אני בנאדם מבולגן. תמיד הייתי. לא משנה כמה ניסיתי להיות מסודר, לשים דברים במקום. אני נשארתי מבולגן. אני גם בנאדם אגרן – אני אוגר ואוגר ואוגר. אני קורא לזה "סימפטום דור 3 לשואה". כי למה אני צריך 20 יחידות של רסק עגבניות, 30 קופסאות שימורי פטריות ו-14 קופסאות טונה במים? בדיוק כי יכולה להיות מלחמה שתפרוץ (וגם כי היה מבצע בסופר). כשהייתי צעיר גם הייתי אוגר כל מיני גזרי ניירות, בריסטולים, קאפות ומה לא – לשם אצטרך את זה "יום אחד". באמת יום האחד הזה הגיע. כמה עשרות שנים אחרי, שהייתה תחרות משלוח מנות בבית הספר והשתמשתי בקרטון שהיה מודפס עליו דנוור הדינוזאור (ואתם יכולים לנחש מאיזו תקופה היה הקרטון).
אז כששמעתי שאמא (הידועה גם בתור נוריתה) קיבלה את הספר של מארי קונדו, ואחרי שראיתי כתבה בערוץ 2 על הספר, כולי התרגשתי לקרוא אותו (חייב לציין, לעומת ספרים אחרים, לקח זמן עד שאמא שלי החליטה לשחרר את הספר לחופשי).
אני לא קורא הרבה ספרים (חטא ההיבריס) – וגם כשאני קורא לוקח לי המון זמן לסיים את הספר. יכול לקחת בין כמה שבועות לכמה חודשים טובים. אז לקחתי את הספר ליד, ותוך בערך 4 שעות סיימתי לקרוא אותו.
נתחיל מאיך שהספר כתוב – מארי קונדו כותבת את הספר בגובה העיניים. לא מנסה להתנשא מעלינו או להגיד לנו מה לעשות. היא פשוט חווה את מה שאנחנו חווים ונותנת פיתרונות. למשל – "לך תסדר את החדר שלך!". מישהו לא שמע את המשפט הזה בחייו? אני שמעתי. אינספור פעמים. גם בשבילכם. השאלה שמארי קונדו שואלת: אי פעם מישהו לימד אתכם לסדר? למדו אותנו חשבון, למדו אותנו קרוא וכתוב. אבל לסדר, מישהו לימד?
אני מאמין שרובכם אומרים עכשיו "לא" ומהנהנים עם חצי חיוך.
את הספר אני יכול לאמ;לק לכם בצורה פשוטה – זרקו את כל מה שיש לכם בבית. החלטתם לא לזרוק? תאחסנו. ויפה. וקצת תהיו עם ראש מחוץ לקופסא. או בעצם בתוך הקופסא – כי תצטרכו הרבה קופסאות אחרי שתקראו את הספר.
יום 1 – סידור בגדים
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, או אחרי שלב ה"תיאוריה" אם בא לכם, התחלתי ליישם. כמו שמארי קונדו אמרה – שמתי את כל הבגדים במרכז החדר. טעות מספר אחת: שמתי את כל הבגדים במקום לפי תתי קטגוריות. שמארי תסלח לי.
פתאום קלטתי כמה בגדים יש לי. התשובה היא – המון!
פתאום קלטתי – אני בקושי לובש את הבגדים האלה. ואז שאלתי את עצמי – למה? התשובה – כי אני לא סובל אותם.
מתוך ארון מבולגן לחלוטין, עם מאות חולצות, מכנסיים, נעליים, תחתונים וגרביים – נשארתי עם מאות בגדים. אבל בגדים שאני אוהב. זרקתי 8 שקיות של בגדים (שכולן עברו לתרומה) שחלקם נראה לי לבשתי פעם אחרונה בכיתה ח' (ואני בן 30 עוד מעט). כמובן שלכל בגד שזרקתי זכרתי להגיד "תודה שעשית אותי מאושר". מטומטם – אבל יש משהו בלהודות למוצר שהיה חלק מהחיים שלך. נותן תחושת סגירת מעגל.
לאחר הזריקה מגיע שלב האיחסון: חייב לציין ששיטת הקיפול בספר לא הכי מובנת, והדרך הפשוטה ביותר להבין איך מקפלים לפי שיטת קונמארי (שילוב של שם המשפחה והשם הפרטי של הכותבת) זה להיכנס ליו-טיוב ולהסתכל על אנשים אחרים עושים את זה.
אז התחלתי לקפל כמו ילד טוב את הבגדים. פתאום קלטתי כמה בגדים היו לי, וכמה כיף שיש לי מבחור מצומצם של דברים שאני באמת אוהב (חלקם לא עולים עלי, אבל עובדים על זה).
יום 2 – ספרים
למרות שזו אולי אחת הקטגוריות שיותר קשות אצל רוב האנשים, דווקא אצלי הקטגוריה הזאת הייתה קלה. אין לי הרבה ספרים, רוב הספרים שלי זה ספרי בישול. ישנם מעט מאוד ספרים שממש חשוב לי להחזיק. אז פשוט העפתי את הספרים.
גם ספרי הלימוד שלי מאוד קל להעיף – הם כבר לא עדכניים (ב-2015 הוציאו הנחיות חדשות למקצוע שלי, ואני למדתי אחרי 2010... כמה קל היה לזרוק את ספרי הלימוד).
חוץ מזה, אמא תמיד תשמח לקבל עוד קצת ספרים לבית. אז הנה, פתרנו את הבעיה.
מעשרות ספרים נשארתי אולי עם 10 ספרים שבאמת חשובים לי.
יום 3 – מסמכים
אחד הקטגוריות הכיפיות – פשוט גרסתי הכל!
אומנם היחס האמריקאי / יפני למסמכים שונה מהיחס הישראלי – אבל שיטת קונמארי לא טועה. הכל נמצא היום באינטרנט: חשבונות חשמל, מים, ארנונה, תלושי משכורת. מה שצריך לשמור זה חוזים (שמה יש לי? חוזה דירה וחוזה עבודה), אחריות מוצרים (שגם אלה ששמרתי נראה לי כבר לא בתוקף) ותעודות ( שבמילא היו שמורות אצלי בתוך מעטפה. פשוט צמצמתי אותן).
יום אחרי הסידור ביליתי את משמרת הלילה בגריסת כל מסמך אפשרי. היו שם חשבונות חשמל משנת 2006, חוזים של דירות לפני 4 שנים ומה לא. נשבע לכם – אין הרגשה יותר טובה מלגרוס מסמכים. קטרזיס – תנסו ותבינו.
יום 4 – כלי מטבח
זו קטגוריה שידעתי שיהיה לי קשה. אני קשור לכלי המטבח שלי. יש הכל מהכל ובכמה צורות כי "אי אפשר למדוד רק עם כוס מדידה אחת. חייבים שתיים". ניגשתי בחשש גדול לקטגוריה הזאת. אז כמו שקונמארי מציעה – הנחתי את הכל במרכז החדר ופשוט התחלתי למיין מה אני אוהב ומה אני לא אוהב. הסתבר, שבאופן אינטואיטיבי, זה בהרבה יותר קל ממה שחשבתי. גם פה היה לי ציוד מלפני 30 שנה בערך, שהחלטתי לזרוק ולשים במקומו חדש. זרקתי כמעט את כל הסכו"ם שלי (לפני שעברתי לדירה, קניתי סט סכום חדש והחלטתי לחנוך אותו). אין סיבה להחזיק קערה שלא השתמשתי בה אף פעם, או שני סטים של כריים חשמליים, או טוסטר קופץ שלא נראה לי אפילו הדלקתי אותו. פשוט הכל עבר לערימת ה"לזרוק".
עד עכשיו בתהליך לא עברה לי אפילו פעם אחת המחשבה של "אולי לא הייתי צריך....". משומה הכל הולך חלק. כנראה מארי קונדו יודעת מה היא אומרת.
אז אחרי הזריקה, שלב האיחסון – חבל שלא צילמתי את ה"לפני". כל מוצרי החשמל היו בחוץ, לא היה לי מקום לכלום. ואיכשהו, אחרי שזרקתי חצי מטבח, יש לי מקום להכל. ולא חסר כלום. באמת סוג של קסם.
התהליך עצמו לוקח זמן. ההמלצה של מארי קונדו זה לקחת לערך חצי שנה. עדיין לא סיימתי את התהליך – אבל אני בדרך לשם.
בינתיים קרו שני דברים מהתהליך:
1) כמה ימים אחרי כל קטגוריה אני מותש. עייף, לא מרגיש טוב. מארי קונדו מזהירה שזה מה שהולך לקרות. אומנם כל קטוגריה לוקח לסדר, במקרה הטוב, 3-4 שעות. אבל יש משהו בהשקעת האנרגיה שמתיש.
2) החתולים שלי הפכו להיות יותר חמודים. לא יודע אם זה קשור. אחרי כל קטגוריה הם יותר מתפנקים, יותר נחמדים, פחות מייללים. הם גם הפסיקו לטפס לתוך הארון ולחיות בו ולעשות שם בלאגן. זה סתם בונוס.
