כן, כן ופעם נוספת כן! נכון, זו לא חכמה לבוא בגישה אובייקטיבית לספר נוסף מפרי עטו של סופר שדעתך הטובה עליו כבר פחות או יותר מגובשת, אבל המציאות המוכרת מהיום-יום של כולנו, טוב - שלי לפחות, לא מוכח סטטיסטית אבל מרגיש בכיוון, היא, שאחרי התעלות מגיעה בד"כ אכזבה... ככה לימדו אותנו. זה בפק"ל כבר. חשבו למשל על כל העיתונאים/מבקרים/אנשי דעה וונאביז, שנהנו לאורך הדורות לקטול עבורנו ספר שני של סופר או תקליט שני של זמר או עונה שנייה של סדרה טלוויזיונית או כוריאוגרפיה שניה של אוהד נהרין. נשמע מוכר? והנה, לא אכזבה ולא נעליים, נהפוך הוא: העלילה הפעם אמנם רחוקה מ"סטונר" כמרחק מזרח ממערב (דימוי לא מוצלח, אני יודע), זמנים אחרים, כמעט פלנטה אחרת, אבל אותו מבע ספרותי ייחודי לג'ון וויליאמס, תיאור מדוקדק של הסצנות ושל המשתתפים בהן, עד שזה מכה בך משום מקום ואתה מבין ומפנים: ג'ון וויליאמס הוא צייר. הוא צייר ספרותי. הכתיבה שלו היא אוסף של קומפוזיציות מושלמות, של תמונות, של סיטואציות המתוארות לפרטיהן, מינימום השתפכויות רגשיות ומקסימום תיאורים ספציפיים של טבע ונוף, משאיר לקורא מקום רב להיסק אבל בונה עבורו את המסד וגם את מסגרות האלומיניום וקירות הגבס. וזה כל כך יפה ופיוטי שאתה שם. פשוט שם.

 אלא שלהבנה אמיתית ושלמה של הנראטיב של הספר, של העמדות המובעות בו ושל מסריו, יש לדעת כמה דברים על השינוי שחל בארה"ב ברוח הרווחת ביחס ל'מיתוס המערב', מהעידן שבו הוצגו (מתקצר כמובן; יש חוקרים שכתבו על זה תזות שלמות) כובשיו הלבנים כגיבורים ללא חת ואילו האינדיאנים כפראים-שפלים וצמאי דם – לזמנים בהם, מראשית-אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, התהפכו היוצרות מהקצה לקצה: האינדיאנים הם ילידי הארץ ובעליה החוקיים, המקומיים שנטבחו ללא רחם, ואילו "גיבורי המערב" אינם אלא עדרים של פורעי חוק, בורים-נבערים, אופורטוניסטים חסרי מצפון ופולשים חסרי לב. החלו מופיעים 'מערבונים הפוכים' כדוגמת "בצהרי יום" ועוררו פולמוס ציבורי שלם. ג'ון פורד למשל, מגדולי במאי המערבון לתולדותיו, אמר על האלגוריה הפוליטית החובטת של פרד זינמן, שלא סביר ששריף מכובד של עיירה יתרוצץ כמו תרנגולת שחוטה בבקשת עזרה. הוא לא הבין את הסרט. המהפך הושלם עם הופעתם מאוחר יותר של הסרטים "איש קטן גדול" ובעיקר "חייל כחול", שריטשו סופית וללא הכר את דמותו של 'גיבור המערב' עד שבימינו, לא נותר ממנו זכר מלבד הפרודיות הטראשיות בנוסח סרטיו של קוונטין טרנטינו.

 לי אין ספק שהספר "בוצ'רס קרוסינג" מהווה חוליה נוספת בשרשרת הנ"ל ואני גם חושד במידת סבירות לא מועטה שלנגד עיניו של וויליאמס עמד בשעת כתיבת ספרו הסרט "הציד האחרון", פוסט-מערבון משנת 1956 בבימויו של ריצ'ארד ברוקס (או בשמו האמיתי ראובן סקס, בנם של מהגרים יהודים מרוסיה ואחד הבמאים הנחשבים בהוליווד עם פנינים ברזומה כמו "זרע הפורענות", "האחים קרמזוב" ובעיקר "אלמר ג'נטרי", תפקיד חייו של ברט לנקסטר, לפחות מבחינתי) ובכיכובם של רוברט טיילור (איך לא) וסטיוארט גריינג'ר. כמו הספר, גם הסרט מציג ציידים הטובחים בבעלי חיים חסרי ישע, צפונה משיקולים של רווח כלכלי: מתאוות דם בלתי מרוסנת או פשוט כי הם יכולים. אין שום הגיון במעשה המזעזע, הסכנות עצומות והרווח מגוחך. מילר, מנהל המסע ב"בוצ'רס קרוסינג", מחשב עבור אנדרוז, המממן, שאחרי ניכוי שכרו ומכירת הציוד יישארו בידיו של האחרון כמה מאות דולרים רווח. יוצאים עמו למסע אנשים שכבר איבדו איברים במסעות קודמים והנה הם רוכבים שנית. ושלישית. ב"הצייד האחרון" תרים שני 'הגיבורים' באובססיביות אחרי באפלו לבן, בעל חיים נדיר הנחשב לקדוש בקרב האינדיאנים אך מחיר פרוותו בשווקים של 'האדם המתורבת' הוא כשל ערימת פרוות מעונת ציד אחת שלמה. כך שגם בספר וגם בסרט מה שמבדיל בסופו של דבר בין בני האדם הוא רצונם כן/לא, שלא לומר יכולתם כן/לא, להבין את הטירוף ואת חוסר ההיגיון שבמעשיהם. זו התמצית. ואם זו התמצית, הרי שוויליאמס הוא לא רק סופר איכותי, הוא גם איש ישר. והומניסט. שני ספריו שקראתי דנים בבחירותיו של האדם הבודד ובהשפעתן של בחירות אלה עליו – באופן מיידי ובעיקר בעתיד. רק יחידי סגולה מותירים את חותמם על הדורות הבאים ורובנו, אפעס, איננו כאלה. הבה נתחיל בלבחור נכון עבור עצמנו.

 פכי טריוויה למיטיבי לכת:

 1. לצורך יצירת אפקט אמין של טבח עדרי הבאפלו בסרט "הציד האחרון", הרבה לפני עידן ההולוגרמות ושאר האנימציות הממוחשבות, רכשה חברת MGM את כל זכויות הציד של בעלי החיים הללו בארה"ב לשנת 56 (הבאפלו הוא חיה מוגנת בארה"ב עוד מראשית המאה ה-20 וציד לשם דילול אוכלוסין ניתן במשורה, עד 50 פרטים מבוגרים לשנה בתקופה המדוברת) והעסיקה צלפים מקצועיים על הסט ממש. בכל סוף יום צילומים היו מפנים מהזירה את הגוויות וממקמים למחרת פרטים חדשים בפוזיציות דומות. לתקשורת דווח שאחרי מספר ימים הריח באתר היה כבד עד בלתי נסבל וצוות ההפקה התקשה להשלים את משימתו. מי שיצפה בסרט יוכל להיווכח שאכן האפקט הושג וכל השתטחות של באפלו אחרי שנורה נראית אמינה עד כדי אימה – פשוט כי היא אכן התרחשה...

 2. במהלך צילומי הסרט, נפוצו שמועות שהבמאי ריצ'ארד ברוקס התאהב באשתו של אחד משני כוכבי הסרט, סטיוארט גריינג'ר (השחקנית ג'ין סימונס), שהסתובבה קצת על הסט. אחרי שסימונס התגרשה מגריינג'ר, עם או בלי קשר לקשר שהתהווה עם ריצ'ארד ברוקס, הם התחתנו – הבמאי והשחקנית... בסוף גם נישואיהם של אלה לא צלחו והם התגרשו גם כן. הוליווד.

 ותודה ליעל שהביאני עד הלום ושלולא המלצתה, יתכן ולא הייתי זוכר בכלל שג'ון ויליאמס כתב עוד כמה רומנים שתורגמו לעברית ושממתינים לקוראיהם הפוטנציאליים בכל חנות ספרים סבירה-ממוצעת.

 בשתי מילים: ספר נהדר.