|
|
|
בוצ'רס קרוסינג |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 1905 |
|
|
ויל אנדרוז, גבר צעיר וחסר ניסיון שנשר מהלימודים באוניברסיטת הרווארד, נחוש בדעתו להתרחק מהעיר, "למצוא את עצמו" וללמוד לחיות בחיק הטבע. לשם כך הוא מגיע בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה אל בוצ'רס קרוסינג, עיירה שכוחת אל בקנזס, הרוחשת גברים חסרי מנוח שמחפשים דרכים להרוויח כסף ודרכים לבזבז אותו.
המערב הפרוע של ארצות הברית מצוי על סף שינוי. אומרים שרשת של רכבות עומדת להתחיל לפעול, ובשל כך יש הרבה פחות עדרי בופלו בשטח. אבל כל המרכיבים המוכרים עדיין כאן: הגברים המחוספסים, הברים המציעים בירה או ויסקי מהפך קרביים והזונות בעלות לב הזהב.
עד מהרה קושר אנדרוז קשרי ידידות עם טיפוס בשם מילר, שמלהיב את הצעיר התמים בסיפורים על עדרי הבופלו האדירים שרק מחכים שישתלטו עליהם, ורועים בעמקים היפהפיים שברכס הרי הרוקי. הוא משכנע אותו לצאת למסע שבסופו מצפה להם עושר אגדי. אנדרוז מחליט לממן את המשלחת והם יוצאים לדרך, יחד עם צ'רלי הוג הגידם אשר אינו מרפה לרגע מהתנ"ך שלו ומאספקה רציפה של ויסקי, ופרד שניידר, שיבצע את מרבית פשיטת העורות ואמור להכשיר את אנדרוז במלאכה.
כשהארבעה מגיעים ליעדם הם נסחפים לאורגיה של טבח, עד שלבסוף החורף מכניע אותם והם מגלים שהם מוקפים שלג. עם בוא האביב, כשהם מטורפים למחצה מהשהייה הרצופה בבקתה, מקור ומרעב, הם מדשדשים בחזרה אל בוצ'רס קרוסינג ומוצאים כי העולם שעזבו זה לא כבר השתנה לבלי הכר. בדיוק כמותם.
ג'ון ויליאמס (1994-1924) הוא סופר אמריקאי עטור פרסים ושבחים. פרסם ארבעה רומנים, הנודע שבהם הוא "סטונר" (ידיעות ספרים, 2011), שזכה לשבחי הביקורת ואף היה לרב-מכר בישראל ובעולם, ואת הרומן "אוגוסטוס" שזכה אף הוא לשבחים רבים והיה לרב-מכר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בוצ'רס קרוסינג - ג'ון ויליאמס
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 24/02/2017
כן, כן ופעם נוספת כן! נכון, זו לא חכמה לבוא בגישה אובייקטיבית לספר נוסף מפרי עטו של סופר שדעתך הטובה עליו כבר פחות או יותר מגובשת, אבל המציאות המוכרת מהיום-יום של כולנו, טוב - שלי לפחות, לא מוכח סטטיסטית אבל מרגיש בכיוון, היא, שאחרי התעלות מגיעה בד"כ אכזבה... ככה לימדו אותנו. זה בפק"ל... המשך הביקורת
כן, כן ופעם נוספת כן! נכון, זו לא חכמה לבוא בגישה אובייקטיבית לספר נוסף מפרי עטו של סופר שדעתך הטובה עליו כבר פחות או יותר מגובשת, אבל המציאות המוכרת מהיום-יום של כולנו, טוב - שלי לפחות, לא מוכח סטטיסטית אבל מרגיש בכיוון, היא, שאחרי התעלות מגיעה בד"כ אכזבה... ככה לימדו אותנו. זה בפק"ל כבר. חשבו למשל על כל העיתונאים/מבקרים/אנשי דעה וונאביז, שנהנו לאורך הדורות לקטול עבורנו ספר שני של סופר או תקליט שני של זמר או עונה שנייה של סדרה טלוויזיונית או כוריאוגרפיה שניה של אוהד נהרין. נשמע מוכר? והנה, לא אכזבה ולא נעליים, נהפוך הוא: העלילה הפעם אמנם רחוקה מ"סטונר" כמרחק מזרח ממערב (דימוי לא מוצלח, אני יודע), זמנים אחרים, כמעט פלנטה אחרת, אבל אותו מבע ספרותי ייחודי לג'ון וויליאמס, תיאור מדוקדק של הסצנות ושל המשתתפים בהן, עד שזה מכה בך משום מקום ואתה מבין ומפנים: ג'ון וויליאמס הוא צייר. הוא צייר ספרותי. הכתיבה שלו היא אוסף של קומפוזיציות מושלמות, של תמונות, של סיטואציות המתוארות לפרטיהן, מינימום השתפכויות רגשיות ומקסימום תיאורים ספציפיים של טבע ונוף, משאיר לקורא מקום רב להיסק אבל בונה עבורו את המסד וגם את מסגרות האלומיניום וקירות הגבס. וזה כל כך יפה ופיוטי שאתה שם. פשוט שם.
אלא שלהבנה אמיתית ושלמה של הנראטיב של הספר, של העמדות המובעות בו ושל מסריו, יש לדעת כמה דברים על השינוי שחל בארה"ב ברוח הרווחת ביחס ל'מיתוס המערב', מהעידן שבו הוצגו (מתקצר כמובן; יש חוקרים שכתבו על זה תזות שלמות) כובשיו הלבנים כגיבורים ללא חת ואילו האינדיאנים כפראים-שפלים וצמאי דם – לזמנים בהם, מראשית-אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, התהפכו היוצרות מהקצה לקצה: האינדיאנים הם ילידי הארץ ובעליה החוקיים, המקומיים שנטבחו ללא רחם, ואילו "גיבורי המערב" אינם אלא עדרים של פורעי חוק, בורים-נבערים, אופורטוניסטים חסרי מצפון ופולשים חסרי לב. החלו מופיעים 'מערבונים הפוכים' כדוגמת "בצהרי יום" ועוררו פולמוס ציבורי שלם. ג'ון פורד למשל, מגדולי במאי המערבון לתולדותיו, אמר על האלגוריה הפוליטית החובטת של פרד זינמן, שלא סביר ששריף מכובד של עיירה יתרוצץ כמו תרנגולת שחוטה בבקשת עזרה. הוא לא הבין את הסרט. המהפך הושלם עם הופעתם מאוחר יותר של הסרטים "איש קטן גדול" ובעיקר "חייל כחול", שריטשו סופית וללא הכר את דמותו של 'גיבור המערב' עד שבימינו, לא נותר ממנו זכר מלבד הפרודיות הטראשיות בנוסח סרטיו של קוונטין טרנטינו.
לי אין ספק שהספר "בוצ'רס קרוסינג" מהווה חוליה נוספת בשרשרת הנ"ל ואני גם חושד במידת סבירות לא מועטה שלנגד עיניו של וויליאמס עמד בשעת כתיבת ספרו הסרט "הציד האחרון", פוסט-מערבון משנת 1956 בבימויו של ריצ'ארד ברוקס (או בשמו האמיתי ראובן סקס, בנם של מהגרים יהודים מרוסיה ואחד הבמאים הנחשבים בהוליווד עם פנינים ברזומה כמו "זרע הפורענות", "האחים קרמזוב" ובעיקר "אלמר ג'נטרי", תפקיד חייו של ברט לנקסטר, לפחות מבחינתי) ובכיכובם של רוברט טיילור (איך לא) וסטיוארט גריינג'ר. כמו הספר, גם הסרט מציג ציידים הטובחים בבעלי חיים חסרי ישע, צפונה משיקולים של רווח כלכלי: מתאוות דם בלתי מרוסנת או פשוט כי הם יכולים. אין שום הגיון במעשה המזעזע, הסכנות עצומות והרווח מגוחך. מילר, מנהל המסע ב"בוצ'רס קרוסינג", מחשב עבור אנדרוז, המממן, שאחרי ניכוי שכרו ומכירת הציוד יישארו בידיו של האחרון כמה מאות דולרים רווח. יוצאים עמו למסע אנשים שכבר איבדו איברים במסעות קודמים והנה הם רוכבים שנית. ושלישית. ב"הצייד האחרון" תרים שני 'הגיבורים' באובססיביות אחרי באפלו לבן, בעל חיים נדיר הנחשב לקדוש בקרב האינדיאנים אך מחיר פרוותו בשווקים של 'האדם המתורבת' הוא כשל ערימת פרוות מעונת ציד אחת שלמה. כך שגם בספר וגם בסרט מה שמבדיל בסופו של דבר בין בני האדם הוא רצונם כן/לא, שלא לומר יכולתם כן/לא, להבין את הטירוף ואת חוסר ההיגיון שבמעשיהם. זו התמצית. ואם זו התמצית, הרי שוויליאמס הוא לא רק סופר איכותי, הוא גם איש ישר. והומניסט. שני ספריו שקראתי דנים בבחירותיו של האדם הבודד ובהשפעתן של בחירות אלה עליו – באופן מיידי ובעיקר בעתיד. רק יחידי סגולה מותירים את חותמם על הדורות הבאים ורובנו, אפעס, איננו כאלה. הבה נתחיל בלבחור נכון עבור עצמנו.
פכי טריוויה למיטיבי לכת:
1. לצורך יצירת אפקט אמין של טבח עדרי הבאפלו בסרט "הציד האחרון", הרבה לפני עידן ההולוגרמות ושאר האנימציות הממוחשבות, רכשה חברת MGM את כל זכויות הציד של בעלי החיים הללו בארה"ב לשנת 56 (הבאפלו הוא חיה מוגנת בארה"ב עוד מראשית המאה ה-20 וציד לשם דילול אוכלוסין ניתן במשורה, עד 50 פרטים מבוגרים לשנה בתקופה המדוברת) והעסיקה צלפים מקצועיים על הסט ממש. בכל סוף יום צילומים היו מפנים מהזירה את הגוויות וממקמים למחרת פרטים חדשים בפוזיציות דומות. לתקשורת דווח שאחרי מספר ימים הריח באתר היה כבד עד בלתי נסבל וצוות ההפקה התקשה להשלים את משימתו. מי שיצפה בסרט יוכל להיווכח שאכן האפקט הושג וכל השתטחות של באפלו אחרי שנורה נראית אמינה עד כדי אימה – פשוט כי היא אכן התרחשה...
2. במהלך צילומי הסרט, נפוצו שמועות שהבמאי ריצ'ארד ברוקס התאהב באשתו של אחד משני כוכבי הסרט, סטיוארט גריינג'ר (השחקנית ג'ין סימונס), שהסתובבה קצת על הסט. אחרי שסימונס התגרשה מגריינג'ר, עם או בלי קשר לקשר שהתהווה עם ריצ'ארד ברוקס, הם התחתנו – הבמאי והשחקנית... בסוף גם נישואיהם של אלה לא צלחו והם התגרשו גם כן. הוליווד.
ותודה ליעל שהביאני עד הלום ושלולא המלצתה, יתכן ולא הייתי זוכר בכלל שג'ון ויליאמס כתב עוד כמה רומנים שתורגמו לעברית ושממתינים לקוראיהם הפוטנציאליים בכל חנות ספרים סבירה-ממוצעת.
בשתי מילים: ספר נהדר.
תאריך הכנסה לאתר 14/11/2016
איש צעיר עושה דרכו מאלסוורת אל בוצ'רס קרוסינג, רק כששוכר חדר אנו מתוודעים לשמו, אנדרוז. סטודנט שלמד בהרווארד, עזב את הלימודים כדי למצוא את עצמו ובעיקר כדי להרוויח כסף. הוא מגיע אל העיירה בוצ'רס קרוסינג נחוש בדעתו לצאת למסע, "באתי הנה כדי לראות כמה שיותר מהארץ...אני רוצה ללמוד להכיר אותה. זה משהו... המשך הביקורת
איש צעיר עושה דרכו מאלסוורת אל בוצ'רס קרוסינג, רק כששוכר חדר אנו מתוודעים לשמו, אנדרוז. סטודנט שלמד בהרווארד, עזב את הלימודים כדי למצוא את עצמו ובעיקר כדי להרוויח כסף. הוא מגיע אל העיירה בוצ'רס קרוסינג נחוש בדעתו לצאת למסע, "באתי הנה כדי לראות כמה שיותר מהארץ...אני רוצה ללמוד להכיר אותה. זה משהו שאני חייב לעשות."
הארץ היא מטאפורה לאנדרוז, אנדרוז משוכנע שיוכל לה, האומנם? הוא שוכר את שרותיו של מילר, שיודע על עדרי הבאפלו , מצרף אליו את צ'רלי הוג הגידם והסהרורי ואת פרד שניידר ,פושט העורות.
ויש גם זונה יפה שאומרת לו: לא תחזור אותו הדבר."
המסע הוא מסע כפול, מסע אישי והתבגרותי של אנדרוז, ומסע של האדם אל מול הטבע ואל מול שאלת השאלות ,האם האדם יגבור על הטבע.
אנדרוז העדין שאינו מורגל לחיי נוודות , סוסים, מושכות ורעב עובר תהליך של שינוי והתבגרות, את השינוי החיצוני שלו הוא רואה על חבריו למסע, זקנם התארך, פניהם שזופים, בגדיהם מלוכלכים. ידיו העדינות הופכות לגסות ומחוספסות.
מילר, נחוש בדעתו, יודע מה עליו לעשות ובעיקר אינו מקשיב, מוביל אותם אל ערבות הבאפלו והם מוצאים עדרים רבים, רוצחים, הורגים, שוחטים ופושטים את עורם. המרחבים והמרחקים הסתערו על אנדרוז והוא בשיכרון חושים לומד על הטבע הפראי. עד שהטבע בעצמו מלמד אותו כי אין האדם יכול על הטבע.
אני לא אוהבת ספרי / סרטי מערב פרוע, הרג חיות ופשיטת עורות, אבל דרך הכתיבה אופן העלאת הדמויות ומחשבותיהן ריתקה אותי. ג'ון וילאמס מצליח לצייר את הנוף בפני הקורא. מצליח להעביר לו את תחושת המסע, שיכרון החושים, הפחד. היו רגעים שהרגשתי כאילו אני במסע איתם, כאילו ראיתי את עדרי הבאפלו רצים במרחבים ואף שועטים מולי.
נכבשתי בתיאור המסע, בהתנהגות של החבורה, רציתי לדעת מה יעלה בגורלם והאם ישרדו את המסע. נקשרתי לדמותו של אנדרוס הנער העדין אך הקשוח, זה בעל הידיים העדינות שיודע בדיוק מה רצונו ונחוש בדעותיו. נער היוצא למסע ולא למסע איסוף עורות בפלו בשביל להתעשר, אלא מסע לחיפוש העצמי שבו,
הספר הזכיר לי ספרים אחרים באותו הנושא : יונה בודדה של לארי מקמארטי, ובעיקר את ספריו של קומרק מקארתי: כל הסוסים היפים, לא ארץ לזקנים וקו אורך דם.
הספר הוא ביקורת על ארה"ב של אמריקה, על כך שבשביל עורות ורווח יפגעו בטבע ובאיזונו, ביקורת על השיטה של סחר חופשי וקפיטליזם.
לא כל אחד יוכל להתחבר לנושא, לדעתי הספר טוב, הכתיבה מדויקת ומצליחה להעביר את הרגשות של הגיבורים ואת מניעיהם, תיאורי הטבע נפלאים, וגם תיאורי פשיטת העורות נעשית באופן ציורי.
תאריך הכנסה לאתר 10/11/2016
ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות... המשך הביקורת
ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות, וגם לאנשים אחרים, ויל הסביר שברצונו להכיר את ארצו, את המרחבים שמחוץ לערים הצפופות. למעשה, ביקש להכיר את עצמו, חיפש משמעות לקיומו.
מקדונלד הציע לויל לעבוד כעוזרו, ולסייע לו בעבודת הניירת, אך נפשו של הצעיר יצאה אל הטבע. בעזרת אמצעיו הכספיים שכנע את מילר, צייד באפלו, לארגן מסע להשגת עורות. הצטרפו אליהם שניידר, פושט עורות, וצ'רלי הוג, שנהג את העגלה הרתומה לשוורים, וטיפל במזון.
הוא הרגיש שהיה אשר היה המקום שבו חי, ויהיה אשר יהיה המקום שבו יחיה מעתה והלאה, הוא עוזב את העיר יותר ויותר, פורש אל ארץ הפרא. הוא הרגיש שזו המשמעות המרכזית שיוכל למצוא בחייו, ונראה לו אז שכל ארועי ילדותו ונעוריו הובילו אותו בלי דעת אל הרגע הזה שבו ניצב, כמו נכון לפרוש כנפיים ולעוף.
מניעיהם של ארבעה הגברים היו שונים אלה מאלה, התנהלותם במהלך המסע תנבע מאופיים השונה, והתמודדותם עם הקשיים הצפויים להם תוביל אותם אל גורלות שונים. מילר מעונין לכאורה ברווח כספי, אך מונע מתאוות ציד, מדחף להיות זה שיגיע רחוק מכולם, ימצא את העדר הגדול ביותר ולא יותיר ממנו זכר, פרט לגופות מרקיבות ולערימת עורות משובחים. שניידר מעונין בציד מהיר ובחזרה מהירה ובטוחה הביתה, ולכן יערער על כל החלטה של מילר שסיכון בצידה, אך התלות ההדדית ההכרחית בין חברי הקבוצה תאלץ אותו לשמור על ליכוד מסוים. צ'רלי הוג, הדבק בתנ"ך ובמילר, יהיה מרוכז במילוי תפקידיו. ואנדרוז יתהה שוב ושוב על זהותו העצמית, ויוותר זר לעצמו. כשישובו ממסעם, והם שונים משהיו, יגלו שגם ארצם השתנתה. אנדרוז ינסה, ולא יצליח, לתת מלים למה שהתרחש בהם:
זה היה משהו שגם הוא עצמו הרגיש, מרגע לרגע […] האם זה קיים אצל כל אחד? […] האם זה אורב בסתר אצל כל אחד, מחכה לזנק החוצה, מחכה לטרוף ולתלוש, עד שתשאר רק הריקנות […]? מה היתה משמעות הדבר? הוא רצה לדעת.
"בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור חניכה שאינו מוביל להארה או לגיבוש. אנדרוז, לאחר המסע, למד מעט על עצמו, אך נותר זר לעצמו. במקביל לסיפור החניכה, ולא פחות ממנו, זהו סיפור על האדם מול הטבע – הכניעה לעוצמתו, והעוז להתמודד מולו. בשולי הספר מדובר גם על החברה של התקופה המתוארת בו, על הכלכלה ההפכפכה, על התהליכים החברתיים והמדיניים שמעצבים גורלות, ויכולים להרוס את היחיד.
הספר הזכיר לי במידה רבה את "כל הסוסים היפים" של קורמאק מקארתי. מדובר בגיבורים שונים זה מזה כמעט בכל מובן, אך בלב שני הספרים עומדים צעירים המחפשים דרך משלהם בטבע. בשני הספרים עוצמת הטבע ועולם החי הם גיבורים מרכזיים לא פחות מבני האדם. ולמרות שהעולם המיוזע, המזוהם, האינטנסיבי המתואר בהם, מן הסתם היה דוחה אותי לו יצא לי לחוות אותו, האופן בו הוא בא לידי ביטוי מושלם בשניהם קסם לי מאוד.
"בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר אטי, ולכאורה ההתרחשויות בו מעטות. סוד כוחו הוא בהתבוננות המעמיקה של הסופר בגיבוריו, ובכושר התיאור העילאי שלו, המביא אל הקורא מראות וקולות. הנה שתי דוגמאות אקראיות (בתרגומו המוצלח של גיל שמר):
השוורים התאמצו כנגד משקל העגלה, פרסותיהם בטשו וחבטו באדמה בנקישות עמומות; הגלגלים גנחו כנגד סרני האגוז; לרגע היתה שם ערבוביה של צלילים – עץ מתאמץ כנגד מאֲרגו, עור שוט ורצועות עור מעובד מוטחים זה בזה ונמשכים בקול צווחה גבוה, ומתכת משקשקת כנגד מתכת; ואז פינו הצלילים את מקומם לרעם אטי כשהגלגלים הסתובבו והעגלה החלה לנוע אט-אט מאחורי השוורים.
במקום שבו חצו היה הנהר רדוד; המים פכפכו סביב האבנים השטוחות שהונחו בבוץ הרך כמצע לחצייה, וקול רחשם הועצם בחשיכה; האור הקלוש מהירח המתמלא התנוצץ פה ושם על המים בזרימתם, ועל פני הנחל הזדהר ברק קבוע ששיווה לו מראה רחב ועמוק יותר משהיה. המים הגיעו בקושי מעל פרסות הסוסים, וזרמו בערבוביה מעל שוליהם של גלגלי העגלה המסתובבים.
את הכריכה היפה עיצבה רעיה קרס
מומלץ
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|