|
|
|
|
|
| שרלוטה |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 2312 |
|
| |
זוכה פרס רנודו הצרפתי לשנת 2014 1940 . אירופה בוערת. שַרלוֹטֶה סַלוֹמוֹן נמלטת מברלין ומוצאת מקום מסתור בדרום צרפת. בהיותה אישה יהודייה צעירה, הרה, מנותקת מהעולם וטרופת געגועים למשפחתה ולעולמה הישן, היא מחפשת מקלט באהבתה הראשונה: הציור.
הסופר הנודע דויד פואנקינוס ("העדינות") מזמין את הקוראים למסע ספרותי נוגע ללב בעקבות חייה ויצירתה של סלומון, שהייתה הבטחה גדולה בשמי האמנות בברלין ונרצחה באושוויץ כשהיא בת עשרים ושש.
המהדורה העברית כוללת ציורים נבחרים של שרלוטה מתוך יצירתה "חיים? או תיאטרון?",
שנחשפה לעין הציבור רק בשנות השישים של המאה העשרים ונחלה הצלחה אמנותית רבה ברחבי העולם.
"בנתיב החיים של שרלוטה הופיעו נשים וגברים — אולי מלאכים — שהאמינו בה. בעקבותיהם הגיע דויד פואנקינוס, שחולק לה כבוד באופן יפהפה" — לה פיגארו
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 24/07/2018
"הייתי רוצה להכיר את כל אוהביה של שרלוטה", כותב דוד פואנקינוס לקראת סופו של הספר. כשקראתי את השורה הזאת רציתי לקרוא בקול: "גם אני!" ועוד הוסיף פואנקינוס, "אנחנו כת שחבריה פזורים בעולם, חסידים מותשים", ולא יכולתי שלא להסכים אתו.
לפני שנים נתקלתי... המשך הביקורת
"הייתי רוצה להכיר את כל אוהביה של שרלוטה", כותב דוד פואנקינוס לקראת סופו של הספר. כשקראתי את השורה הזאת רציתי לקרוא בקול: "גם אני!" ועוד הוסיף פואנקינוס, "אנחנו כת שחבריה פזורים בעולם, חסידים מותשים", ולא יכולתי שלא להסכים אתו.
לפני שנים נתקלתי באקראי בספר ובו רפרודוקציות של יצירתה המופלאה של שרלוטה (או שרלוט) סלומון, ומאז נשביתי בקסמה. פואנקינוס מתאר כיצד דבר דומה עבר גם עליו, ואיך, מאז שראה את יצירתה לראשונה, הוא מחפש אחר עקבותיה, מבקש לפענח את דמותה, את מחשבותיה ותשוקותיה, מנסה להסביר לעצמו מה בדיוק עבר עליה, על מה חלמה, ממה פחדה, מה הרגישה ברגעים משמעותיים בחייה. פואנקינוס מתאר את "ההלם" שסופר אחר, ג'ונתן ספרן פויר, חש כשגילה את שרלוטה. "זה קרה באמסטרדם. גם הוא התוודע לציוריה במקרה. הוא מספר על הפגישה חשובה שהייתה לו באותו יום. שחמקה, פשוטו כמשמעו מזיכרונו. "גם אני יצאתי מן התערוכה בהלך רוח דומה," הוא כותב, "לשום דבר אחר לא הייתה עוד חשיבות. כל כך נדירה התחושה הזאת שאתה נכבש כליל."
עבודת השחזור והחדירה למעמקי נפשה של שרלוטה סלומון נראית אפשרית, שהרי היא הותירה אחריה את היצירה "חיים או תיאטרון?": אוטוביוגרפיה מצוירת של יותר מאלף תמונות, מלוות בטקסט כתוב ובהנחיות למוזיקה שאמורה ללוות אותן. את האוסף הזה ציירה סלומון באינטנסיביות קדחתנית במשך שנתיים, בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שהבינה שכדי לשרוד עליה לספר על חייה: על ההתאבדות של אמה, דודתה, סבתה, על הקשר המיוחד שלה עם אשתו השנייה של אביה, זמרת ידועת שם, על הפגיעה שפגע בה סבה, על ימי ילדותה כשחיכתה לשווא לאמה שתשוב. איש לא סיפר לה ממה מתה, אבל עוד כשהייתה פעוטה הבטיחה לה האם שתשוב ותפקוד אותה, גם אם תמות…
בהיותה יהודייה פליטה, ילידת גרמניה שחיה בדרום צרפת, ידעה שרלוטה שחייה נתונים בסכנה, וחשה שהיא חייבת להספיק ליצור. בשלב מסוים אפילו נעצרה על ידי הצרפתים, שראו בה, למרבה האירוניה, אויבת, שכן הייתה ילידת גרמניה… "איש אינו רוצה לתת מקלט לגרמנים". כשחייה ניצלו אז בדרך נס, גברה הקדחתנות שבה יצרה, אבל היא חיה על זמן שאול. זמן לא רב אחרי שהגרמנים כבשו גם את האזור שבו גרה, הסגיר אותה מישהו מתושבי הכפר שבו מצאה מקלט, והיא נשלחה לאושוויץ, שם נספתה.
מי שעוקב אחרי הציורים מתוודע אל חייה, אל הלכי הרוח שלה, אל עברה ואל סודותיה. וברור לגמרי שפואנקינוס התעמק בהם, ועשה הכול כדי לצייר בעזרתם את דמותה ולהעמיק לתוכה. ברור גם שהוא הוסיף, אל מה שנודע לו, משהו מרוחו ומהרהורי לבו. פואנקינוס אפילו לא מכנה את הספר "ביוגרפיה", אלא "רומן", כלומר – הוא רואה בשרלוט דמות שלמה שבדה, אם כי הסתמך על כל מה שידוע מציוריה וגם מתחקירים שערך, אנשים מעברה שפגש ושוחח אתם, ולא רק על חירות דמיונו כסופר.
פואנקינוס מתאר כיצד במשך שנים הרגיש צורך לכתוב עליה, אבל לא היה לו ברור "איך". והנה מצא את הדרך: תיעוד מלווה בדמיון. הוא מלווה את שרלוטה, מספר מה אמרה ומה חשבה, מכניס לפיה דברים שאולי אמרה, ואם לא אותם בדיוק, הרי שדומים להם. "'אני לא יכולה לסבול יותר את התקופה שלנו'," הוא "מצטט" אותה, או "מתלווה" אליה ברגעים משמעותיים בחייה: "אלפרד אוחז בידה של שרלוטה. בואי נשוט בסירה, אבל אמור לרדת גשם, היא משיבה. אז מה?" ממש כאילו היה שם, אתה ועם האהוב שלה, אתה ועם הסבתא, אתה ועם הסבא. כתיבתו בספר שלפנינו, (בניגוד לזאת שבספרו העדינות!) מדויקת, אמיתית ומשכנעת.
הרומן שרלוטה שיצר מרגש ומכאיב מאוד. שרלוט סלומון הייתה ללא עוררין גאון. כל מי שנתקל ביצירתה "חיים או תיאטרון?" אינו יכול שלא לחוש בכך. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עליה טור, ובו סיפרתי מה שהיה ידוע לי עליה, וגם העליתי בו כמה מהעבודות שלה, מתוך "חיים או תיאטרון?". ספרו של פואנקינוס העשיר וריגש אותי מאוד, אבל גם עורר שוב תחושה של זעם, על הבזבוז המחריד, הבלתי נסבל. שרלוטה הצליחה בשעתו להתקבל לאקדמיה לציור בברלין, על אף יהדותה, בימים שבהם יהדותו של אדם הייתה חטא שעד מהרה יהיה דינו מוות. כשזכתה בתום הלימודים בפרס הראשון על הצטיינותה, נאלצה לוותר עליו. שהרי הייתה יהודייה! "ידברו על ייהוד בית הספר. הזוכה עצמה תהיה חשופה מדי. היא תהפוך מיד למטרה. ועלולים לכלוא אותה."
כעבור כמה שנים היא נרצחה, בהיותה בחודש החמישי להיריונה. "לא מדובר בכמה מטורפים", כותב פואנקינוס כשהוא מנסה להבין מה חשה סלומון כבר ב-1933, "להקת זאבים צמאי דם מנהלת את המדינה," ולכן "שרלוטה אינה מאמינה עוד שהשנאה תחלוף". כשרואים את הציורים שבהם היא מציירת את תחילת השלטון הנאצי בגרמניה אפשר להאמין שכך חשבה. שפואנקינוס דייק בהבנתו את תחושותיה. פואנקינוס מתאר את האופן שבו השתלטה בגרמניה הגזענות ורדיפת היהודים: "כמה אימהות אוסרות על בנותיהן להתרועע עם יהודיות. אולי זה מידבק? אחרות זועמות. צריך להתאחד ולהילחם בנאצים, הן מוחות. אבל מסוכן לומר את זה. לכן אומרים את זה בקול רם פחות ופחות. ולבסוף משתתקים." הוא מתאר את הטעות החמורה שעשה אביה של שרלוטה, רופא בכיר וחוקר נחשב, שסירב להימלט מארצו ביחד עם אשתו ובתו, אם כי הייתה לו הזדמנות לעשות זאת, ואת ההתפכחות המייסרת שעבר, מאוחר מדי ("הפסימיסטים הגיעו לאמריקה, האופטימיסטים – לאושוויץ"). הוא מתאר את הרשעות והברוטליות, ואת הייאוש. למשל את זה של סבתה של שרלוטה, שבשלב מסוים הבינה כי כולם ירצחו, ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה, אם כי, למרבה הזוועה, דווקא היא זאת שצדקה (בדומה לאישה שתיאר אלי ויזל בספרו לילה: ככל שקרון הרכבת מתקרב לאושוויץ היא צורחת ומקוננת, רואה בעיני רוחה להבות שישרפו את כולם, והם, השותפים למסע הבלהות ברכבת הצפופה, משוכנעים שהשתגעה).
"זה עולם שבו איש אינו יורק עלייך. עולמה של ברברה", "חושב" פואנקינוס בשמה של שרלוטה. ברברה הייתה חברתה לספסל הלימודים, שבטקס הסיום עלתה לקבל את הפרס שבעצם לא היה שלה. ברברה הארית, רבת הזכויות, הבלונדינית, שהעולם שייך לה. שלא היססה לקבל לידיה את הפרס ששרלוטה זכתה בו, ואפילו שכנעה את עצמה שהיא זכאית לו באמת.
אותה ברברה, ואחרות שכמותה, הייתה ואיננה עוד, ואילו שרלוטה הותירה אחריה את יצירתה הגאונית, שממשיכה ותמשיך עוד שנים רבות לגעת בלבם של אנשים.
האם יש בכך נחמה? האם יש ממש בחיי הנצח שהקנתה לה גדולתה האמנותית?
תאריך הכנסה לאתר 05/09/2016
לסיפורה של האמנית היהודיה שרלוטה סלומון נחשפתי לראשונה לפני שנים רבות כשראיתי בטלוויזיה סרט שהיה מבוסס על חייה.
במהלך השנים קראתי אודותיה. השלמתי עוד ועוד פיסות מידע והתוודעתי לציוריה המופלאים, שנשמתה של הציירת עוד פועמת בהם, שנים רבות לאחר שנרצחה, כשהיא בהיריון,... המשך הביקורת
לסיפורה של האמנית היהודיה שרלוטה סלומון נחשפתי לראשונה לפני שנים רבות כשראיתי בטלוויזיה סרט שהיה מבוסס על חייה.
במהלך השנים קראתי אודותיה. השלמתי עוד ועוד פיסות מידע והתוודעתי לציוריה המופלאים, שנשמתה של הציירת עוד פועמת בהם, שנים רבות לאחר שנרצחה, כשהיא בהיריון, באושוויץ.
את חזית הספר מעטר דיוקן עצמי שציירה האמנית שנרצחה בגיל עשרים ושש. הוא צוייר לאחר שהנאצים עלו לשלטון. האם היא מנחשת את הצפוי לה ולעמה? מבטה מכונס ומהורהר. דומה שהיא מנסה לומר לנו משהו. מה בפיך, שרלוטה?
הסופר הצרפתי דויד פואנקינס יצא למסע בעקבות שרלוטה. ספרו אינו ספר פרוזה רגיל. זוהי פרוזה הכתובה בשורות קצוצות. שירת קינה מהפכת קרביים על גורלה של צעירה בעלת כישרון ציור נדיר שהעשירה את האנושות בתקופה הקצרה שבה זכתה לחיות עלי אדמות והיתה עשויה לתרום עוד רבות, אילולא נחתם דינה.
למן היוולדה חיתה שרלוטה בצל המוות כגורל משפחתי, שממנו היתה עשויה אולי לחמוק, לולא עלה הכורת על עמה והיא אבדה יחד עם מיליונים.
בספר שוזר המחבר בקצרה גם את מסעו בעקבות שרלוטה. סיפורה של שרלוטה מצמרר וההקשרים האקטואליים מעניקים לו נופך מצמרר במיוחד.
כשרצה המחבר להיכנס לדירת הורי שרלוטה בברלין, נטרקה הדלת בפניו כשהגה את שמה של הציירת. אין ספק שהאישה שטרקה את הדלת בגסות, ידעה מי היא שרלוטה, היות שבחזית הבניין היה קבוע שלט שסיפר על הדיירת שנספתה.
רוחות השנאה לא שככו.
הקשר אקטואלי נוסף הוא שכשביקר המחבר בווילה בצרפת שבה גרו תקופה מסוימת שרלוטה, סבה וסבתה, איימה עליו בעלת הווילה לבל ינסה להיכנס לגן, והמחבר מצהיר מפורשות שבדבריה השוטמים הוא חש את רוחות השנאה של שנות הארבעים.
וההקשר האקטואלי האחרון שאעמוד עליו הוא שהנאצי שאחראי ישירות ללכידתם של שרלוטה ובעלה ושילוחם לאושוויץ, אלואיס ברונר, זכה למקלט מפנק בסוריה שבה חי בשלווה ובנחת עד למותו בשיבה טובה. הסורים סירבו לכל הדרישות להסגירו ואף השתמשו בידע שרכש בנושא העינויים. סוכני מוסד ניסו להתנקש בחייו והוא איבד עין וכמה אצבעות – עונש קל מאוד למי שהיה רוצח המונים.
בראיון שנתן לעיתונאי כמה שנים לפני מותו הצהיר הצורר על סיפוקו מכך שרצח יהודים רבים.
ניתן, אם כן, לקרוא את שרלוטה לא רק כרומן היסטורי, אלא גם כמסמך מצמרר שמורה מה עלול לקרות לעם היהודי אם לא תהיה לו מדינה.
שרלוטה נולדה לאחר מלחמת העולם הראשונה. במשפחתה היו התאבדויות מרובות. אמה, דודתה וסבתה התאבדו ועוד בני משפחה רבים. ועם זאת, לא רק המוות ליווה את חייה אלא גם התרבות הגרמנית שבתקופה ששרלוטה נולדה בה היתה בשיא תפארתה, וזאת במידה רבה תודות לתרומה היהודית.
מה סמלית היא העובדה ששרלוטה למדה לקרוא את שמה ממצבתה של דודתה שהתאבדה. כן, שרלוטה היתה קרויה על שמה. עוד חיבור סמלי בין התרבות למוות.
אך התרבות היא ראשית כל כוח חיים והיא כמו גם אמונו של אהובה הראשון, שהעניקה לשרלוטה את האומץ להיאבק על חייה ועל שפיותה.
יצירתה המרכזית "חיים או תיאטרון" ניצלה תודות לרופא צרפתי שבידיו הפקידה אותה לפני לכידתה בידי הנאצים.
אלו הם עשרות ציורים מלווים בכיתובים שמתארים סצנות מרכזיות בחייה.
לספר מצורפים חלק מהם ודי בהם כדי לעמוד על כישרונה של הציירת.
כיום מוצגים ציוריה במוזיאון היהודי באמסטרדם.
אני ממליצה על הספר בחום ומילה טובה גם תיוחד לתרגום המשובח ביותר של לי עברון-ועקנין.
תאריך הכנסה לאתר 08/07/2016
ציורים כחיים
היו ימים שציירתי כשם שכתבתי, פרקים בודדים מחיי כיומן חיים בו ספרתי לעצמי דברים מפתיעים שחוותי, חלקם היו על אהבות, תשוקות ואכזבות, עליהם חשבתי עוד ימים רבים.
ציורי היו ספונטניים, ולא מוקפדים, אך הייתה בהם עוצמת ביטוי ראשונית שחשפה רגשות, אמתיים וטהורים,... המשך הביקורת
ציורים כחיים
היו ימים שציירתי כשם שכתבתי, פרקים בודדים מחיי כיומן חיים בו ספרתי לעצמי דברים מפתיעים שחוותי, חלקם היו על אהבות, תשוקות ואכזבות, עליהם חשבתי עוד ימים רבים.
ציורי היו ספונטניים, ולא מוקפדים, אך הייתה בהם עוצמת ביטוי ראשונית שחשפה רגשות, אמתיים וטהורים, חלקם סמויים ולא נהירים. עוד ימים רבים הייתי מביט בציורי העילגים, בקווים המסורבלים ובצבעים הלא משתלבים, וסיפרתי לעצמי את סיפוריי שביקשו להתפענח באמצעות הסמלים והרמזים הטמונים בציורים.
לפני זמן רב נתקלתי בכתבה שעסקה בשרלוטה סלומון, אמנית יהודיה, צעירה שהייתה הבטחה, מי שחייה בתקופת השואה ורשמה את סיפור חייה, כיומן חיים, באמצעות ציורי גועש, הנראים ממבט ראשון כרישומים צבעוניים נאיביים, שהנציחו חיים עצובים, מלאי תשוקה בעולם שעוד רגע יחדל. בציוריה קיימת עוצמה של תום ראשוני, ואמת שאיננה מנסה להרשים אף אחד, אלא רק לספר לעצמה ולנו את חייה הקצרים הנוגעים בתחושות וברגשות החיים, ויש בהם ביטוי להחמצה גדולה, כפי שעולה לעתים מיומנים של אנשים צעירים ומוכשרים שנקטפו בדמי ימיהם.
חיפשתי שנים ספר על שרלוטה, ולכן כשראיתי את ספרו של דויד פואנקינוס, המספר את סיפורה, רכשתי אותו בכדי לנסות ולגעת בדמותה שקפאה בזמן באמצעות ציוריה.
סיפורה של שרלוטה, הוא סיפור משפחתי מרתק, של משפחה יהודיה מתבוללת בת המעמד הגבוה המנסה להשתלב בחברה הגרמנית ועדיין משמרת מעט אורחות חיים יהודיים, כמו טקס חתונה יהודי, וקבורה יהודית. האב אלברט סלומון, היה רופא, קצין מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כירורג שעמד ללא הפסקה על רגליו, כדי להציל חיילים גרמנים. שם בשדות ההרג, הוא הכיר אחות שניגבה את אפו בעת ניתוח, היא תהייה אשתו ואימה של שרלוטה.
למשפחתה של שרלוטה היסטוריה דיכאונית עם נטייה אובדנית, דודתה התאבדה, וגם אימה ולבסוף קרוביה האחרים, היומן של שרלוטה מבטא כאב אין סופי באופן שבו היא מתארת את הבדידות, חרדת הנטישה, והפחד מהשיגעון, וברקע שיגעון קולקטיבי, העולם מאבד את שפיותו.
הנאצים עולים לשלטון, היהודים גורשו ממשרותיהם, רכושם הוחרם, הם הוגלו למחנות, ולבסוף הם נשלחו אל מותם. הפרק ההיסטורי הנורא הזה, מסופר בפרספקטיבה של שרלוטה, נערה מתבגרת, ההופכת לאישה צעירה. ציוריה לא רק משקפים חיים בצל האימה, אלא, גם חיים רגילים של אישה צעירה ורגישה, את אהבתה האחת והיחידה, את חייה עם משפחתה הקטנה, ותשוקותיה לאמנות. שרלוטה עוסקת באמנות ובציור כדרך חיים ייחודית המאפשרת לה לשמור על שפיותה. ציוריה והאופן שפואנקינוס כותב עליהם, מעניקים לנו מבט אינטימי מרגש על שרלוטה, צעירה מבוהלת, אך גם מלאת תשוקת חיים, בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנשות.
פואנקינוס, בחר בדרך בלתי שגרתית ומעניינת לספר את הסיפור של שרלוטה. שני דברים גרמו לכך, פואנקינוס, אוהב ומזדהה עם דמותה של שרלוטה, היא הפכה לגביו לאובססיה. הוא כותב על המסע שערך בעקבותיה, לברלין לדרום צרפת, לעיירה קטנה ליד מרסיי לשם ניסתה להימלט, כמי שמבקש לחוות את מסע ייסוריה.
האובססיה של פואנקינוס, פגשה את האובססיה של שרלוטה, שהרגישה צורך נואש לבטא את חייה באלף יצירות, שבוצעו במהירות, בטכניקה של קומיקס, בכדי להותיר את חייה בציוריה. היא לבטח ציירה באקספרסיביות, במהירות חסרת נשימה, רק להספיק לצייר עוד ציור, עוד תמונת חיים אחת.
פואנקינוס, בסגננו, הקטוע, שהוא כמו שירה, אך איננו שירה, מסביר את עצמו.
" איזו צורה תלבש האובססיה שלי ?
... לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת הייתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה בכדי לנשום.
אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו. " (74)
שרלוטה של דויד פואנקינוס, הוא רומן נפלא ומקורי, הוא התכתבות נפלאה בין תהליך הכתיבה של הסופר לדמות האמיתית, למה שהוא מרגיש כלפיה, ולצורה הנפלאה שהוא מעביר לנו את רגשותיה. זאת קינה נפלאה על אמנות וזיכרון היסטורי, על אמנות ותרבות כמתעדת ייאוש ותיקווה גדולה, להשארת מורשת חיים בצל המוות. שרלוטה של דויד פואניקוס, היא חוויה מופלאה, מרגשת, וחד פעמית.
תאריך הכנסה לאתר 13/06/2016
אחד הספרים הכי טובים שקראתי.
זהו ספר ביוגרפיה על חייה של האמנית שרלוטה, יהודיה שהתחילה את מסעה בגרמניה בשנת 1917 - וב1943 היא נרצחת.
אני לא עומדת לספר על ה"עלילה" - את זה עושה הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס בצורה מופלאה.
אני גם... המשך הביקורת
אחד הספרים הכי טובים שקראתי.
זהו ספר ביוגרפיה על חייה של האמנית שרלוטה, יהודיה שהתחילה את מסעה בגרמניה בשנת 1917 - וב1943 היא נרצחת.
אני לא עומדת לספר על ה"עלילה" - את זה עושה הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס בצורה מופלאה.
אני גם לא יודעת איך לסקור את החוויה - פשוט יש כל כך הרבה רבדים ואני לא יודעת ממה להתחיל.
אני מוצפת מהדמויות שליוו את שרלוטה ומהרגש שהסופר מעביר אלינו בכזו עוצמה, שנראה כי הוא היה כל דמות ודמות בספר.
ממש תחושת חנק.
"התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.
לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת הייתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.
אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו."
פואנקינוס ממחיש לנו את בחירת סגנון הכתיבה. עמוד 74.
כפי שנראה הציטוט, כך גם כל הספר, משפט משפט.
התחושה היא שאף שורה אינה מיותרת ובכל נקודה יש חותם.
ובדיוק בגלל המשפטים הקצרים והתמציתיים, הספר משמעותי הרבה יותר.
"שרלוטה, את צריכה לצייר, הוא אומר לבסוף.
היא מרימה את ראשה.
הוא חוזר ואומר: שרלוטה, את צריכה לצייר."
'מרשם' הרופא ג' מורידיס, הבודק את שרלוטה לאחר חזרתה ממחנה גירס. עמוד 187.
נראה שכל הספר כתוב כדי להגיע לנקודה אחת - היוולדות היצירה היחידה של שרלוטה ומפעל חייה.
"היא צריכה לחיות בשביל ליצור.
לצייר כדי שלא תשתגע.
בדרך חזרה היא נושמת עמוק.
זה היום שבו נולדת יצירתה 'חיים? או תיאטרון?'
היא הולכת וחושבת על תמונות מעברה.
כדי לשרוד עליה לצייר את תולדותיה."
תיאור תחושותיה של שרלוטה לאחר המפגש עם הרופא. עמוד 188.
יצירתה "חיים? או תיאטרון?" היא יצירה הבנויה ממאות ציורים וכולם מתארים את חייה ואת הדמויות שהשאירו בה חותם.
לקראת סוף הספר, אחרי שקוראים את הרוב הגדול של קורותיה, יש 16 ציורים מתוך היצירה.
הדבר הראשון שעשיתי כחובבת אומנות ואמנית בעצמי זה להתבונן בציורים. התחושה שעלתה בי הייתה ששרלוטה מזכירה לי את וואן גוך - ועוד כמה תחושות מאוד לא משמעותיות ושטחיות.
אחרי שהגעתי לציורים לפי סדר הספר דמעות עלו בעיניי, הציורים שלה בהחלט מקבלים גוון אחר אחרי שיודעים את קורותיה של האמנית.
זהו ספר נהדר, מלא רגש ושונה, שמתאר לא רק את שרלוטה אלא גם את המרדף של דויד פואנקינוס אחרי האמנית.
ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר - בטח ובטח אם אתם חובבי אומנות או אמנים בעצמכם, הספר בהחלט פתח לי מבט שונה על ציור ונתן לי השראה לכמה ציורים עתידיים.
תאריך הכנסה לאתר 26/05/2016
הספר זכה בפרס רנודו הצרפתי לשנת 2014 . מבחינתי, הוא זכה לשבות אותי באיכויות הנדירות שלו, בשל היותו ספר מיוחד, ספרות במיטבה. ועל מה הספר "1940 אירופה בוערת שרלוטה סלומון נמלטת מברלין ומוצאת מקום מסתור בדרום צרפת. בהיותה אישה יהודייה צעירה, הרה, מנותקת מהעולם וטרופת געגועים למשפחתה... המשך הביקורת
הספר זכה בפרס רנודו הצרפתי לשנת 2014 . מבחינתי, הוא זכה לשבות אותי באיכויות הנדירות שלו, בשל היותו ספר מיוחד, ספרות במיטבה. ועל מה הספר "1940 אירופה בוערת שרלוטה סלומון נמלטת מברלין ומוצאת מקום מסתור בדרום צרפת. בהיותה אישה יהודייה צעירה, הרה, מנותקת מהעולם וטרופת געגועים למשפחתה ולעולמה הישן, היא מחפשת מקלט באהבתה הראשונה: הציור" מן העטיפה.
כאמור, הספר עוסק בחייה וביצירתה של אישה מיוחדת. שרלוטה היא יהודייה ממשפחה בורגנית עשירה בברלין. למעשה היא הייתה הבטחה גדולה בתחום האמנות בעירה ברלין וסופה,שנרצחה באושוויץ.
שני כוחות אדירים קשים מנשוא מנווטים את חייה, ומשפיעים על אישיותה והתנהגותה. האחד- מוצאה המשפחתי, הסודות המשפחתיים, הטירוף הזה להתאבד, ולטרוף את חייך עובר כחוט השני במשפחה. ניצוצות מן הטירוף הזה עוברים גם לשרלוטה ומשפיעים על עולמה. מילדותה ספגה לתוכה את דמותה הדיכאונית של אמה, מה שהשפיע על התנהגותה."לנוכח חוסר העקביות של אמה, שרלוטה כנועה, היא מאלפת את עצבותה. האם כך נעשה אמן? מתוך הסתגלות לטירופו של הזולת?" עמ'22 זוהי " ירושה" קשה ביותר, והיא נושאת אותה. ומנגד,האירועים הסביבתיים בגרמניה,שם היא מתנהלת. הנאציזם, שנאת היהודם, ההגבלות השונות, טבעת החנק המתהדקת. שרלוטה העדינה, הרגישה המוכשרת פועלת ומתנהלת בתוך האירועים הקשים, החודרים למשפחתה, מאלצים אותה בסופו של דבר בלית ברירה לברוח לצרפת עד הירצחה באושוויץ,כשהיא רק בת עשרים ושש, נושאת ברחמה את ילדה. בודדה , עזובה, נטושה. בין שני כוחות אלה מגלה שרלוטה כי טמונים בה מאפיינים המייחדים אותה, נותנים לה כוח וחיות ומשאירים אותה בחיים עוד כמה שנים. האחד הוא כוח האהבה העצום שבה. כשהיא אוהבת גבר, היא עושה זאת בלהט הגדול ביותר ,בכל גופה ונשמתה. הדבר השני, הוא כישרון נדיר לציור. מעיין יצירתה, דווקא בימים אלה,חסרי התוחלת והתקווה מימיו מפכים בעצמה. דווקא אז היא יוצרת את יצירתה הגדולה, שהוא תיעוד חייה וחיי יקיריה ושמו" חיים? או תיאטרון?"
אני רוצה להדגיש, שמכל שורה בספר בולט רצונו של הסופר לתאר את דמותה של שרלוטה. היא ורק היא עומדת במוקד הספר.
נכון הדבר שהוא נותן בספרו ביטוי מרגש חד וברור להתפתחות הנאציזם, אותו רוע שעולה משלב לשלב, מזוועה אחת לנוראה ממנה. פה ושם הוא מתעכב על תופעה מיוחדת , או אירוע מיוחד. חשובים בעיניי התייחסותו ליחסו של המשטר החדש ובעיקר היטלר לאמנות בכלל ולציור בפרט , שהם נוגעים גם במישרין לשרלוטה.
" צריך פשוט לעקור את האמנות המודרנית מן השורש. איך אפשר לצייר משהו מלבד איכרים בלונדינים?..........איזו זוועה האמן הזה, ממש התגלמות האמנות המנוונת עמ'68 אמנות מנווונת, זה שמה של האמנות המודרנית בפי היטלר.
הסופר מזועזע מביקורו בוואנזה, ששם , כידוע, בוילה מהודרת בנוף פסטוראלי הוחלט על " הפיתרון הסופי"
"ביקרתי בה ב-2004 ביום שטוף שמש של יולי. אפשר לפסוע בתוך הזוועה. שולחן הישיבות הגדול מטיל אימה. כאילו גם החפצים שותפים לפשע. המקום טעון אימה לנצח. זוהי איפוא משמעותו של הביטוי "מקפיא דם". עד אותו הרגע לא הבנתי את הביטוי. הופעתה של צמרמורת מקפיאה,שזורמת בעורקים ממש" עמ'105 , אכן קטע מצמרר.
הסופר משווה את חוסר הפשר שבהתנהגות הנאצית למה שקרה בספרו של קפקא " המשפט" בו יוסףק/, גיבור הספר מסתובב במסדרונות, ואי אפשר להבין את"מהלך הדברים"......
שיאו של הספר בהחלטתה של שרלוטה, כאשר היא מבינה שהסוף קרב להציבמצבה לחייה ,אבל לא רק לחייה, כי א ם לאוהביה לכל המתים.......
" היא מציירת אתזיכרונותיה, כמו רומן. הציורים ילוו בטקסטים ארוכים. זהו סיפור, שקוראים אותו ולא רק מתבוננים בו. לצייר ולכתוב " עמ'189 יצירתה תיקרא "חיים? או תיאטרון?"
אהבתי מאד את הספר. לא כל יום אתה נתקל בספרים בהם קיים החיבור המיוחד הזה המלא אמפטיה-בין הסופר ליצירתו אפילו הצורה החיצונית של הספר, השורות הקצרות מזכירות משהו שירי –פיוטי. דמותה של שרלוטה על גבי העטיפה מצביעה ,שהיא נמצאת במרכזו של הספר.
הספר נוטף כל כך הרבה אמוציות. הוא נוגע בנימי נפשך.
אני שותפה לחברותיי, שכבר קראו וכתבו. נדמה לי, שלא כל יום קורה הפלא הזה, שיצירה ספרותית, כה נוגעת, כה לופתת אותך.
ממליצה בחום על הספר.
תודה לכם. רבקה.
תאריך הכנסה לאתר 26/05/2016
לא יכולתי לעזוב את הספר, אבל הייתי חייבת מידי פעם להפסיק לקרוא.
לא יכולתי לנשום והייתי חייבת לקחת אוויר .
זו היתה חווית הקריאה שלי, נשאבתי עמוק אל תוך הספר והיה לי קשה לקרוא אותו ברצף, הרגשתי מחנק בגרון. ... המשך הביקורת
לא יכולתי לעזוב את הספר, אבל הייתי חייבת מידי פעם להפסיק לקרוא.
לא יכולתי לנשום והייתי חייבת לקחת אוויר .
זו היתה חווית הקריאה שלי, נשאבתי עמוק אל תוך הספר והיה לי קשה לקרוא אותו ברצף, הרגשתי מחנק בגרון.
הספר מספר את סיפורה של שרלוטה סלמון, שנולדה בבית מתבולל בגרמניה, חייה לא היו קלים, כשהיתה בת תשע התאבדה אימה,( במשפחת אימה היתה גנטיקה של התאבדויות, שרלוטה נקראת על שם דודתה/אחות אמה שהתאבדה) בגיל הנעורים עולים הנאצים לשלטון. שרלוטה שמגלה את כישרונה הציורי מתקבלת לאקדמיה לאומנות על אף היותה יהודייה. כשהאנטישמיות מתגברת היא נשלחת לדרום צרפת להורי אמה ושם מבלה מס' שנים בציור אובססיבי של חייה,
שרלוטה מציירת בצבעי גואש מעל לאלף ציורי חיים. היא קוראת לסדרה שלה "החיים ?או תיאטרון?", שרלוטה בבחירת שם הסדרה ונושא הציור מעלה שאלות נוקבות, האם יש משמעות לחיים בתיאטרון המוות של היטלר, מה עלינו לעשות בחיינו בתפקיד השחקן. את התשובה לשאלות אלו היא מוצאת בציור, היא מרגישה כשחקנית ראשית שתפקידה לספר את תולדות חייה שלה, של משפחתה ושל האומה בצל השואה,
כשהיא מפקידה את מזוודת הציורים אצל דר' מורידיס היא אומרת לו, "אלה כל החיים שלי.", ואכן מציוריה הרבים ניתן לצרף תמונה לתמונה לתמונות החיים שלה.
זה ספר שהשתיקה שבו צועקת, ספר שכל מילה מדויקת ,כל משפט בעל עוצמה המקפל בתוכו היסטוריה, רגשות , כאב עצב.
"המילים האחרונות בוטאו בקול שקט יותר. לא את כל הדרמות אפשר לצעוק."
צורת הכתיבה של משפטים קצרים , מינימליסטים, כמו שיר מגבירה את תחושת הכאב והמחנק שהרגשתי, הסופר אינו מתאר ומכביר במילים רבות את האירועים ההיסטוריים, טכניקה זו גורמת לנקז את כל מה שידענו ,קראנו, שמענו על השואה, המינימליזם משאיר מקום להשלמת פערים ,
המשפטים טוריים קצרים כמו שיר והם בעלי קצב ומשקל, מטרת הכתיבה הזו היא לצמצמם את הדיבור לא להוסיף על מה שידוע ובעיקר לתת תחושה שזהו שיר קינה.
בספר יש מס' ציורים של שרלוטה, ציורים המזכירים את ציורי הצייר שאגאל, ציורים תמימים ונאיבים לכאורה המסתירים בתוכם כאב. חלק מהציורים עמוסים בפרטים שמחביאים מחשבות, אמירות, היסטוריה.
נוכחותו של הסופר מורגשת בספר, ביד של אמן הוא מביא גם את מחשבותיו על תהליך הכתיבה ועל שרלוטה עצמה. דיויד פואנקינוס, סופר רגיש, (את ספרו העדינות, אהבתי מאוד) התחקה אחר שרלוטה, היה במקומות שבהם גדלה ונפגש עם אנשים שהכירוה. הוא משתף אותנו בחוויית הכתיבה, "פעמים רבות ניסיתי לכתוב את הספר הזה." גם אני כמו הסופר הרגשתי מחנק, עצב, כאב ,"זאת היתה תחושה גופנית. מחנק. הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.". ואם אני הרגשתי כמו שהסופר חש הרי שהצליח במלאכתו. שרלוטה סלומון אינה מרפה ממני.
תאריך הכנסה לאתר 24/05/2016
העלילה בשני משפטים- סיפורה של שרלוטה סלומון, אמנית שנרצחה באשוויץ.
"פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה..
לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה... המשך הביקורת
העלילה בשני משפטים- סיפורה של שרלוטה סלומון, אמנית שנרצחה באשוויץ.
"פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה..
לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום".
מי שעוקב אחרי הסקירות שלי, יודע שאני לא נוהג לשים ציטוטים מהספר בסקירה. בכלל- אני לא חסיד שלי ציטוטים, אבל התחושות שהספר הזה עורר בי, יחד עם שני ציטוטים כל כך קולעים ומתאימים, הכריחו אותי לפתוח ולסיים בציטוט.
בדיוק כמו הציטוט שלמעלה, הספר הזה מעורר תחושה גופנית של מחנק, תחושה שסוגרת אותך, שבועטת בך. תחושה של ספר של מרפה ממך. שנכנס בך עמוק עמוק בפנים. ספר שנגוע בקורא ברמות שאי אפשר לתאר.
המבנה שלו הוא משהו שלא נתקלתי מעולם בספר. הוא בדיוק כמו למעלה- בכל שורה יש משפט אחד בלבד, משפטים קצרים לרוב, שלא חורגים משורה אחת, לא חורגים מכמה מילים, כמו מעין פואמה. אבל כל משפט- חודר. מתאר את נשמתה האבודה והמיוסרת של שרלוטה (וסליחה על הקלישאתיות). מתאר את החיים הלא פשוטים שהיא עברה, והמבנה הזה, הלא קל לקריאה, ששובר את השורה, שובר גם את הקורא- אבל בצורה חיובית.
החיים של שרלוטה מרתקים. התהפוכות שהיא עברה בחייה הכל כך קצרים מדהימות, בלי קשר לטלטלות מלחמת העולם השנייה, עצם החיים הקשים שהיא עברה, פואנקינוס (שכתב את "העדינות" הנפלא), מרותק אליהם ומרתק גם את הקורא. הוא נחשף אליהם דרך יצירתה היחידה ששדרה- "חיים? או תאטרון?" שהיא יצירה המשלבת ציור, מוסיקה וכתיבה. היצירה (אותה ניתן לראות במלואה כאן: http://www.jhm.nl/collection/specials/charlotte-salomon, חלק קטן מהיצירה מובא גם בספר, לטעמי היה צריך לשבץ אותו כל אחד במקום המתאים לו ולא כגוש אחד כמו שהוא בספר, אבל זה זניח) מציגה את הנשמה האבודה של סלומון ולאחר שסיימתי את הקריאה הייתי מרותק גם אליה. נכנסתי כל כך חזק לחיים שלה ולדמות שלה, וכל זה מעיד על הכתיבה האדירה של פואנקינוס. לאורך הספר מדי פעם יש "הפסקות" שבהן פואנקינוס מתאר את תהליך המחקר שלו, את תהליך הכתיבה ואת הרגשות שעוררו בו הדמויות השונות אותן הוא מתאר והעדים אותם פגש לאורך הדרך. המקומות בהן הוא ביקר כחלק מהמחקר שלו.
כמו שאמרתי, אני לא נוהג לשים ציטוטים, דבר נוסף שאני לא נוהג הוא לכתוב ביקורת רגע אחרי שסיימתי ספר. למעשה, רוב הסקירות מתפרסמות כחודש לאחר שסיימתי. אבל העוצמה שלו כל כך השפיעה עלי, נכנסתי אליו כל כך חזק, שהייתי מוכרח.
כשורה תחתונה: כמו שהבטחתי, אסיים בציטוט, שמבטא בצורה נפלאה את מה שהספר עשה לי, ואת התחושות שלי הסיום הספר. הוא מובא רגע לאחר ששרלוטה מסיימת את יצירתה:
" ההישג שלה הוא נקודת סיום זמנית של חיים אובססיבים.
בצאתה מן היצירה העולם שבחוץ מופיע שוב
הוא מסנוור, אחרי חודשים של התבוננות פנימה.
מרפים בבת אחת מן ההרגל להפנות את המבט פנימה".
תאריך הכנסה לאתר 23/05/2016
"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה... המשך הביקורת
"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה היתה עדיין ילדה, ונסיבות מותה נשמרו בסוד מפני בתה. כשרונה יוצא הדופן של שרלוטה כציירת איפשר לה באורח יוצא דופן להתקבל ב-1935 לאקדמיה לאמנות בברלין, למרות יהדותה. לאחר ליל הבדולח שלחו אותה אביה ואמה החורגת, נגד רצונה, להציל את נפשה אצל סבה וסבתה בדרום צרפת. גם הגבר שאהבה בגרמניה, אלפרד וולפסון, לחץ עליה להמלט. ההורים עצמם הצליחו לעבור מאוחר יותר להולנד, ואלפרד עבר ללונדון. בצרפת סבלה שרלוטה טלטלות ונדודים, עד שהוסגרה – אולי בעקבות הלשנה – לידי הנאצים, יחד עם בעלה, שיכול היה להסתתר תחת ניירות אריים, אך בחר להצהיר על יהדותו כדי להנשא לה, וכדי לחבור אליה כשגורשה מצרפת. לפני שעזבה את הכפר בו גרה, הפקידה בידי הרופא המקומי את ציוריה באומרה: "אלה כל החיים שלי".
למה היא מתכוונת בדיוק?
אני נותנת לך יצירה שמספרת במלואו את סיפור חיי.
או: אני נותנת לך יצירה שהיא חשובה לא פחות מחיי.
ואולי: אלה כל חיי, כי חיי נגמרו.
יצירתה של שרלוטה, "חיים? או תיאטרון?" משלבת כשמונה מאות ציורים עם קטעי טקסט, הכתובים על דף שקוף שניתן להניחו על הציורים, ועם הנחיות האזנה למוסיקה. היצירה מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור תקופתה. ניתן לראות את היצירה ולקרוא הסברים אודותיה באתר המוזיאון ההיסטורי היהודי.
תחילה לא היה סגנונו של הספר לרוחי. הספר כולו כתוב בשורות קצרות, המכילות משפטים קצרים וחלקי משפטים קטועים. כל שורה מסתיימת בנקודה, והקריאה כתוצאה מכך בלתי רציפה, נתקעת, ובאופן כללי די מעצבנת. גם ההסבר – המשכנע, יש להודות – של הסופר לא הקל עלי את הקריאה:
פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.
אבל איך?
האם אני צריך להיות נוכח?
האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?
איזו צורה תלבש האובססיה שלי?
התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.
לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.
אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.
אבל אז הגעתי לסוף הספר, וכשסגרתי אותו קלטתי בבת אחת שקראתי קינה לזכרה של אמנית מוכשרת, לזכרם של חיים שאבדו כך סתם, לכבודו של כשרון שנגדע באיבו. כל הסתיגויותי התפוגגו מול העצב העמוק על הבזבוז, על הסתמיות, על הקלות הנוראה של הרצח, שחלחל מבין השורות החנוקות.
סרטון:
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
