הספר דורש ריכוז והתמסרות שלפרקים הרגשתי שחסרים לי ואי-לכך חשתי כמי שעושה לו עוול.

אבל משהו בקצב ובסגנון לא איפשר לי להרפות. הספר מהלך קסם, תיאור של החיים והשיגרה בעיניי המספר הוא הנוכרי, הזר שבא לתקופה מוגבלת, קצת מציצן, הרבה בודד.

התחושה של שיקום חיים שהתרסקו מאד מוכרת לי, לחיות מאחורי מסך מגן, מאחורי שיגרה מגוננת, זו תחושה שנוגעת לליבי.
הספרדית עלתה לי מבין השורות, הניגון, היכולת לראות מבעד לעיניי המספר, לקלוט את הניגודים בין החיים בספרד לאנגליה.

ברגע הנכון הצלחתי לזרום

ונהניתי.
 

מרצה ספרדי בא לאוקספורד לתקופה מוגבלת בחוזה מוגבל בזמן. הוא מעביר את זמנו בשיטוט בחנויות של ספרים משומשים כשהוא מנסה "לצוד" דווקא את הספרים הישנים מאוד, מיוחדים ולא נפוצים. הוא מחטט במדפים מאובקים ושולף ספרים נידחים ונדירים, מבלה במשך זמן רב בחנויות הספרים המשומשים. באוקספורד  הוא משתתף ב"שולחן הרם", כאשר נערכת סעודה עתירה במנות משובחות ומימין ומשמאל יושבים אורחים שלהם צריך להקשיב או להרצות במשך מספר דקות מוגדר, כאשר ישמע קול הפעמון המצטלצל ידבר המשתתף עם עמיתו בצד השני שמסב לשולחן, כשישמע שוב דנדון הפעמון ידבר עם הקולגה בצד ימין וכו`, כל פעם יחליף צד בהתאם לצלצול הפעמון שמגביל את זמן השיחה. בינתיים מלצרים יפנו עוד ועוד צלחות ולעתים ניתן לצאת מסעודות כאלה רעבים.

המרצה הספרדי רוקם קשרים בעיקר עם שני מרצים אנגלים. באוקספורד יש נוהג לסחור במידע ולהפיץ מידע על האחרים. לרכילות יש חשיבות מיוחדת וכולם עסוקים בלהמלט מלחשוף מידע אישי פרטי על עצמם, אך מרבים במסירת מידע אישי על אחרים. רבים משוטטים שם חסרי מעש והחשב שהיה בעל עמדת כוח וחלש על סכומים רבים, יכל למצוא את עצמו מת חסר כל, חסר ממון וחסר הערכה או כבוד. אחרי שבעל התפקיד פרש מעבודתו לאט לאט זכרונו דוהה בקרב עמיתיו ושמו נשכח מהבריות ולכיבודים כמעט ולא יזכה יותר.

הקבצנים  באוקספורד לא יודעים כיצד פושטים יד ומבקשים נדבה, לעומת זאת הם יודעים להפחיד ולאיים, אך הדונים המכובדים יודעים להפחיד את הקבצנים ולהבריח אותם בחריצות לא פחותה.

דברים רבים לומדים מהספר על אוקספורד, אורחותיה ומנהגיה, מי שאוהב לתור אחרי ספרים בחנות של ספרים משומשים יזדהה עם האובססיה של גיבור הספר בצייד אחרי ספרים נדירים. גם אני חטאתי בזאת לעתים (חיפשתי   וגם מצאתי ורכשתי ספרים נדירים של וירג`יניה וולף ודוקטורוב). יתעניין במערכת היחסים של המרצה הספרדי עם עמיתיו למקצוע ובאובססיה שלו אחרי אישה שחשק בה. לאוהבי הפילוסופיה ואנשים שמנסים לנתח את חייהם וחיי היקרים להם שוב ושוב על מערכות יחסיהם, למה הם בוגדים למרות שלכאורה טוב להם בקשר הזוגי, על איזה צורך עונה הבגידה ועד כמה רחוק כדאי ללכת במערכת יחסים? מה הערך של קשרי דם לעומת קשר עם זרים בארץ ניכר? מה החשיבות של קשרי דם? האבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה? כלומר הכוונה האם ילדות אומללה תעבור הלאה גם בדור הבא? או אולי ניתן להתגבר על צלקות החיים? האם זה לגטימי שגבר מבוגר חושק בגברים צעירים לשעשוע? ומה עם אהבת גבר לגבר עד כמה זה לגטימי לעומת אהבת גבר לאשה?

בשביל לענות על כל השאלות האלה שאכן מתעוררות בעקבות קריאת הספר, כדאי לקרוא את הספר. בסוף הספר יש טויסט שמשנה את כל מה שחשבנו על גיבורי הספר הראשיים ומאיר את הספר באור שונה מהתמונה שנרקמה כל העת בראש.

אהבתי את הספר, הוא גרם לי לחשוב המון על החיים הפרטיים שלי ועורר הזדהות בחלק לא קטן מהמחשבות של הגיבורים הראשיים כפי שהסופר הביא זאת לכתב. אהבתי מאוד גם את סגירת הסיפור והסיום הסופי. אני ממליצה על קריאת הספר לאנשים שרוצים להתעמק בספר ולא רוצים כעת לקרוא ספרות קלילה, עם הסתייגות קלה, ההתחלה של הספר שעממה אותי וצריך לדעתי לצלוח כמה עשרות עמודים עד שהעלילה מתחילה לעניין באמת. 

משום מה התקבל אצלי הרושם שמדובר בספר הומוריסטי. אולי זו הבנה לא נכונה של הכריכה האחורית, אולי אלה חצאי הסקירות שקראתי עליו באינטרנט. כשסיימתי אותו מדוכדכת ומהורהרת, חזרתי לקרוא הן את הכריכה האחורית והן את הסקירות האחרות, והבנתי שהרושם שקיבלתי היה מוטעה. יש בספר הזה הומור, לרוב מתחת לפני השטח, אך מעל הכל - הוא מדכדך ומלנכולי.

המספר הוא מרצה ספרדי שמגיע לעבוד למשך שנתיים באוקספורד. די במשפט הקצר הזה בשביל להבין שאחד הנושאים העיקריים בספר הוא הבדידות.
זמן קצר לאחר הגעתו לאוקספורד, הוא פוגש באישה נשואה, והשניים מנהלים רומן. ושוב אנחנו חוזרים לעניין הבדידות - הוא יודע שהוא נמצא באיזור לשנתיים בלבד, הוא יודע שהיא לא תעזוב את בעלה, הוא יודע שהיא לא תעבור איתו למדריד, ובכל זאת הוא מנסה ומעלה את הנושא הזה לדיון מולה.

מתחת לפני השטח יש הומור ויש סאטירה. אוקספורד מתוארת כעיר משעממת, מונוטונית וחסרת חיים, המרצים מתוארים כשמשעממים לא פחות, אך בעלי עניין לא פתור עם סקס, עם נשים או עם גברים (הכל הולך), ומשום מה קבצני העיר זוכים לתיאורים ארוכים, ונוצר הרושם שהקבצנים מעניינים יותר מהפרופסורים המכובדים.
יש משהו מאוד מתנשא בכתיבתו של מריאס. קשה לשים אצבע על הדבר ולהסביר למה, לרוב זו פשוט התחושה שמתקבלת מהכתוב, אבל הוא מצליח להתנשא מבלי לעצבן ולהעליב את הקורא. משהו מאוד עדין, מאוד מרומז.

אין קו עלילה רציף לספר. הוא קופץ בין דמויות, בין סיפורים ובין זמנים, לכן היה לי קשה לקרוא אותו ברצף, אבל יש בו קטעים שכתובים בצורה כ"כ נפלאה וכ"כ סוחפת, והם מפצים על חוסר האחידות.

אם הייתה תחרות בין פרקים ראשונים בספרים - פרקים ראשונים שמשאירים את הקורא פעור פה ועם ציפייה לעוד - הספר הזה היה מדורג באחד המקומות הראשונים. מכיוון שאין עלילה ורצף זמן מוגדר וקבוע, הפרק הזה היה יכול להופיע בכל מקום בספר, אך המחבר בחר לפתוח איתו - וטוב שכך. פרק מקסים, שמכניס את הקורא תוך שניות לאווירה של הספר.

אז מה יש לנו פה? בדידות, רומן עם אישה נשואה מיוחדת במינה, סאטירה על החיים האוניברסיטאים, ואיך אפשר לשכוח - ספרים ישנים. המספר מעביר פרק זמן נכבד מזמנו בחנויות ספרים משומשים, מחפש ספרים שאי אפשר למצוא. הוא לא מחפש ספרים וסופרים שמעניינים אותו או שהוא בהכרח אוהב את כתיבתם, הוא מחפש סופרים שכמעט ולא ניתן למצוא את כתביהם, הוא נהנה יותר מהחיפוש והאתגר, ופחות מהתוצר הסופי.

קשה לי להמליץ על הספר בפה מלא, הכתיבה יכולה להיות מבלבלת, ולא תמיד קל להתחבר לספר שאין בו התחלה-אמצע-סוף, בהכרח בסדר הזה. אבל יש בו משהו. יש בו משהו מדכדך, יש בו משהו נוגע, יש בו משהו פשוט.
למי שמחפש ספר קליל שיעביר לו את הזמן - שיחפש ספר אחר. אם מישהו מחפש ספר לא מתמסר, שהקריאה בו לא תמיד זורמת, אך בסוף הקריאה הוא ישאיר משקעים ומחשבות - הספר הזה בהחלט עונה על ההגדרה הזו.