמוקים, ומצליף בכל ממסד אפשרי - בממשל, במעמדות הגבוהים, באנשי הדת, וגם פשוטי העם אינם יוצאים נקיים. עולמו של פאפאדיאמנטיס הוא עולם של יד איש באחיו, של תאוות בצע ואנוכיות, של אופורטוניזם וניצול.
העלילה מתכתבת עם טרגדיות יווניות, ותחילתה בשנת 1199, באזור הים האגאי הנשלט על ידי ונציה. סנותוס, איש אצולה ונציאני ניצל משבי שודדי הים על ידי מוחראס, סוחר יווני אמיד. הוא מוזמן להתארח בביתו של היווני, שם הוא פוגש את אבגוסתה, אשתו היפה, וגומל למארחו רעה תחת טובה כשהוא חוטף את האשה. אנו פוגשים את גיבורינו שמונה שנים אחר-כך: מוחראס רודף אחרי סנותוס, כדי לנקום בו וכדי לגלות מה עלה בגורל אשתו. סנותוס נקרא, יחד עם אצילים אחרים, לצאת עם ספינותיו להשליט משמעת בים האגאי. אבגוסתה הצליחה לעזוב את סנותוס, אך לא שבה אל בעלה: היא אינה סולחת לעצמה על שהתאהבה בחוטפה, ומחפשת מרפא ליסורי נפשה במנזר. העלילה רצופה צירופי מקרים והטעיות ואי הבנות וסיבוכים, שמן הסתם לא היו מתקבלים על הדעת בספר אחר, אבל בספר הזה, שיש בו, כאמור, מן הטרגדיה היוונית, וגם מן הליברית האופראי, לא ההגיון הסיפורי הוא העיקר, אלא הטרגדיה של תאוות הבשרים, חיבוטי הנפש, והעונש הבלתי נמנע. על גב הספר נכתב כי פאפאדיאמנטיס כונה "דוסטויבסקי היווני": אין שום דבר דומה בסגנונם, אבל תפיסת החטא ועונשו של שני הסופרים דומה, אם כי החטא היחיד ב"סוחרי האומות" שאינו חומק מעונש אכזרי הוא החטא המינורי של האשה.
כאמור, הסופר מנצל את הבמה להצביע על חוליי החברה, לפעמים בנימה היתולית, כמו בדיאלוג ה"מדיני" שבין שני אצילים ונציאנים שיצוטט להלן, לפעמים בלשון חריפה, כמו בקטע שיצוטט אחריו:
עמ' 76:
"אריה האבן של סן מרקו לא יודע שובעה!"
"הוא רק משחיז את שיניו..."
"מבריק! ונציה לבדה המציאה את אבן הפילוסופים."
"הדרורים נושאים את החרקים בנוצותיהם ונצים נושאים את הדרורים בטפריהם."
"ונציה נושאת את כל המדינות!"
"אבל מדינות אינן מרחפות."
"כי ונציה קטעה את כנפיהן."
"ונציה מוכרת את ישו וקונה את מוחמד."
"עדיף שתצליח למכור את שניהם."
"במחיר הטוב ביותר."
"ושונציה תאלץ את הח'ליף לכרוע לפני האפיפיור."
"שיחלוק אתו בהרמון שלו."
וזה נחשב לדיון בענינים מדיניים.
עמ' 183:
ונציה, עיר שהפכה למדינה, שגשגה ובניה נעשו תאוותנים כרודנים. המדינה הסמיכה אותם לצאת ולכבוש את העולם. זוהי הגנאולוגיה הפוליטית, מאבות אבותינו ועד היום: ימי בטלה מולידים את העוני. העוני הביא לעולם את הרעב. הרעב עורר את התיאבון. התיאבון הוליד את תאוות הבצע. תאוות הבצע הולידה את הפשע, והפשע הוא אבי הפוליטיקה. זהו סיפור מוצאה של המפלצת הזאת. פעם באה בכוח. עכשו - בעורמה... ובכוח. ללא עוצר.
בשורה התחתונה: ספר שונה, מעניין, ולמרות כובד נושאיו הקשים לעיכול הוא קל לקריאה.
תאריך הכנסה לאתר 18/01/2016
פאפאדיאמנטיס נחשב לאחד מגדולי הסופרים ביוון במאה ה19 וכונה דוסטוייבסקי היוונית.
ואפשר למצוא בספר הזה לא מעט דמיון לחטא ועונשו.
הספרים אינם דומים והסגנון שונה ולטעמי כמובן גם רמת הספר שונה לחלוטין אך גם כאן יש גיבורה מתייסרת שהיא מהות הסיפור. ... המשך הביקורת
פאפאדיאמנטיס נחשב לאחד מגדולי הסופרים ביוון במאה ה19 וכונה דוסטוייבסקי היוונית.
ואפשר למצוא בספר הזה לא מעט דמיון לחטא ועונשו.
הספרים אינם דומים והסגנון שונה ולטעמי כמובן גם רמת הספר שונה לחלוטין אך גם כאן יש גיבורה מתייסרת שהיא מהות הסיפור.
הספר עצמו הוא מעניין מאוד גם מדבר על נפש האדם ועל חרטות ופשעים, הוא גם מתאר תקופה היסטורית מעניינת וגם ספר הרפתקאות מותח.
עוד נקודת שמיון בינו לבין דוסטוייבסקי ועוד סופרים במאה ה19 זה של גם הוא פרסם את יצירותיו בהתחלה בהמשכים בכתבי עת.
הסיפור מתרחש במאה ה12 בין השנים 1199-1207
בתקופה ההיא הים האגאי על כל האיים שלו היה נתון לשליטה של רפובליקת סוחרים ונציאנית שדאגה להבטחת המעברים הימיים לייצוא וייבוא סחורות.
איואניס מוחראס הוא בעל טירה יווני אמידה נשוי לאישה יפייפיה בשם אבגוסתה.
באחד הימים ביקר והתארח בביתם אציל ונציאני בשם מרקוס סנותוס שמחליט להערים על מוחראס וחוטף את אבגוסתה.
אבגוסתא מצד אחד נכנעת לתאוותה ותשוקותיה ל סנותוס ומצד שני מרגישה חרטה עצומה על כך שהיא מרגישה כך ולא נמצאת עם בעלה מוחראס.
ייסוריה וחרטותיה מביאים אותה להתבודד במנזר אך גם אלו לא מועילים להרגעת רוחה וייסורי מצפונה.
הספר מתכתב לא מעט עם סיפור טרויה וטרגדיות יווניות אחרות .
בגידתו של סנותוס האורח במארח שלו מוחראס מקביל בסיפור לבגידתו של פריס שמתארח בביתו של מנליאוס וחוטף את אשתו בהיעדרו בסיפור טרויה.
וכמובן כמו בטרויה גם כאן זו עילה למלחמה ולנקמה.
זהו ספר מעניין שכתוב היטב ומתאר היטב את התקופה ההיסטורית המדוברת.
גמעתי אותו במהירות והוא ספר קצת אחר וגם הזדמנות להכיר סופר שלא קראתי כלום מכתביו קודם לכן ועבורי זו עוד חשיפה לספרות אחרת ומגוונת.
"האין הכפירה פרייה של האומללות, לא של הבגידה? היש בעולם אישה מקוללת ממני? אני כנידונה למוות, כבולה לעמוד בקלון ומצפה לביצוע גזר דיני. כך ליבי כבול לאהבה הזאת, היא עונשי מעתה ועד עולם. אני אוהבת את האיש שהרס את האושר בביתי, ששבר את ליבו של בעלי; אני אוהבת אותו בלהט, בטירוף, ואהבה זו היא הדיבוק שבתוכי, היא לגיון שדים שזרועותיו פשטו בכל עורקיי, שותה את דמי, שואף את נשימתי.
אף פעם לא התחרטתי על פשעיי ואינני מאמינה שאי פעם אתחרט. אני תוהה אבי, כיצד מתיר האל שישכון בלב יצוריו רגש עז יותר מהאמונה בו, האל הגדול הכל יכול. לשווא, אבי, אני מתייסרת בצמא ימים ולילות, לשווא שבה ומשתחווה אלף פעמים. תאוות הבשרים אינה מרפה, אינה שוככת ואינה נסוגה. שפתי מלחשות ללא משים את התפילות ששיננתי עוד בימי ילדותי, בעוד בליבי מהדהד שמו..."
עמ' 127
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|