ילד גדול

"הילד הכותב", הספר החדש של יהונתן גפן (דביר), הוא כמו שגפן עצמו מגדיר בו, חוויות של ילד כותב, "ילד שהוא כבר כמעט בן שבעים ועדיין חשוב לו לכתוב את מחשבותיו ורגשותיו, בזמנים טובים ורעים...ולא משנה שהוא זקן ואיטי, ולפעמים גם טרחן וממורמר – בכל פעם שהוא כותב את עצמו לעצמו – הוא ילד". הכול נכון ואי אפשר להגדיר טוב יותר את מהות הספר המהנה הזה, ובעצם - למה בכלל לנסות? נדמה לי שעל סף גיל שבעים, אחרי אלפי טורים ושירים וספרים ומופעים, מוסכם על הכול כבר (גם מי שלא בדעתו) שגפן הוא כותב מוכשר מאוד, שלא רק יודע להגיד את מה שהוא רוצה לומר – יש לו גם באמת מה לומר.

אז החדש הזה שלו הוא אסופה של הרהורים ומחשבות ומסקנות וזיכרונות, חוויות פרטיות עם פירושים לגמרי אישיים, ותובנות שחלקן היו שלו כבר בגיל שבע, אבל בגיל כמעט-שבעים הוא גם יודע להסביר בבירור (אולי גם לעצמו). וכל זה מעוטר ומתובל בהמון רסיסי ידע, ציטוטים מיצירות של שורה ממש לא קצרה של יוצרים וחושבים מוכשרים ושנונים, שגפן משלב באותה קלילות שבה כתמי דיו משתלבים ומקשטים דף בכתב יד (בעיקר של מי שלנצח יבחרו לכתוב בעטים זולים, שיורקים דיו אבל רצים מהר על הדף, ורוב הזמן מצליחים לעמוד בקצב המחשבות והרעיונות, בלי לעצור להסתדר בשלשות).

גפן כותב שנון. ומצחיק. וחד. וביקורתי (בעיקר כלפי עצמו). ומדויק ומתפזר, מפוכח וחולמני, ילדותי ומנדנד קצת אבל בחן, ורומנטי ולגמרי בלתי אמצעי. נקודת המוצא של הספר קטן-הממדים היא השלב בו החליט להיעתר לבקשה ולתרום לארכיון אוניברסיטת בן גוריון את כל מה שכתב מגיל עשר ונשאר ברשותו. זה הוביל את גפן להרהורים על כתיבתו ועל חייו בכלל. הוא מסביר ומספר, מנמק ומדגים, וזה מסע קצת אסוציאטיבי, מין סיכום עצמו-הכותב – אבל נוסח גפן, כלומר ממש לא מקובל ונפוח-מכובד. כן, נכון, גפן מעולם לא היה מהביישנים בכל הקשור בחשיפת פרקים נבחרים ומובחרים-פחות בביוגרפיה שלו, אבל ההתערטלות הפעם היא בקונטקסט שונה (קונטקסט הכותב) ולכן היא נקראת אחרת. ומכיוון שזה ספר שלא ממש דומה לשום ספר רגיל (זו לא אוטוביוגרפיה ולא שום דבר דומה לזה), קצת קשה לנתח ולשים אצבע דייקנית על הדבר הזה שיש בו – אבל הוא שם, כמו כריזמה, והוא שהפך את הקריאה בספר לכיף גדול מבחינתי.

גפן טוען שהספר לא ילמד איש איך לכתוב במובן הטכני – ובזה הוא לגמרי צודק, ובכל זאת – נדמה לי שזה ספר שכדאי לכל סטודנט לכתיבה יוצרת לקרוא, כדי ללמוד משהו על דרך הכתיבה של כותב אחד בפרט, ושיעור מאלף ומשעשע על חשיבות ההשכלה (לאו דווקא פורמלית) והידע והאופקים הרחבים לכל מי שרוצה ללמוד לכתוב, כל מי שדחוף לו להגיד משהו לעולם ולא סתם לצייץ או לטקבק. כשתקראו – תבינו.

ותקראו. גם אם אין לכם שום שאיפות כתיבה.

ולסיום הערה טכנית, שלא קשורה ישירות בגפן או ביצירה: הספר יצא בהוצאת דביר, הזרוע הכי נחשבת בענק ההוצאה לאור כנרת, זמורה וכו'. וגפן כאמור, ממלא את הספר בציטטות בקלילות ובקצב שמפצח גרעינים משיל קליפות, ולכן מה מפתיע (לרעה) למצוא טעויות הגהה רשלניות, כמו למשל בעמ' 108, שם מתייחס גפן ל"לבד בברלין" של הנס פאלאדה: בפעם הראשונה מופיע שם גיבור הספר של פאלאדה בשם "טוטו" (שגיאה), וחמש שורות אחר כך, באותו עמוד, הוא כבר "אוטו" (נכון). לא מתאים.