|
|
|
הפרטים שהושמטו |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 2190 |
|
|
רומן הביכורים של הפסיכואנליטיקאי הנודע ד"ר תומס ה' אוגדן, המסרטט בתעוזה הבחנות נוקבות ומפלחות לב בדבר חולשות האנוש של בני האדם.
הפרטים שהושמטו הוא סיפורה של משפחת ברומפמן - מגַדלֵי תבואה בקנזס המאובקת – שכל דור בה לופת את הדור שאחריו באחיזה משתקת, וכל דמות נחושה להימלט ממנת חלקה.
לבני הזוג ארל ומרתה היו חלומות אחרים בצעירותם, אלא שהגורל הוביל אותם לבחור בביטחון וביציבות ולא בתשוקה וברגש. כך מתחיל להתגלגל כדור שלג של חיים מבודדים חברתית, מלאים תסכול וזעם כבוש, הנפתחים בלידתו של ילד לא רצוי ומסתיימים בהתפרצות רצחנית בלתי נמנעת.
תומס ה' אוגדן, יליד 1946, נחשב לתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. פרסם שנים עשר ספרי מאמרים וכן שלל ביקורות ספרותיות. הוא מתגורר בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ומלמד פסיכואנליזה וכתיבה יוצרת. ספריו הקצה הפרימיטיבי של החוויה (עם עובד, סדרת פסיכואנליזה 2001), מצע הנפש (תולעת ספרים 2003) ועל אי=היכולת לחלום (עם עובד, סדרת פסיכואנליזה 2011) זכו להצלחה רבה בישראל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפרטים שהושמטו - תומס ה` אוגדן
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 11/01/2019
"עפעפיו של ארל צנחו על עיני הקוקר-ספנייל שלו כשהביט בביתו." עמ' 42. איזה ביטוי מקטין זה, וכמה הרבה כתוב בו. למרות שאֵרל, אבי המשפחה הנמצאת כאן במוקד הסיפור מתואר כאיש גבוה וחזק, גבר שבגברים, הוא מתנהג כמו כלב מחמד. הוא כנוע, מקבל את הדין ואת מה שהסביבה מכתיבה לו, את מה שנגזר... המשך הביקורת
"עפעפיו של ארל צנחו על עיני הקוקר-ספנייל שלו כשהביט בביתו." עמ' 42. איזה ביטוי מקטין זה, וכמה הרבה כתוב בו. למרות שאֵרל, אבי המשפחה הנמצאת כאן במוקד הסיפור מתואר כאיש גבוה וחזק, גבר שבגברים, הוא מתנהג כמו כלב מחמד. הוא כנוע, מקבל את הדין ואת מה שהסביבה מכתיבה לו, את מה שנגזר. הוא לא מורד, לא מחזיר, אפילו מתרפס. ועם זאת... טוב, עוד תראו.
שני קוראים המליצו לי על הספר הזה בספרייה. אי אפשר היה גם להתעלם מהמקום המכובד שהספר זכה לו ברשימות רבי המכר לאחרונה. ואכן, הוא ריתק אותי אליו. נפש אנושית היא דבר כל כך מעניין... גם הספרים של ארווין יאלום, הזכור לטוב, כשניטשה בכה, על הספה ואחרים - ריתקו אותי. זה בטח קורה גם לכם.
הסופר, תומס ה. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע (לא לי, אמנם...). כתוב בתחילת הספר שהוא נחשב לתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. הוצאת "עם עובד" וכן תולעת ספרים פרסמו בעברית ספרים מחקריים שלו בתחום. האיש, לכל הדעות, הוא תותח בתחומו. ועם זאת, לא כל מי שמקצוען בתחומו הוא גם סופר טוב. לא תמיד הספרים שלו טובים גם לנו, ההדיוטות. אז כאן יש אחד שכן.
"בשנתיים שגר בהן עם מרתה שאל את עצמו פעמים רבות מה הוא עושה לצד אישה שאותה חיבב ושעליה ריחם, אבל לא אהב." עמ' 120.
"אֵרל היה מודע לכך שלסלי, מתוך כבוד לפרטיותו, לא שואלת אותו על העניינים הרגישים ביותר, לא שואלת את השאלות המכאיבות ביותר, שאלות שאיש לא העז לשאול מלבד רנדי לארסן." עמ' 139.
"אני חוששת שאמירה בקול של הדברים תמוטט עלינו את עולמנו" עמ' 176.
זהו סיפור על משפחה. אב, אם, ילדה, ילד. הקשרים ביניהם סבוכים וקשים. הדמויות מאד מאד מורכבות. האם מעולם לא רצתה בילדיה ואינה אוהבת אותם. כל כך משונה וזר. כל כך מעניין. האב מגונן על האם מחד ועל הילדים מאידך. כל אחת מהדמויות עסוקה בהבלגה, בהסתרה. כעס מבעבע ומתפרץ מכאן. מה שקורה בספר מושפע מכך מאד. דברים מסתבכים מאד. מישהו נרצח כבר בהתחלת הספר.
זהו אינו ספר מתח, והוא אינו דן בפענוח הרצח, ובכל זאת, תמצאו את עצמכם נמשכים בכוח אל מה שמסופר בו עד הסוף. הסוף. הסוף.
אני רוצה לדבר כאן רגע על הסמוי מן העין. על מה שחבוי בנפשו של מישהו והוא אינו חושף אותו מטעמים שונים. אני מתכוונת לביטוי הידוע "לשמור בבטן" "to hold it in". מכירים, נכון? לפעמים זה מתוך התחשבות באחר. לפעמים פשוט קשה לבטא את הדברים, גם אם זה חשוב. לפעמים, מתוך תפיסה סובייקטיבית של המציאות - גם מחרישים את שראוי להיאמר. זוכרת שיחה אחת שהיתה לי על זה עם אמי, שהיתה מתנגדת נחרצת ל"להבליג". משהו כזה של הקיבוץ של פעם, נראה לי, ויסלחו לי הקיבוצניקים על ההכללה הזו. לפעמים, אולי, חשוב יותר לחשוב על זה שמולך. זה שצריך לספוג את הדברים שאתה לא יכול לסנן ולהסתיר, או למעשה, בוחר שלא לשמור בבטן.
התשובה כאן היא לא חד משמעית, מן הסתם. כאן בספר יש את דמות האם, מרתה, שחשיפה של הפרטים שבחרה לא לשתף בהם, גורמת לה לאיבוד השפיות. אֵרל, לעומתה מתחרט על השתיקה שלו. הפרטים החשובים לא "נשמטו" כך סתם, אלא הושתקו ולא נחשפו במכוון. גם מצד מרתה, גם מצד ארל וגם מצד אחרים בסיפור. בכל מקרה זהו ספר מרתק ומעורר חשיבה. הוא גם עוכר שלווה במובן הטוב של המילה, מאלץ להעלות מתהום הנשייה אל המודעות דברים שהחרשנו, או שבחרנו להיות פסיביים לגביהם. האם זה היה נכון לנהוג כך? (לא, זו ממש לא שאלה במבחן...) אבל מה?!? נכון? אני בכל אופן יכולה לחשוב על כמה וכמה סיטואציות שאולי היה טוב יותר אם לא הייתי חוששת להביע את דעתי בהן, ופחות כאלה, אם הייתי בוחרת לשתוק.
תאריך הכנסה לאתר 19/11/2017
תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא... המשך הביקורת
תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.
ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות,
מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.
ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה,כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד.
לזוג נולדים שני ילדים ,מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.
הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.
החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.
המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.
לאט לאט , בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.
אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.
הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד.
העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר הוא לא מצליח להשתחרר ממקצועו , הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.
מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.
תאריך הכנסה לאתר 13/07/2017
העצב והכאב- עצומים בספר הזה.
הסקירה שלי עושה הכל כדי להמנע מספוילרים שאני משאירה לכל אחד מהקוראים לגלות אותם לבד.
זהו "ספר קטן" שכתוב היטב. את הספר כתב ד"ר תומס ה' אוגדן- פסיכואנליטיקאי. למרות היותו איש מקצוע בתחום- הצליח הד"ר הידוע לכתוב ספר שהוא... המשך הביקורת
העצב והכאב- עצומים בספר הזה.
הסקירה שלי עושה הכל כדי להמנע מספוילרים שאני משאירה לכל אחד מהקוראים לגלות אותם לבד.
זהו "ספר קטן" שכתוב היטב. את הספר כתב ד"ר תומס ה' אוגדן- פסיכואנליטיקאי. למרות היותו איש מקצוע בתחום- הצליח הד"ר הידוע לכתוב ספר שהוא נובלה טובה ואיכותית. ולא נגרר לכל מיני תיאורים מקצועיים מתישים ומעיקים על הקורא מן השורה.
ספר זה הינה הוכחה שלא צריך להוציא ספרים עבי כרס עם מאות עמודים כדי להגיע לליבם של הקוראים.
בעמוד 207 כתוב: "נולד יונק דבר במשפחה של לטאות"- תזכרו היטב את המשפט הזה בהקשר של הספר ולא רק.
גם אם לא גדלנו במדינת קנזס, אלא בכל מקום אחר ברחבי העולם- החיים שלנו מורכבים מחלומות, פשרות, תקוות ואי וודאות שבספר הזה מובאים בכל פעם בצורה מפתיעה ומטלטלת מחדש.
מעצם היותו פסיכואנליטיקאי, ישנה התייחסות מאוד ברורה לנפשו הפצועה של הילד/ה וכיצד הפציעות האלו הופכות אותו לאיש בוגר ולהתנהלות שלו אל מול המשפחה הגרעינית שלו והמשפחה שהוא הקים.
הסוף של הספר הוא מפתיע ומכמיר לב. לא תמיד המשפט "הם חיו באושר ועושר" עד עצם היום הזה עומד במבחן המציאות.
הדמויות בספר מאוד אנושיות וקל מאוד להתחבר אליהן- אבל קשה להזדהות איתם. הסופר עושה מלאכה טובה ביכולת שלו לנוע עם פנס מדמות לדמות וגם כאשר היא איננה מאורת היא ממשיכה ללוות את הקורא.
את ההמלצה לספר קיבלתי מחברות שעוסקות בתחום הטיפול. (ולא רק). מה שמקורב לתחום הטיפולי- ימצא עניין רב בספר. ולשאר הקוראים והקוראות- קחו בחשבון שהקריאה בספר אינה קלה ומשאירה את הקוראים במלנכוליה שכזו.
מלאכת התרגום, הכריכה והשם שנבחר בעברית- טובים ומקצועיים.
וכך כתוב על כריכת הספר:
הפרטים שהושמטו הוא סיפורה של משפחת ברומפמן - מגַדלֵי תבואה בקנזס המאובקת – שכל דור בה לופת את הדור שאחריו באחיזה משתקת, וכל דמות נחושה להימלט ממנת חלקה.
לבני הזוג ארל ומרתה היו חלומות אחרים בצעירותם, אלא שהגורל הוביל אותם לבחירה שנועדה להבטיח לחיים קודם כול את היציבות. אלא שכך מתחיל להתגלגל כדור שלג של חיים מבודדים חברתית, מלאים תסכול וזעם כבוש, הנפתחים בלידה לא רצויה ומסתיימים בהתפרצות רצחנית בלתי נמנע
תאריך הכנסה לאתר 17/06/2017
הפרטים הקטנים
תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקני, היום בן 71, שאת הרומן הראשון שלו "הפרטים שהושמטו" , שיצא עכשיו בעברית (עם עובד), הוא פרסם בגיל 68. זה כשלעצמו פרט מעודד לכל מי שמרגיש שהשנים בורחות לו קצת בין האצבעות ולא הספיק לעשות כל מיני דברים שרצה. ... המשך הביקורת
הפרטים הקטנים
תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקני, היום בן 71, שאת הרומן הראשון שלו "הפרטים שהושמטו" , שיצא עכשיו בעברית (עם עובד), הוא פרסם בגיל 68. זה כשלעצמו פרט מעודד לכל מי שמרגיש שהשנים בורחות לו קצת בין האצבעות ולא הספיק לעשות כל מיני דברים שרצה.
במובנים מסוימים, לכתוב באמת לעולם לא מאוחר מדי. מצד שני, לא כל מי שמרגיש הוא רוצה – באמת יכול. או ליתר דיוק: יכול במובן שמה שהוא יכתוב יעניין, יכבוש ו/או ידבר אל מישהו אחר. כן, לפעמים ה"חוטאים בכתיבה" באמת חוטאים לכתיבה – במובנה האמנותי והמקצועי.
אבל כל זה לא תופס בכלל לגבי ד"ר אוגדן, שמתגלה בספר הצנום-גדוש הזה ככותב נהדר, שיודע לא רק לטוות סיפור אנושי לופת-מצמית ונוגע ללב, אלא גם יודע לגולל אותו בדייקנות ותמציתיות, תמיד במידה הנכונה: בלי גלישות מלודרמטיות מרדדות ומיותרות, אבל גם לא בקמצנות מעקרת.
"הפרטים שהושמטו" בנוי בדיוק כך, מהוספה הדרגתית של פרטי-חיים שהושמטו – מסיבה זו או אחרת, שכולן מובנות ומתקבלות על הדעת בנקודות הזמן בהן נעשו – אשר בהדרגה מצמררת מרחיבים את יריעת הסיפור, מוסיפים לו נדבכים ושכבות, עומקים ומורכבויות. אלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, ואוגדן מוכיח בסיפור הזה את האמירה-קלישאה הזו, ועד כמה אותם "פרטים קטנים" הם בדיוק אלה שעושים את ההבדלים הגדולים בחיים.
הסיפור הוא סיפורה של משפחת ברומפמן, משפחת חוואים בקנזס של שנות ה-60-70 של המאה הקודמת. לכאורה, משפחה של עובדי אדמה צנועים המנהלים שגרת חיים מאובקת, שמאבקיהם הגדולים ביותר הם מול פגעי מזג האוויר והחברות הגדולות המנסות להשתלט ולהכחיד חוות קטנות ועצמאיות. אבל זה ממש ולגמרי לא בדיוק ככה. בעצם בכלל לא ככה. כי אבי המשפחה, ארל ברומפמן, חלם בכלל לעזוב את החווה המשפחתית ולהיות מהנדס. אשתו, מרתה, חלמה גם היא להתרחק ככל האפשר ממורשת משפחתה ובכלל – ממורשת החיים המקובעת של המערב התיכון. היא התכוונה להיות רסטורטורית של ספרים.
אבל החיים, כמו שאומרת חברה שלי כל כך נכון, החיים הפריעו להם. השניים, שנפגשו בקולג' ועברו לגור ביחד מטעמי נוחות יותר מאשר מטעמים רגשיים-רומנטיים כלשהם, מוצאים את עצמם בדילמה כשמתברר שמרתה בהיריון. היא לא רוצה בהיריון בעיקר כי אינה רוצה ילדים בכלל, ודאי לא עם ארל, הוא לא רוצה בהיריון כי ברור לו שאינו אוהב את מרתה – הוא אפילו יודע שהוא מתאהב באחותה אן – וברור לו עוד יותר שילד, בשלב הזה בחייו, פירושו ויתור על כל חלומותיו.
אבל שניהם בוחרים לעשות את מה שנחשב ל"דבר הנכון": לא להפסיק את ההיריון, לא למסור את הילד לאימוץ, לא להמשיך לחיות את חייהם במטרה לנסות לפחות להגשים את חלומותיהם אלא להינשא, להביא לעולם את הילד (ילדה), להתפשר, לוותר, לבלוע ולדכא את הרצונות והחלומות ולהקים משפחה. שאיש בה אינו מאושר במשך 16 שנים, אפילו לא קרוב לזה. ואז מתרחש מוות, שמזעזע ומרסק לרסיסים את תמונת השגרה השקטה המדומה.
הסיפור נפתח במותה של מרתה, שסגן השריף המקומי אשר למד עם ארל בתיכון, בא לבדוק. ומתוך התהיות והשאלות שאינן זוכות למענה אמתי בגלל פרטים שהושמטו, מתחיל המסע בעקבות קצות החוטים הפרומים שהתגלו, ומתחברים אט אט לקרעיהם בנקודת המפגש הראשונה בין ארל ומרתה, 16 שנים קודם לכן. אוגדן מצליח לשרטט דמויות אמינות ושוברות-לב של אנשים לכאורה-מתפקדים אבל בעצם פגומים, שבורים, מסוכסכים וסוערים מבפנים. הוא חושף את התסכולים הכבושים, הזעם, האלימות, הטירוף, הסודות משבשי-החיים שאנשים מחביאים לנצח, הפצעים והצלקות שתמיד משפיעים ומשנים משהו – התנהגות, הסתכלות, יחס. והוא עושה את כל זה בלי התייפייפות, בלי זיבולי-מוח, בלי פסיכולוגיזם מעצבן ומתנשא או נפנוף מניפסטים חברתיים. הוא עושה את זה באנושיות, בחמלה, מתוך הכרה והבנה של בני אדם. וזה מרתק, עצוב, כואב ויפה להפליא.
תאריך הכנסה לאתר 17/06/2017
את שמחה שהיא מתה?" שאל וורן.
"היא הייתה הבן אדם הכי רע שהכרתי בחיים. אני לא מכירה אימהות אחרות חוץ מאשר בספרים, אבל אני חושבת שהיא הייתה האימא הכי גרועה שאי־פעם שמעתי עליה."
"האימא הכי גרועה" היא מרתה. את השיחה הזאת מנהלים בנה וורן בן האחת עשרה ואחותו... המשך הביקורת
את שמחה שהיא מתה?" שאל וורן.
"היא הייתה הבן אדם הכי רע שהכרתי בחיים. אני לא מכירה אימהות אחרות חוץ מאשר בספרים, אבל אני חושבת שהיא הייתה האימא הכי גרועה שאי־פעם שמעתי עליה."
"האימא הכי גרועה" היא מרתה. את השיחה הזאת מנהלים בנה וורן בן האחת עשרה ואחותו מלודי בת החמש עשרה, בערב בחדרם, אחרי שבאותו בוקר אביהם ארל הרג את אמם מרתה. האם היתה זו תאונה בלבד, כתוצאה משימוש לא מכוון בכוח מופרז, או שמא היתה כאן כוונה? את זה הסיפור מנסה לברר. אט אט נפרשות ההיסטוריה של הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, שהובילו לאירוע מותה האלים של מרתה.
תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקאי, המזוהה עם הזרם האינטרסובייקטיבי ועם תאוריית "יחסי אובייקט" מבית מדרשם של דונאלד ויניקוט ומלאני קליין. על פי גישה זו, הסובייקט תופס ומגדיר את עצמו דרך מערכות היחסים שלו עם סובייקטים אחרים, שהראשויות והמעצבות ביותר הם בינו לבין להוריו.
הספר "הפרטים שהושמטו" עשיר ביחסים בין אישיים, והסיפור כולו נבנה מתוכם. הבסיס לכל הוא מערכת היחסים בין מרתה האם לבין הוריה, ובפרט לבין אביה המתעלל. שותפה לה במערכת זו היתה גם אחותה אן. מערכת יחסים זו היא שעיצבה את דמותן של מרתה ואן והיא זו שהשפיעה על מערכות היחסים המאוחרות יותר בין מרתה לאחותה, בין מרתה לבעלה ארל, בין מרתה לבין ילדיה מלודי וורן, בין הבעל ארל לבין האחות אן ובין וורן ומלודי, ילדיהם של מרתה וארל. מלאכת הרכבת הפאזל של מערכות היחסים השונות משלימה תמונה המסבירה את מותה האלים של מרתה בידי בעלה ולעיני ילדיה. "הפרטים שהושמטו" הם אותם חלקים בפאזל שלא נאמרו במפורש, בין אם הוכחשו או הודחקו ובין אם הוסתרו במכוון.
ועכשיו לחלק המורכב יותר והוא חוות דעתי האישית על הספר. נהניתי מקריאתו. הסיפור כשלעצמו מעניין ונוגע ללב, אוסף הדמויות ומערכות היחסים גם הוא מעניין והקריאה קולחת. יחד עם זאת, מבחינה ספרותית גרידא, הוא לא כתוב טוב בעיניי. הכתיבה קצת הזכירה לי את האופן בו מוצגים ומוסברים מקרים טיפוליים בספריהם של פסיכולוגים (כמו למשל, בספריו של ארווין יאלום), ופחות פרוזה טובה. השבוע בדיוק הייתה אצלי חברה ודנו בשאלה על מה אנחנו כן או לא סלחניים בספרות. היא טענה שהיא מאוד לא סלחנית כשהיא מזהה בספר הפרה של אחד הכללים הכי חשובים בכתיבה show, don't tell. אני בדרך כלל קצת יותר סלחנית ממנה, אבל הספר הזה עובר על הכלל שוב ושוב ושוב, בעיקר בסוף, אבל לא רק. יש בו הרבה יותר מידי הסברים מיותרים, אותם כדאי היה שהמחבר "ישמיט".
שורה התחתונה: הפרוזה בעייתית מעט, אבל הספר קריא ומעניין וזו בהחלט הזדמנות מצויינת להכיר את תומס אוגדן. ספר הפרוזה השני שלו כבר יצא לאור באנגלית ב 2016 (The Hands of Gravity and Chance), ואני מקווה שגם הוא יתורגם לעברית.
תאריך הכנסה לאתר 23/05/2017
מי שמכיר אותי ואת סגנון הספרים שאני אוהבת, בוודאי יודע שאני אוהבת סיפורים עם עומק, סיפורים בהם יש תהליך פסיכולוגי וככל שאלו יותר מתוסבכים כך טוב יותר. הספר 'הפרטים שהושמטו' מיועד להיות כזה. סצנות עמוקות, דמויות מתוסבכות, משפחה מתוסבכת. עם זאת, לא הצלחתי להרגיש בעלילה רגש כלשהו פרט... המשך הביקורת
מי שמכיר אותי ואת סגנון הספרים שאני אוהבת, בוודאי יודע שאני אוהבת סיפורים עם עומק, סיפורים בהם יש תהליך פסיכולוגי וככל שאלו יותר מתוסבכים כך טוב יותר. הספר 'הפרטים שהושמטו' מיועד להיות כזה. סצנות עמוקות, דמויות מתוסבכות, משפחה מתוסבכת. עם זאת, לא הצלחתי להרגיש בעלילה רגש כלשהו פרט לתחושה של הבנה ואמפתיה שנובעת מהשכל, מהידיעה שכל דמות נקלעה לסיטואציה שלא בעל כורחה.
משפחת ברומפמן מכילה ארבע נפשות: אבא, אמא ושני ילדים, בני 15 ו-11. מתפרנסים מעבודת אדמה, יש להם חווה אשר ממנה הם חיים ומתנהלים. על פניו, חייהם היו צריכים להיות מאושרים אך מאחורי הפרגוד אנו מגלים כי החיים הם לא כפי שנראים. חלומות שהתנפצו, מסלול חיים שהוסט וכתוצאה מכך כל מעשה, כל מילה, מקבלים משמעות. כשדעתה של האם נטרפת עליה והיא מנסה לפגוע בבנה בן ה11, עקב ניסיון לגמול אותו ממציצת האצבע, הסיפור נגמר במוות - באופן מפתיע של האם. בנקודה זו אנו עוד לא מבינים את המתרחש ומה שהוביל לאירוע זה. מחבר הספר מתחיל להשלים את חלקי הפאזל, לספק תשובות ועושה זאת בהבזקים, בחזרות בזמן.
התקופה היא שנות ה70, מחבר הספר ידע לתאר את הזמן ההוא, את האווירה, הדיבור ואת ההתנהלות בצורה טובה. אני, שלא חייתי בתקופה זו ובתרבות זו, הרגשתי אותנטיות רבה בכך שכל סצנה תוארה בדייקנות, היה קל לתארן ולחוש כנמצאים בתוך אותה סצנה. עם זאת, התיאורים נקראו מאוד אינפורמטיביים ויבשים.
הספר כתוב במתח דק שנוצר בעקבות סימני שאלה הפזורים בעלילה.
הדמויות מגוונות, אינן שבלוניות. העומק הפסיכולוגי מאחורי מספר דמויות נקרא בצורה מאוד מחושבת ולעיתים קרה. ההתנגשות הזו בין תחושת הנוקשות והקור לבין הרגש-שכל יצר הפער וקריאה איטית שלא פעם נמרחה. לא הצלחתי להביא את עצמי לחוש דבר לדמויות באופן טבעי.
קריאה מהנה,
יעל
תאריך הכנסה לאתר 18/04/2017
תומס ה' אוגדן הוא פסיכואנליסט מפורסם אבל אני נחשפתי אליו בספר הזה.
לא קראתי אף ספר עיון שלו או ספרות מקצועית שהוא כתב.
אם בוחנים את ההשכלה שלו לפי הספר הזה שהוא בעצם הרומן הראשון שהוא כתב לא קשה לחבר בין המקצוע שלו לבין תוכן הספר.
אני מזהיר, הפרטים שהושמטו הוא לא ספר קל... המשך הביקורת
תומס ה' אוגדן הוא פסיכואנליסט מפורסם אבל אני נחשפתי אליו בספר הזה.
לא קראתי אף ספר עיון שלו או ספרות מקצועית שהוא כתב.
אם בוחנים את ההשכלה שלו לפי הספר הזה שהוא בעצם הרומן הראשון שהוא כתב לא קשה לחבר בין המקצוע שלו לבין תוכן הספר.
אני מזהיר, הפרטים שהושמטו הוא לא ספר קל לקריאה, הוא ספר קשה לעיכול והוא מכיל בתוכו חוויות עוצמתיות של כניסה לנפש האדם כפי שזה מתבטא במשפחה שעליה הספר מדבר.
אמנם הספר הוא דק יחסית אבל אותי הוא השאיר זמן רב מהורהר וכואב.
הרבה מאיתנו חיים חיים שלא באמת רצינו לחיות, לחלקנו ואולי לחלקנו הגדול היו חלומות ושאיפות אחרות ודבר גרר דבר וכך מצאנו את עצמנו מתמודדים עם מציאות שלא קיווינו לה.
משפחת ברומפמן המתוארת בספר חווה את מה שתיארתי כרגע פחות או יותר.
מדובר בהורים, ארל ומרתה, לזוג שני ילדים מלודי בת ה15 ווורן בן ה11.
הספר נפתח באירוע מוות במשפחה.
האם מרתה מתה ומסתבר שהאשם בכך הוא בעלה ארל שניסה להגן עליו ועל בנו מפני התקף טירוף שאותו יבין מי שיקרא את הספר.
כשהשריף מתערב ונכנס לתמונה כדי להבין את השתלשלות האירועים נגלתה לפני הסטוריה מסובכת של משפחה מעורערת ומדוכאת.
ככל שנכנסים לעומק הספר מגלים זוג שבעצם הרגיש שנים תקוע, נמצא במקום שלא טוב לו, חלומות שנשארו מאחור, הריון לא רצוי וחתונה כפויה.
מרתה מתגלית כאדם קשה מאוד ומסובך מאוד.
ארל לעומת זאת חי במשפחה נורמטיבית בחווה, אותה משפחה קיוותה שארל ימשיך את ההסטוריה החקלאית וארל קיווה למשהו אחר לגמרי.
החלומות מתנפצים וכך גם נחשפים לנו הרבדים העמוקים באישיותם של בני הזוג וההשפעה של האירועים שקרו על ילדיהם.
הספר אמנם נכתב כפרוזה אך הסגנון של אוגדן נוטה לניתוח פסיכולוגי וכמעט מרגישים שזה ספר עיוני מקצועי שבא לנתח משפחה במשבר.
למרות הבעייתיות שתיארתי הספר לא נותו לך מנוח וקשה להסירו מהיד עד סיומו.
הפרטים שהושמטו הוא ספר קשה ומטלטל על אירועים קשים ומשפחה כואבת וקשה.
הוא לא קל והוא לא לכל אחד אבל מי שיקח אותו ליד ואני ממליץ עליו בחום שיתכונן לחוויה רגשית לא פשוטה.
כדאי לקרוא.
תאריך הכנסה לאתר 13/04/2017
לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם... המשך הביקורת
לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת עליו בהתקף של זעם וטירוף עם סכין שלופה. האירוע הזה מסתיים במוות, ולא של הבן הסורר, והוא מהווה את הבסיס לרומן המשפחתי העצוב, הרגיש והיפה הזה.
מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אומרים. אז אומרים. הרומן נותן לנו דוגמה הפוכה, של מי שנכוותה ברותחין בילדותה, כשהיא חוותה התעללות מינית קשה מצד אביה, אך בבגרותה היא מתקרבת שוב אל הרותחין ואל התופת. הפעם, למרבה האימה, מן הצד השני של המתרס, כשהיא מתעללת בילדיה שלה. רבות נכתב על אנשים שחוו התעללות בצעירותם, ובבגרותם הפכו למתעללים בעצמם, והספר מיטיב להמחיש זאת. ההשפעות ההרסניות של ההתעללות שחוותה מרתה בילדותה באים לידי ביטוי באישיותה המבוגרת: יחסים זוגיים נטולי אהבה, מחלת נפש שמתפרצת כמו לבה רותחת מפעם לפעם ומכלה כל מה (ומי) שנקרה בדרכה, ובעיקר יחס מחפיר כלפי ילדיה, בסקלה שנעה בין אדישות והתנכרות להתעמרות והתעללות. ההתעללות המינית שחוותה מרתה בילדותה, כמו מעשי התעמרותה בילדיה שלה, לא מתוארים ומפורטים בספר לפרטי פרטים. בכך באה לידי ביטוי אחת המעלות הבולטות של הרומן, לדעתי. בספרות, פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר כאשר היא מבוצעת על ידי אחד ההורים, רובצת לפתחה סכנת הגלישה למלודרמה זולה. כשהסופר פורט על נימי נפשו של הקורא ומפרט את מעשי הזוועה, הרומן עלול להיות רגשני. כשהסופר מתעמק בהשלכות הקשות של ההתעללות על קורבנותיו ומיטיב לשרטטן בפני הקורא, הרומן עשוי להיות רגיש ומרגש, וכך באים הדברים לדי ביטוי בספר זה.
זהו ספר הפרוזה הראשון של ד"ר תומס ה' אוגדן, פסיכואנליטיקאי במקצועו, אשר כתב כמה ספרי עיון בתחום. הרקע המקצועי איננו מבטיח כתיבת רומן טוב. יתר על כן, במקרים כאלו קיימת סכנה, לדעתי, שבאצטלה של סיפור קלוש הדוקטור המלומד ירביץ בנו את תורתו המקצועית. כאן זה לא קורה. אוגדן יודע לספר סיפור, והוא כתב רומן משפחתי רגיש וכואב על נישואים נטולי אהבה, על מערכת יחסים מעורערת בין שתי אחיות ומנגד גם על מערכת יחסים תומכת בין אח ואחות, על חיים בצל מחלת נפש ובעיקר על השפעותיה ההרסניות של התעללות בילדים בתוך המשפחה. מפעם לפעם המספר הכול יודע מתאר בפני הקורא את התרשמותו מן הדמויות במקום לתת לו להסיק זאת בעצמו מן הדיאלוגים, מהתנהגותן ומהתנהלותן, וזה העקב אכילס הבולט של הרומן, לדעתי.
הפרטים שהושמטו הם הפרטים שלא ידועים לנו בתחילה. וכך, בין שאר הפרטים שהולכים ונחשפים בפני הקורא, מתברר שמאחורי דמותה השטנית של מרתה, כפי שהיא מתוארת בפתח הרומן שעה שהיא מתנפלת על בנה עם סכין שלופה, מסתתרת אישה פגועה שחוותה התעללות קשה בילדותה. אוגדן מתמקד דווקא בפגיעה החמורה של מרתה בסובבים אותה, בעוולות שגורם האדם הפגוע ליקיריו. הוא משרטט דמות של אישה אומללה שההתעללות שהיא חוותה בילדותה פשוט מוטטה את חייה, ועל הדרך גם את חיי יקיריה. אתה יכול להשתקם, כביכול, ללמוד, לעבוד, להתחתן ולהוליד ילדים, אבל ההשפעה של ההתעללות תיתן בסופו של דבר את אותותיה.
השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות כדי למנוע את המשך שרשרת האלימות המשפחתית ובפרט את ההתעללות בילדים, ועל זה, נראה לי, עדיין אין תשובה הולמת.
תאריך הכנסה לאתר 12/04/2017
מה היינו מצפים מרומן קצר על מוות וחיים בחווה נידחת בקנזס שנכתב בידי פסיכואנלטיקאי? (על הפסיכואנליזה ניתן לקרוא כאן) אני הייתי מצפה לרומן בו אני מקבלת ניתוח תת-... המשך הביקורת
מה היינו מצפים מרומן קצר על מוות וחיים בחווה נידחת בקנזס שנכתב בידי פסיכואנלטיקאי? (על הפסיכואנליזה ניתן לקרוא כאן) אני הייתי מצפה לרומן בו אני מקבלת ניתוח תת-מודע על הנפשות הפועלות, חיבור של קווים פסיכולוגיים בין אדם לסביבתו ובמיוחד בין האדם לעצמו תוך השלכה על האירועים עליהם מבוסס הרומן ועוד. האם זה מה שקיבלתי בספר של אוגדן? כמעט... האם זה גרוע? בחלק מהזמן...
תומס אוגדן הוא מהפסיכואנלטיקאים המוכרים הן בשל עבודתו ובעיקר בשל ספריו אשר החליט לפרסם רומן פרי עטו בשנות חייו המאוחרות, הסיבה איננה ברורה לי כהיא זו אבל בספרו הנוכחי ניתן לקבל את הרושם שהוא ניסה לצאת ממסגרת החשיבה השגרתית שלו ולהיכנס לעולם שאולי במעט היה מעט גדול לנעליו.
אסייג ואומר שבעולם הספרותי הגדרת ספרו של אוגדן כרומן מדהים, שיכבוש את מדפי הספרים רק בשל העובדה כי הרומן שיצר כה מופלא היא אשליה קלה. לא שמדובר בספר שלא היה צריך להוציאו לאור, זאת אני לא אומר לעולם, אלא שלא הייתי ממהרת להשוות ולקוות שאם הוא פסיכואנלטיקאי מצוין הוא יהיה גם סופר מצוין.
אוגדן מציג לנו סיפור על משפחה פשוטה המתגוררת ועובדת בחוותה בקנזס הקטנה אי שם באזור שנות ה70 הייתי מנחשת – ארל ומרתה ושני ילדיהם וורן ומלודי. משפחת חקלאים שכל חייהם סובבים סביב מטרת פרנסת הבית ושרידות לאורך זמן. אך לאחר מותה המוקדם של מרתה בידיו של ארל מתחילות להתגלות לנו פיסות של חיים לא שלמים, קשים ולא מספקים אשר גררו את השניים למצבים עוד יותר קשים פיזית ובמיוחד נפשית איתם אולצו להתמודד על בסיס יומי.
ארל ומרתה לא חלמו מעולם לחיות את החיים הנוכחיים שלהם. כל אחד מהם רצה וקיווה לצאת מהמעגל של המשפחות קשות היום, מגדלי התבואה ועובדי האדמה והם אף היו על הגל הנכון כאשר נרשמו ללימודים גבוהים ועברו להתגורר יחד בדירה קטנה ללא התחייבויות – לא בינם לבין עצמם, לא בינם לבין הסביבה ובטח לא כלפי החיים שעתידים להיות להם.
"'שנה אחר שנה', סיפר למרתה חברתו, שאיתה חלק דירת חדר קטנה באוניברסיטה, 'ראיתי איך אבי וחקלאים אחרים עוברים מחזור זהה של דישון, זריעה, גידול וקציר. ברבות השנים הם לא הפכו לחקלאים טובים יותר, הם רק נעשו חקלאים זקנים יותר.'"
אלא שהמשפט "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק עליו מלמעלה" נכון כאן ללא כל סייג. מרתה נכנסת להריון לא רצוי והפלה לא באה בחשבון.
בדרך לא דרך מתגלגלים מרתה וארל לאותם חיים מהם ניסו לברוח ושום יום לא נתן להם עוד תקווה או צל של שמחה שיכנס לחייהם ויושיע אותם מהאסון אליו הם נכנסו. אסון שסופו היה בלתי נמנע.
הבה נוסיף לזה נופח של אהבה נכזבת ובלתי מושגת של ארל, מחלתה הנפשית של מרתה והניתוק של כל אחד מהם ממשפחתם ואז תגידו לי אתם האם אכן היה ניתן לשנות מסלול את חייהם לנתיב בטוח יותר?
נשמע שהרומן יכול היה להיות טוב בשל עלילה אחת שזורה בשנייה, סיפורי חיים מורכבים ודמויות מורכבות עוד יותר, אז היכן זה השתבש? בדיוק בנקודה בה תומס אוגדן ניסה להתנתק ממקצועו ולהפוך להיות סופר. הספר אולי קליל בשפתו וזורם (התרגום הנוכחי עזר כאן מאד) אך הרגשתי שקיבלתי לידיי ניתוח פסיכולוגי של משפחה מורכבת מבלי לתת לזה את הנפח הסיפורי שמלכתחילה היה אמור להיות שם. ספר טוב נמדד ביכולתו לתת לקורא את היכולת לנתח את המצבים השונים בהם נתקלות הדמויות, לחדור לנפשותיהם תוך כדי חדירת המעטה הגופני שלהם בעצמך וחיבור כל הנקודות רק עד לנקודה בה הסופר נותן לך את הדבק הסופי. כאן קיבלתי הכל על מגש של כסף וזה לא היה לי נעים כלל.
לא הרגשתי שאני קוראת רומן וזו בעיניי הטעות הכי גדולה של אוגדן. בעיניי, גם לא אוכל להאשים אותו. זה כמו לתת לסנדלר לתקן לי את המנוע ברכב ולעשות את זה בדיוק כמו שעושה מכונאי, זה אולי יוכל לקרות אבל לא באופן שהייתי מצפה. מה שכן אין ספק שבמקצועו אוגדן הוא מופת!
היכולת הזו לנתח את הפסיכולוגיה והנפש המורכבת של האדם תחת כל מצב ואירוע בו הוא נתקל זו יכולת מופלאה ודורשת כישרון מדויק להפליא.
אם אני מנתקת את עצמי מראי הרומן ונכנסת לדגשים של הפסיכואנליזה המובאת בספר אני יכולה להגיד שנהנתי מאד – ההבנה הרגישה והחיבור שנוצר בין הנפש לגוף הוא מופלא בעיניי ואוגדן מצליח להביא בפני הקוראים שלו את המשפחה הזו כמין ניתוח תיק פסיכולוגי על מנת שנוכל להבין כל חוויה של אותם האנשים בעיניים שונות מעיננו אנו.
אם אסכם את כל האמור, הספר כרומן לא צולח אצלי את הביקורת אבל אם נתייג אותו תחת ז'אנר חדש כדוגמת 'ספר עיון פסיכולוגי עם קורטוב של סיפורת' אולי אז הוא מצליח לגרום לי להגיד עליו שהוא מעניין ואפילו לעבור את הביקורתיות שלי.
כמובן שאם אינכם בראש ניתוחי כיום אל תכניסו את עצמכם לספר הזה, אבל אם התחשק לכם להרגיש פסיכואנלטיקאי לרגעים אתם מוזמנים.
תאריך הכנסה לאתר 10/03/2017
איך נראה רומן שכתב פסיכואנליטיקאי מנוסה? הספר הפרטים שהושמטו שראה אור לאחרונה בעם עובד מוכיח שהיכולת האנליטית של כותב כזה יכולה רק להיטיב עם היצירה.
בגיל 68 פרסם תומס ה' אוגדן, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם, רומן ראשון (אחרי ספרי עיון רבים, שחלקם ראו אור בעברית) והציג בפני... המשך הביקורת
איך נראה רומן שכתב פסיכואנליטיקאי מנוסה? הספר הפרטים שהושמטו שראה אור לאחרונה בעם עובד מוכיח שהיכולת האנליטית של כותב כזה יכולה רק להיטיב עם היצירה.
בגיל 68 פרסם תומס ה' אוגדן, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם, רומן ראשון (אחרי ספרי עיון רבים, שחלקם ראו אור בעברית) והציג בפני קוראיו מופע מרהיב של כישרון סיפורי ויכולת תיאורית, שמצטרפים אליהם ידע והבנה עמוקים של נפש האדם. אוגדן מצליח ליצור ברומן שלפנינו סיפור עלילה מרתק, כמעט בלשי, עתיר הפתעות ומהפכים, וגם להגיע לדקויות בתיאורם של מהלכים רגשיים בלתי צפויים.
סיפור העלילה מתחיל במוות שגרתי, כך נדמה. הכול נראה מתון, כמעט פסטורלי: מישהי מתה באחת מחוות התבואה בקנזס, וסגן השריף נקרא להגיע לשם, כמעשה של יום יום, בידיעה שרוב החקירות הללו מסתיימות עד מהרה בכך שהן נהפכות לביקור תנחומים גרידא. אבל מסתבר שמקרה המוות שאליו נוסע סגן השריף אינו עניין רגיל. פה מדובר בהריגה – אולי ברצח? – והדמויות שאותן יבקר סגן השריף, שאותן נלמד אנחנו להכיר, אינן מי שאנו מצפים לפגוש. החוואים התמימים, ישרי הדרך, מתגלים כאנשים שיש מאחוריהם סיפורי חיים שונים מהרגיל. אמנם סגן השריף מכיר היטב את ארל ברונפמן, האלמן, כי שניהם בני המקום ואפילו למדו ביחד בבית הספר, אבל מסתבר שארל בעצם לא היה אמור לגור בחווה שבה נולד וגדל. עתיד שונה לגמרי היה צפוי לו. החווה בקנזס לא הייתה בררת מחדל או בחירה, אלא אילוץ, שמהלכים שונים החזירו אותו אליה. וגם אשתו, שנראית שייכת כל כך למקום, עובדת בדיינר המקומי, מגדלת שני ילדים, עוזרת בעבודות בחווה – בעצם אינה מכאן. חוויות קשות מהעבר עיצבו את חייה והביאו אותה עד לאירוע הקשה והחמור שבו מתחיל הסיפור.
לאורך הרומן אנחנו עוקבים אחרי שני קווי עלילה – מה שקרה בחייהם של השניים לפני שש עשרה שנה, במקום אחר לגמרי, ומה שהתרחש בשעות ובימים האחרונים. מצטייר סיפור על אלימות מחרידה ועל טירוף שאת מהלכיו מיטיב הסופר לתאר, על כל דקויותיו והתפתחותו. איזה געש קיים שם, מתחת לפני השטח השלווים, אילו מפלות, תשוקות, אכזבות, רגשות עזים, ויתורים! וכמה כוח יש ביכולתו של כותב שמיטיב כל כך להבין בני אדם, במיוחד מה מרגישה אישה שמאבדת את שפיות דעתה, מה היא חווה, רואה, חשה, איך העולם נגלה לעיניה, ומה צופן בתוכו תהליך ההחלמה. אין ספק שאת כל ההבנה הזאת שאב מהיכרות עמוקה עם עולמם של מטפלים (ומטופלים), עם חוויותיהם ועם אוצר ההתנסויות שלהם. אוגדן מגייס ידע ורגישות, ויוצר באמצעותם בני אדם שלמים. הוא מפרט את אורחות חייהם, מחשבותיהם, ומתאר את העולם הגשמי והנפשי הסובב אותם. הדמויות ברומן שלפנינו קמות לתחייה ומשכנעות, כמו גם הקונפליקט המרכזי שהולך ונחשף. כדרכן של טרגדיות, משתקפת בפנינו התנגשות בין ערכים וצרכים שבהם כל הצדדים בעצם צודקים, עד שבסופו של דבר כולם נענשים, כך או אחרת.
יופיו של הרומן בַּדיוק שבו נכתב (ותורגם!) ובספציפיות של המקומות והמעשים. רק לקראת סופו הוא חוטא מעט בכך שהוא "מספר על" במקום "לספר את": במקום להניח לקורא להבין את היחסים של הדמויות ואת ציפיותיהן מתוך מעשים שהן עושות או דברים שהן אומרות, מסכם בשבילנו הסופר את רגשותיהן בכמה עמודים מאכזבים קמעא: "ארל נמשך אל אן באותה עוצמה שבה נמשך תמיד – היא הייתה האישה הכי סקסית, הכי יפה והכי אינטליגנטית שפגש מעודו, ולהפתעתו ולמבוכתו נראה שהיא מעוניינת בו. הוא היה מוכן כמו תמיד לקבל אותה כפי שהיא, כולל היותה שקרנית כפייתית – או בהגדרה סלחנית יותר, מספרת סיפורים כפייתית, שומרת על האמתות המהותיות ומעבירה אותן במסווה." הקטע הזה למשל מדיף ריח של כתיבה פשטנית, נוסח הרומן הרומנטי, שבו נהוג לסכם את הרגשות לטובת הקוראת שאינה אמורה להתעמק בכתוב ולהסיק מסקנות בכוחות עצמה. נדמה כאילו ברגעים מסוימים עייף הסופר ממלאכתו והחליט להביא את הסיפור אל שיאו (המבעית), ולצורך כך סלל את הדרך בעצמו, במקום להניח לדמויות לפעול.
אבל הביקורת הזאת בטלה בשישים, כי המתואר כאן אינו מאפיין את מרביתו של הרומן. חווית הקריאה של הרומן הפרטים שהושמטו מובטחת, גם בגרסתו העברית. היא טבעית וזורמת, ועומדת בהצלחה במבחן החשוב ביותר של תרגום: האנגלית אינה זועקת לעיני הקורא, ואפשר לטעות ולחשוב שהספר נכתב במקור בעברית.
יש לקוות שזה לא ספר הפרוזה הראשון והאחרון של תומס ה' אוגדן, וכי חרף גילו המתקדם – הוא כיום בן 71, ימשיך ויכתוב ספר פרוזה נוסף שיתבסס על ניסיון חייו, על ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם ועל דקות האבחנה שבהם התברך.
תאריך הכנסה לאתר 05/02/2017
גם היום, כדרכי מדיי שבת בבוקר, ישבתי עם כוס קפה בשמש וקראתי את 'מוסף הארץ'. כשהגעתי למדור 'אני בשיחה', של איילת שני, צדה את עייני תמונתו של נזיר בודהיסטי, לבוש בגד כתום, ומתחתיו כותרת באותיות קידוש לבנה - 'איך ייתכן, שאומרים למישהו שהבעיות שלו הן באשמת ההורים? אני מצטער, אבל... המשך הביקורת
גם היום, כדרכי מדיי שבת בבוקר, ישבתי עם כוס קפה בשמש וקראתי את 'מוסף הארץ'. כשהגעתי למדור 'אני בשיחה', של איילת שני, צדה את עייני תמונתו של נזיר בודהיסטי, לבוש בגד כתום, ומתחתיו כותרת באותיות קידוש לבנה - 'איך ייתכן, שאומרים למישהו שהבעיות שלו הן באשמת ההורים? אני מצטער, אבל הפסיכולוגים פשוט טועים'. קטונתי, אבל בכל זאת יש לי הצעה בשבילך מר גשה טנזין זופה (זה שם הנזיר נשוא הכתבה), כשאתה שב לנפאל, קח אתך למנזר בו אתה מתגורר את הספר 'הפרטים שהושמטו'. שם על קערת אורז, לקול צלצוליי פעמונים ואוויר הרים צלול כיין, פתח את עמוד 26 וקרא אותו בעיון, אני בטוח שלאחר שתסיים, תשנה דעתך מהקצה אל הקצה.
שיא עונת הקציר בלהט אוגוסט, השמש מכה במלוא עוזה. קומביין נוסע לאיטו בשדות חיטה אין סופיים, ענני קש ועפר מיתמרים לכל עבר. ארל ואביו עובדים מהנץ החמה ועד שקיעתה. יש רק הפסקות קצרות כי המלאכה מרובה. ברגעיי המנוחה המעטים, כל אחד מהם חוטף שניים שלושה כריכיי נקניק ענקיים, כמה פיסות עוגה, גומע חלב בכמויות, וחוזר לעמל יומו. "שנה אחר שנה", סיפר למרתה חברתו, שאיתה חלק דירת חדר קטנה באוניברסיטה, "ראיתי איך אבי וחקלאים אחרים, עוברים מחזור זהה של דישון, זריעה, גידול וקציר. ברבות השנים, הם לא הפכו לחקלאים טובים יותר, הם רק נעשו חקלאים זקנים יותר. מזג האוויר, הארבה ומחלות הצמחים, הם שקבעו את איכות היבול, ולא עובד האדמה". הוא לא רצה את החיים האלו, נרשם לקולג' ועזב. מרתה, שבאה גם היא מבית חוואים, פיתחה תובנות דומות לשלו, ולמרות התנגדות הוריה, ובסיוע מורתה מיס סונדרס, נרשמה ללימודי ספרנות בקולג', כשהיא מזייפת את חתימת הוריה כדי לזכות במלגה. שניהם יצאו אליי דרור עם תקוות וציפיות גדולות, אבל אלו התרסקו על קרקע המציאות, כאשר בגיל 21 נכנסה מרתה להריון. ילד לא רצוי החזיר את שניהם לחיי העליבות שמהם ניסו להימלט.
היא לא רצתה את ההיריון הזה, כי נכפה עליה הר כגיגית. היא לא אהבה את ארל, לא תכננה להתחתן איתו ובטח לא רצתה ממנו ילד. נושא ההפלה עלה בשיחות ביניהם, אך נפסל על הסף. וכך סכמה מרתה את המצב: "יש בידנו שתי ברירות אפשר ללכת לקצב שיוציא אותו, או ללדת ולדלג מעל הנעורים ישר לגיל העמידה. אנחנו עשינו סקס, אבל אני אהיה בהריון, אני אלד את התינוק, לא אתה כי אני האימא," אמרה והוסיפה, "אני מאמינה שרק האימא באמת אוהבת את הילדים, גברים אולי עושים כאילו, אבל אני באמת לא מאמינה שבאמת אכפת להם, כמו שאכפת לנשים. זהו משהו ביולוגי, לנשים יש שדיים, כדי להניק התינוקות, לא לגברים. ארל הסכים לכל מילה שאמרה, כזה היה, שתקן וכנוע, תמיד הצדיק את מעשייה של אשתו ואפילו שידע בסתר ליבו, שמדיי פעם היא טועה.
שניהם התחתנו וחזרו לבית הוריו ולחווה המעיקה, ממנה רצה להימלט כל חייו. הם גרו בבית קטן שבו רק שלושה חדרים, מטבח שתפש את כל הקומה התחתונה, שני חדרי שיינה בקומה העליונה וחדר אמבט קטן מתחת למדרגות. שם נולדה בתם הבכורה מלודי, ומקץ ארבע שנים, נולד וורן. ובוורן מתחיל הסיפור וגם מסתיים.
וורן היה ילד שקט, בכיתה ישב בשורה האחרונה לא הרבה במילים ולא הזיק לאיש. הייתה לו רק בעיה אחת, הילד בן ה11 היה 'מוצץ אצבע כרוני' ואגודלו הוורדרד תמיד היה תקוע בפיו. לא עזרו ניסיונות השכנוע של אמו, לא הערותיה של המורה, מיס וולס, לא המשחה המצחינה שקנתה מרתה בבית המרקחת המקומי ומרחה אותה על האצבע הסוררת, וגם לא זוג 'כפפות עבודה' עבות מעור שהלבישה על ידיו והידקה בשרוכים מידיי לילה, שלא יישמטו טרם מועדם.
ויום אחד, בזמן ארוחת הבוקר, כשראתה שהאצבע הסוררת נמצצה בחשכת לייל, תפשה סכין ואחוזת אמוק ניסתה לדקור את ידו של וורן. בעלה, ניסה להוציא ממנה את הסכין, אבל היא באקט של טרוף, התגברה עליו, פצעה אותו והסתערה בשנית. זה הספיק לארל חסון הגוף, הוא שלח את כתפו הימנית לצווארה של מרתה והעיף אותה באוויר. היא נזרקה לאחור, ראשה נחבט ברצפה, ומפרקתה נשברה. וככה נשארה שם מוטלת פרוקת איברים, מזכירה 'בובה מקולקלת שנזרקה אל גל האשפה, כזאת שזרועותיה ורגליה השרועות לכל הכיוונים, העידו על ניתוק סופי בין הנפש לגוף'.
האם המכה שנתן לה ארל, הייתה רק כדיי להגן על בנו מזעמה? האם באנרגיות העצומות ששילח בה, באו לביטוי תסכוליו מחיי הנישואין הקשים שהיו לו איתה? או שאולי חשב באותו שבריר שנייה על אחותה של מרתה, אן, נוודת יפהפייה מופקרת וירוקת עיין, שצצה בבייתו Out Of The Blue ושבתה את ליבו. על כל אלו יצטרך להשיב רנדי לארסון, השריף המקומי, וגם אתם הקוראים, ככל שתתקדמו בסבך העלילה.
לסיכום: רומן ראשון של תומס אוגדן, פסיכואנליטיקאי יהודי אמריקאי, שיצק לתוכו, הרבה תובנות ממקצועו, ואלו תורגמו לספר טוב קריא וזורם. מומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 27/01/2017
אוגדן, יהודי יליד 1946, הנו תיאורטיקן מצליח בתחום הפסיכואנליזה, ומרצה לפסיכואנליזה ולכתיבה יוצרת. זהו רומן הביכורים שלו.
הרומן עוסק בסיפורה של משפחה אחת בחוות תבואה בקנזס. בני הזוג מרתה וארל ברונפמן מנהלים חיים לא פשוטים, ארל כמנהל החווה ומרתה כעובדת... המשך הביקורת
אוגדן, יהודי יליד 1946, הנו תיאורטיקן מצליח בתחום הפסיכואנליזה, ומרצה לפסיכואנליזה ולכתיבה יוצרת. זהו רומן הביכורים שלו.
הרומן עוסק בסיפורה של משפחה אחת בחוות תבואה בקנזס. בני הזוג מרתה וארל ברונפמן מנהלים חיים לא פשוטים, ארל כמנהל החווה ומרתה כעובדת בדיינר המקומי, ולהם שני ילדים, מלודי בת ה-15 ואחיה וורן בן ה-11. כבר בתחילת הרומן מסתבר שמישהו מת בבית ברונפמן, וסגן השריף עושה דרכו לשם לחקור את המאורעות וסיבותיהן. משם ואילך מתחיל להתגולל בפנינו, תוך כדי קפיצות אחורה בזמן ובחזרה אל ההוה הסיפורי, סיפור חייהם של מרתה וארל. סוד משפחתי אפל מכביד על מרתה, כמו רוחות רפאים בתוך נפשה המעורערת, והיא מתפקדת באופן ירוד כאמא לילדיה. ארל לעומת זאת, צמח במשפחה טובה ובית חם, אם כי הוריו היו אנשים חסרי השכלה גבוהה וחקלאים כמוהו היום. ארל ומרתה נפגשים כסטודנטים באוניברסיטה, הוא לומד הנדסה והיא לומדת ספרנות ושחזור ספרים. ארל מתוודע לאופיה הקשה די מהר אך העניינים מתגלגלים כך שהם עוברים לגור ביחד, וכעבור זמן מה נישאים.
מעט אחרי נישואיהם, מגלים בלשכת מבקר האוניברסיטה סוד גדול של מרתה, אשר בהסתרתו היו תלויים סיום לימודיה וקבלת התואר. מכאן מתעצמת העלילה לכדי התמודדויות ומצבים קיצוניים, הן של מרתה אישית, הן בנישואין שלה עם ארל, והן במערכות יחסים נוספות בסיפור.
תוך כדי הספר מתוודע הקורא למערכת היחסים המופלאה בין האחים, מלודי ו-וורן, העומדת בניגוד לקשר בין מרתה ואחותה אן, עמה למעשה לא דיברה כמה שנים עד שזו הופיעה לפתע שוב בחייה. אוגדן מטפל בנושאים אנושיים כואבים רבים; חוסר הגשמה עצמית אינטלקטואלית ותעסוקתית, אהבה בלתי ממומשת בין גבר ואישה, יחסי הורים-ילדים ובחינת ההשלכות של הורות מתנכרת/מתעללת או הורות פאסיבית על הילדים, מחלת נפש ואיבוד קשר עם המציאות, בידוד חברתי ויחסים בקהילה קטנה ואינטימית..
הספר מעניין, קריא מאוד, זורם היטב, אוגדן מנגיש היטב את הסיפור לקוראיו. הכתיבה איננה פרוזאית פר-סה, יש תחושה שמעבר להיותו רומן ״רגיל״, זהו מסמך בסגנון הקייס-סטאדי (חקר מקרה פסיכולוגי / פסיכיאטרי). אוגדן טורח לספק לקורא הסברים, הבהרות, כמעט כאילו הוא מלמד את הספר בכיתת הספרות או הפסיכולוגיה באוניברסיטה. לעתים זה מוריד מתחשות האתגר שהייתי רוצה לקבל בספר, אך מצד שני, זה גם מקל עלי כקוראת, שמפרשים לי התנהגויות, מחשבות ורגשות של דמויות, ושהמחבר עושה עבורי את הקישורים בין הקצוות פה ושם.
הדיאלוגים בין הדמויות טובים וחכמים מאוד, אך לפעמים יותר מדי, כביכול. לעתים מתקבלת התחושה שהדמות אומרת בדיוק מה שהיית מצפה ממנה לומר, או שדבריה הם הנכונים ביותר (ברמה האנושית) לאותה סיטואציה, או שלכל הדמויות יש כזו אינטליגנציה רגשית גבוהה שזה לא תמיד אמין (כמו הילד וורן, רק בן 11 ומדבר כמו גבר בן 25 לפחות. או כמו המוכרת בחנות הבגדים שדיברה אל מלודי בשיא הרגישות וזה היה כל כך מושלם שזה צרם לי).
אוגדן מבין היטב בבני אדם וזה ניכר שהוא בא מעולם הטיפול. הוא כותב טוב, סה״כ. יש לו דימויים מאוד יפים לנוף ולמזג האויר, והוא מצליח להעביר אוירה רגשית בצורה טובה מאוד. הסיפור קשה וכואב, הדמויות למודות סבל, והספר בכללותו מרגיש קצת כמו מותחן פסיכולוגי הפוגש רומן רומנטי, עם קווים של סיפור בלשי.
התירגום טוב, השפה יפה ומדי פעם ציורית, ועם זאת לא מכבידה.
שם הספר הולם אותו מאוד, שכן הנושא הזה, של דמויות המספרות רק חלק מהסיפור, חוזר על עצמו כמוטיב בספר. אם זה שקרים או חלקי אמיתות, תמיד זה מאוד אנושי ומובן. מה גם שאוגדן עצמו משמיט מהסיפור, אך רומז רמז ברור, את הטראומה שעברה אחת הדמויות בילדותה, עניין שהוא קריטי להבנת נפשה ולהזדהות עמה, למרות הכל. מאוד מצא חן בעיני האופן שבו המחבר גורם לקורא הן לכעוס והן לרחם, הן למתוח ביקורת והן להזדהות ולחוש חמלה.
ספר מופת זה לא, אבל אני בכל זאת ממליצה לקרוא, בזכות יתרונות הספר המוזכרים לעיל.
תאריך הכנסה לאתר 14/01/2017
"הפרטים שהושמטו" נפתח עם מקרה מוות. השריף באזור של חוות תבואה בקנזס נקרא אל ביתו של ארל ברומפמן בעקבות הודעה על מותו של אדם. הוא מניח שהמת הוא אביו הזקן של ארל, ושצפויה לו משימה של ניחום אבלים, אבל מתברר שהמתה היא מרתה, אשתו של ארל, וארל הוא שהרג אותה, באקט של הגנה עצמית, לדבריו. בבית... המשך הביקורת
"הפרטים שהושמטו" נפתח עם מקרה מוות. השריף באזור של חוות תבואה בקנזס נקרא אל ביתו של ארל ברומפמן בעקבות הודעה על מותו של אדם. הוא מניח שהמת הוא אביו הזקן של ארל, ושצפויה לו משימה של ניחום אבלים, אבל מתברר שהמתה היא מרתה, אשתו של ארל, וארל הוא שהרג אותה, באקט של הגנה עצמית, לדבריו. בבית נכחו בעת המוות גם ילדיהם של בני הזוג, מלודי בת חמש-עשרה ווורן בן אחת-עשרה. בזמן שבין צאתו של השריף לדרך עד הגעתו אל החווה, הקורא כבר הספיק ללמוד מה קרה שם באמת: מרתה, אשה עיקשת ואובססיבית, שבינה ובין בנה וורן התקיימו – כך הרגישה – מאבקי כוח מתמידים, נסתה לאלץ את הבן להגמל ממציצת אצבעו בפומבי. כשגילתה שמאמציה עולים בתוהו, נתקפה זעם, ונסתה לדקור את ידו. משהו פקע בארל, בדרך-כלל אדם שקט, פחדן וכנוע, והוא חבט באשתו בכוח רב ושבר את מפרקתה.
מה גורם לאם להתאכזר אל בנה? כיצד קורה שגבר מאבד את עשתונותיו, ומפעיל כוח בלתי סביר שגורם למות אשתו? איך מרגיש ילד שאמו מתה בעקבות מנהג טורדני שלו? איך משתלבת נערה צעירה במערך הכוחות במשפחה שתפקודה מעורער? בכל אלה ועוד מטפל הספר מכאן ואילך.
התקופה בה נטוע הספר אינה ברורה, אולי במתכוון, עד שבערך במחצית הספר מספרת אחותה של מרתה על עבודתה בבית הקפה הניו-יורקי Gerde’s Folk City, בתקופה בה הופיע בו בוב דילן, הווה אומר בשנת 1961. מכאן שהארועים שבתחילת הספר התרחשו במחצית השניה של שנות ה-70.
תומס ה' אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקאי מוערך, שכתב כמה וכמה ספרי עיון בתחומו, וזכה בפרסים. "הפרטים שהושמטו" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, ומבחינה ספרותית הוא חלש למדי. אוגדן נוטה לדווח יותר מלספר, אבל מכיוון שהתכוון לכתוב פרוזה ולא דוח מקרה, הוא נע בין שני הסגנונות, באופן בלתי מוצלח למדי, והתרגום אינו מסייע. יחד עם זאת, הסיפור שהוא מספר הופך סוחף יותר ויותר, והענין שבו מצליח לחפות על החולשות המבניות. הפתיחה עושה רושם שטחי למדי, אבל זהו רושם מוטעה. במהרה מתברר שאוגדן יוצא ממה שנראה על פני השטח, והולך ומעמיק ככל שהוא חופר בהיסטוריה הפרטית של בני הזוג, בעיקר של מרתה, שסבלה מילדות אומללה, ולא הצליחה להחלץ ממורשתה ולהגשים אף אחד מחלומותיה. שלשלת האומללות היא הנושא המרכזי בספר, אך יש בו נושאים משניים רבים ומעניינים, כמו המשיכה בין בני זוג בלתי מתאימים בעליל, הדינמיקה הזוגית והשפעתה על המסגרת המשפחתית, המערכת התומכת או ההרסנית שבין אחים ואחיות, ועוד.
בשורה התחתונה: מעניין
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|