תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות,

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה,כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד.

לזוג נולדים שני ילדים ,מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

לאט לאט , בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר הוא לא מצליח להשתחרר ממקצועו , הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים הקטנים

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקני, היום בן 71, שאת הרומן הראשון שלו "הפרטים שהושמטו" , שיצא עכשיו בעברית (עם עובד), הוא פרסם בגיל 68. זה כשלעצמו פרט מעודד לכל מי שמרגיש שהשנים בורחות לו קצת בין האצבעות ולא הספיק לעשות כל מיני דברים שרצה.

במובנים מסוימים, לכתוב באמת לעולם לא מאוחר מדי. מצד שני, לא כל מי שמרגיש הוא רוצה – באמת יכול. או ליתר דיוק: יכול במובן שמה שהוא יכתוב יעניין, יכבוש ו/או ידבר אל מישהו אחר. כן, לפעמים ה"חוטאים בכתיבה" באמת חוטאים לכתיבה – במובנה האמנותי והמקצועי.

אבל כל זה לא תופס בכלל לגבי ד"ר אוגדן, שמתגלה בספר הצנום-גדוש הזה ככותב נהדר, שיודע לא רק לטוות סיפור אנושי לופת-מצמית ונוגע ללב, אלא גם יודע לגולל אותו בדייקנות ותמציתיות, תמיד במידה הנכונה: בלי גלישות מלודרמטיות מרדדות ומיותרות, אבל גם לא בקמצנות מעקרת.

"הפרטים שהושמטו" בנוי בדיוק כך, מהוספה הדרגתית של פרטי-חיים שהושמטו – מסיבה זו או אחרת, שכולן מובנות ומתקבלות על הדעת בנקודות הזמן בהן נעשו – אשר בהדרגה מצמררת מרחיבים את יריעת הסיפור, מוסיפים לו נדבכים ושכבות, עומקים ומורכבויות. אלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, ואוגדן מוכיח בסיפור הזה את האמירה-קלישאה הזו, ועד כמה אותם "פרטים קטנים" הם בדיוק אלה שעושים את ההבדלים הגדולים בחיים.

הסיפור הוא סיפורה של משפחת ברומפמן, משפחת חוואים בקנזס של שנות ה-60-70 של המאה הקודמת. לכאורה, משפחה של עובדי אדמה צנועים המנהלים שגרת חיים מאובקת, שמאבקיהם הגדולים ביותר הם מול פגעי מזג האוויר והחברות הגדולות המנסות להשתלט ולהכחיד חוות קטנות ועצמאיות. אבל זה ממש ולגמרי לא בדיוק ככה. בעצם בכלל לא ככה. כי אבי המשפחה, ארל ברומפמן, חלם בכלל לעזוב את החווה המשפחתית ולהיות מהנדס. אשתו, מרתה, חלמה גם היא להתרחק ככל האפשר ממורשת משפחתה ובכלל – ממורשת החיים המקובעת של המערב התיכון. היא התכוונה להיות רסטורטורית של ספרים.

אבל החיים, כמו שאומרת חברה שלי כל כך נכון, החיים הפריעו להם. השניים, שנפגשו בקולג' ועברו לגור ביחד מטעמי נוחות יותר מאשר מטעמים רגשיים-רומנטיים כלשהם, מוצאים את עצמם בדילמה כשמתברר שמרתה בהיריון. היא לא רוצה בהיריון בעיקר כי אינה רוצה ילדים בכלל, ודאי לא עם ארל, הוא לא רוצה בהיריון כי ברור לו שאינו אוהב את מרתה – הוא אפילו יודע שהוא מתאהב באחותה אן – וברור לו עוד יותר שילד, בשלב הזה בחייו, פירושו ויתור על כל חלומותיו.

אבל שניהם בוחרים לעשות את מה שנחשב ל"דבר הנכון": לא להפסיק את ההיריון, לא למסור את הילד לאימוץ, לא להמשיך לחיות את חייהם במטרה לנסות לפחות להגשים את חלומותיהם אלא להינשא, להביא לעולם את הילד (ילדה), להתפשר, לוותר, לבלוע ולדכא את הרצונות והחלומות ולהקים משפחה. שאיש בה אינו מאושר במשך 16 שנים, אפילו לא קרוב לזה. ואז מתרחש מוות, שמזעזע ומרסק לרסיסים את תמונת השגרה השקטה המדומה.

הסיפור נפתח במותה של מרתה, שסגן השריף המקומי אשר למד עם ארל בתיכון, בא לבדוק. ומתוך התהיות והשאלות שאינן זוכות למענה אמתי בגלל פרטים שהושמטו, מתחיל המסע בעקבות קצות החוטים הפרומים שהתגלו, ומתחברים אט אט לקרעיהם בנקודת המפגש הראשונה בין ארל ומרתה, 16 שנים קודם לכן. אוגדן מצליח לשרטט דמויות אמינות ושוברות-לב של אנשים לכאורה-מתפקדים אבל בעצם פגומים, שבורים, מסוכסכים וסוערים מבפנים. הוא חושף את התסכולים הכבושים, הזעם, האלימות, הטירוף, הסודות משבשי-החיים שאנשים מחביאים לנצח, הפצעים והצלקות שתמיד משפיעים ומשנים משהו – התנהגות, הסתכלות, יחס. והוא עושה את כל זה בלי התייפייפות, בלי זיבולי-מוח, בלי פסיכולוגיזם מעצבן ומתנשא או נפנוף מניפסטים חברתיים. הוא עושה את זה באנושיות, בחמלה, מתוך הכרה והבנה של בני אדם. וזה מרתק, עצוב, כואב ויפה להפליא.

מי שמכיר אותי ואת סגנון הספרים שאני אוהבת, בוודאי יודע שאני אוהבת סיפורים עם עומק, סיפורים בהם יש תהליך פסיכולוגי וככל שאלו יותר מתוסבכים כך טוב יותר. הספר 'הפרטים שהושמטו' מיועד להיות כזה. סצנות עמוקות, דמויות מתוסבכות, משפחה מתוסבכת. עם זאת, לא הצלחתי להרגיש בעלילה רגש כלשהו פרט לתחושה של הבנה ואמפתיה שנובעת מהשכל, מהידיעה שכל דמות נקלעה לסיטואציה שלא בעל כורחה.

משפחת ברומפמן מכילה ארבע נפשות: אבא, אמא ושני ילדים, בני 15 ו-11. מתפרנסים מעבודת אדמה, יש להם חווה אשר ממנה הם חיים ומתנהלים. על פניו, חייהם היו צריכים להיות מאושרים אך מאחורי הפרגוד אנו מגלים כי החיים הם לא כפי שנראים. חלומות שהתנפצו, מסלול חיים שהוסט וכתוצאה מכך כל מעשה, כל מילה, מקבלים משמעות. כשדעתה של האם נטרפת עליה והיא מנסה לפגוע בבנה בן ה11, עקב ניסיון לגמול אותו ממציצת האצבע, הסיפור נגמר במוות - באופן מפתיע של האם. בנקודה זו אנו עוד לא מבינים את המתרחש ומה שהוביל לאירוע זה. מחבר הספר מתחיל להשלים את חלקי הפאזל, לספק תשובות ועושה זאת בהבזקים, בחזרות בזמן.

התקופה היא שנות ה70, מחבר הספר ידע לתאר את הזמן ההוא, את האווירה, הדיבור ואת ההתנהלות בצורה טובה. אני, שלא חייתי בתקופה זו ובתרבות זו, הרגשתי אותנטיות רבה בכך שכל סצנה תוארה בדייקנות, היה קל לתארן ולחוש כנמצאים בתוך אותה סצנה. עם זאת, התיאורים נקראו מאוד אינפורמטיביים ויבשים.

הספר כתוב במתח דק שנוצר בעקבות סימני שאלה הפזורים בעלילה.

הדמויות מגוונות, אינן שבלוניות. העומק הפסיכולוגי מאחורי מספר דמויות נקרא בצורה מאוד מחושבת ולעיתים קרה. ההתנגשות הזו בין תחושת הנוקשות והקור לבין הרגש-שכל יצר הפער וקריאה איטית שלא פעם נמרחה. לא הצלחתי להביא את עצמי לחוש דבר לדמויות באופן טבעי.

קריאה מהנה,

יעל

לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת עליו בהתקף של זעם וטירוף עם סכין שלופה. האירוע הזה מסתיים במוות, ולא של הבן הסורר, והוא מהווה את הבסיס לרומן המשפחתי העצוב, הרגיש והיפה הזה. 
 

מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אומרים. אז אומרים. הרומן נותן לנו דוגמה הפוכה, של מי שנכוותה ברותחין בילדותה, כשהיא חוותה התעללות מינית קשה מצד אביה, אך בבגרותה היא מתקרבת שוב אל הרותחין ואל התופת. הפעם, למרבה האימה, מן הצד השני של המתרס, כשהיא מתעללת בילדיה שלה. רבות נכתב על אנשים שחוו התעללות בצעירותם, ובבגרותם הפכו למתעללים בעצמם, והספר מיטיב להמחיש זאת. ההשפעות ההרסניות של ההתעללות שחוותה מרתה בילדותה באים לידי ביטוי באישיותה המבוגרת: יחסים זוגיים נטולי אהבה, מחלת נפש שמתפרצת כמו לבה רותחת מפעם לפעם ומכלה כל מה (ומי) שנקרה בדרכה, ובעיקר יחס מחפיר כלפי ילדיה, בסקלה שנעה בין אדישות והתנכרות להתעמרות והתעללות. ההתעללות המינית שחוותה מרתה בילדותה, כמו מעשי התעמרותה בילדיה שלה, לא מתוארים ומפורטים בספר לפרטי פרטים. בכך באה לידי ביטוי אחת המעלות הבולטות של הרומן, לדעתי. בספרות, פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר כאשר היא מבוצעת על ידי אחד ההורים, רובצת לפתחה סכנת הגלישה למלודרמה זולה. כשהסופר פורט על נימי נפשו של הקורא ומפרט את מעשי הזוועה, הרומן עלול להיות רגשני. כשהסופר מתעמק בהשלכות הקשות של ההתעללות על קורבנותיו ומיטיב לשרטטן בפני הקורא, הרומן עשוי להיות רגיש ומרגש, וכך באים הדברים לדי ביטוי בספר זה. 
 

זהו ספר הפרוזה הראשון של ד"ר תומס ה' אוגדן, פסיכואנליטיקאי במקצועו, אשר כתב כמה ספרי עיון בתחום. הרקע המקצועי איננו מבטיח כתיבת רומן טוב. יתר על כן, במקרים כאלו קיימת סכנה, לדעתי, שבאצטלה של סיפור קלוש הדוקטור המלומד ירביץ בנו את תורתו המקצועית. כאן זה לא קורה. אוגדן יודע לספר סיפור, והוא כתב רומן משפחתי רגיש וכואב על נישואים נטולי אהבה, על מערכת יחסים מעורערת בין שתי אחיות ומנגד גם על מערכת יחסים תומכת בין אח ואחות, על חיים בצל מחלת נפש ובעיקר על השפעותיה ההרסניות של התעללות בילדים בתוך המשפחה. מפעם לפעם המספר הכול יודע מתאר בפני הקורא את התרשמותו מן הדמויות במקום לתת לו להסיק זאת בעצמו מן הדיאלוגים, מהתנהגותן ומהתנהלותן, וזה העקב אכילס הבולט של הרומן, לדעתי.
 

הפרטים שהושמטו הם הפרטים שלא ידועים לנו בתחילה. וכך, בין שאר הפרטים שהולכים ונחשפים בפני הקורא, מתברר שמאחורי דמותה השטנית של מרתה, כפי שהיא מתוארת בפתח הרומן שעה שהיא מתנפלת על בנה עם סכין שלופה, מסתתרת אישה פגועה שחוותה התעללות קשה בילדותה. אוגדן מתמקד דווקא בפגיעה החמורה של מרתה בסובבים אותה, בעוולות שגורם האדם הפגוע ליקיריו. הוא משרטט דמות של אישה אומללה שההתעללות שהיא חוותה בילדותה פשוט מוטטה את חייה, ועל הדרך גם את חיי יקיריה. אתה יכול להשתקם, כביכול, ללמוד, לעבוד, להתחתן ולהוליד ילדים, אבל ההשפעה של ההתעללות תיתן בסופו של דבר את אותותיה.
 

השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות כדי למנוע את המשך שרשרת האלימות המשפחתית ובפרט את ההתעללות בילדים, ועל זה, נראה לי, עדיין אין תשובה הולמת. 

איך נראה רומן שכתב פסיכואנליטיקאי מנוסה? הספר הפרטים שהושמטו שראה אור לאחרונה בעם עובד מוכיח שהיכולת  האנליטית של כותב כזה יכולה רק להיטיב עם היצירה.

בגיל 68 פרסם תומס ה' אוגדן, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם, רומן ראשון (אחרי ספרי עיון רבים, שחלקם ראו אור בעברית) והציג בפני קוראיו מופע מרהיב של כישרון סיפורי ויכולת תיאורית, שמצטרפים אליהם ידע והבנה עמוקים של נפש האדם. אוגדן מצליח ליצור ברומן שלפנינו סיפור עלילה מרתק, כמעט בלשי, עתיר הפתעות ומהפכים, וגם להגיע לדקויות בתיאורם של מהלכים רגשיים בלתי צפויים.

סיפור העלילה מתחיל במוות שגרתי, כך נדמה. הכול נראה מתון, כמעט פסטורלי: מישהי מתה באחת מחוות התבואה בקנזס, וסגן השריף נקרא להגיע לשם, כמעשה של יום יום, בידיעה שרוב החקירות הללו מסתיימות עד מהרה בכך שהן נהפכות לביקור תנחומים גרידא. אבל מסתבר שמקרה המוות שאליו נוסע סגן השריף אינו עניין רגיל. פה מדובר בהריגה – אולי ברצח? – והדמויות שאותן יבקר סגן השריף, שאותן נלמד אנחנו להכיר, אינן מי שאנו מצפים לפגוש. החוואים התמימים, ישרי הדרך, מתגלים כאנשים שיש מאחוריהם סיפורי חיים שונים מהרגיל. אמנם סגן השריף מכיר היטב את ארל ברונפמן, האלמן, כי שניהם בני המקום ואפילו למדו ביחד בבית הספר, אבל מסתבר שארל בעצם לא היה אמור לגור בחווה שבה נולד וגדל. עתיד שונה לגמרי היה צפוי לו. החווה בקנזס לא הייתה בררת מחדל או בחירה, אלא אילוץ, שמהלכים שונים החזירו אותו אליה. וגם אשתו, שנראית שייכת כל כך למקום, עובדת בדיינר המקומי, מגדלת שני ילדים, עוזרת בעבודות בחווה – בעצם אינה מכאן. חוויות קשות מהעבר עיצבו את חייה והביאו אותה עד לאירוע הקשה והחמור שבו מתחיל הסיפור.

לאורך הרומן אנחנו עוקבים אחרי שני קווי עלילה – מה שקרה בחייהם של השניים לפני שש עשרה שנה, במקום אחר לגמרי, ומה שהתרחש בשעות ובימים האחרונים. מצטייר סיפור על אלימות מחרידה ועל טירוף שאת מהלכיו מיטיב הסופר לתאר, על כל דקויותיו והתפתחותו. איזה געש קיים שם, מתחת לפני השטח השלווים, אילו מפלות, תשוקות, אכזבות, רגשות עזים, ויתורים! וכמה כוח יש ביכולתו של כותב שמיטיב כל כך להבין בני אדם, במיוחד מה מרגישה אישה שמאבדת את שפיות דעתה, מה היא חווה, רואה, חשה, איך העולם נגלה לעיניה, ומה צופן בתוכו תהליך ההחלמה. אין ספק שאת כל ההבנה הזאת שאב מהיכרות עמוקה עם עולמם של מטפלים (ומטופלים), עם חוויותיהם ועם אוצר ההתנסויות שלהם. אוגדן מגייס ידע ורגישות, ויוצר באמצעותם בני אדם שלמים. הוא מפרט את אורחות חייהם, מחשבותיהם, ומתאר את העולם הגשמי והנפשי הסובב אותם. הדמויות ברומן שלפנינו קמות לתחייה ומשכנעות, כמו גם הקונפליקט המרכזי שהולך ונחשף. כדרכן של טרגדיות, משתקפת בפנינו התנגשות בין ערכים וצרכים שבהם כל הצדדים בעצם צודקים, עד שבסופו של דבר כולם נענשים, כך או אחרת.

יופיו של הרומן בַּדיוק שבו נכתב (ותורגם!) ובספציפיות של המקומות והמעשים. רק לקראת סופו הוא חוטא מעט בכך שהוא "מספר על" במקום "לספר את": במקום להניח לקורא להבין את היחסים של הדמויות ואת ציפיותיהן מתוך מעשים שהן עושות או דברים שהן אומרות, מסכם בשבילנו הסופר את רגשותיהן בכמה עמודים מאכזבים קמעא: "ארל נמשך אל אן באותה עוצמה שבה נמשך תמיד – היא הייתה האישה הכי סקסית, הכי יפה והכי אינטליגנטית שפגש מעודו, ולהפתעתו ולמבוכתו נראה שהיא מעוניינת בו. הוא היה מוכן כמו תמיד לקבל אותה כפי שהיא, כולל היותה שקרנית כפייתית – או בהגדרה סלחנית יותר, מספרת סיפורים כפייתית, שומרת על האמתות המהותיות ומעבירה אותן במסווה." הקטע הזה למשל מדיף ריח של כתיבה פשטנית, נוסח הרומן הרומנטי, שבו נהוג לסכם את הרגשות לטובת הקוראת שאינה אמורה להתעמק בכתוב ולהסיק מסקנות בכוחות עצמה. נדמה כאילו ברגעים מסוימים עייף הסופר ממלאכתו והחליט להביא את הסיפור אל שיאו (המבעית), ולצורך כך סלל את הדרך בעצמו, במקום להניח לדמויות לפעול.

אבל הביקורת הזאת בטלה בשישים, כי המתואר כאן אינו מאפיין את מרביתו של הרומן. חווית הקריאה של הרומן הפרטים שהושמטו מובטחת, גם בגרסתו העברית. היא טבעית וזורמת, ועומדת בהצלחה במבחן החשוב ביותר של תרגום: האנגלית אינה זועקת לעיני הקורא, ואפשר לטעות ולחשוב שהספר נכתב במקור בעברית.

יש לקוות שזה לא ספר הפרוזה הראשון והאחרון של תומס ה' אוגדן, וכי חרף גילו המתקדם – הוא כיום בן 71, ימשיך ויכתוב ספר פרוזה נוסף שיתבסס על ניסיון חייו, על ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם ועל דקות האבחנה שבהם התברך.

אוגדן, יהודי יליד 1946, הנו תיאורטיקן מצליח בתחום הפסיכואנליזה, ומרצה לפסיכואנליזה ולכתיבה יוצרת. זהו רומן הביכורים שלו.

הרומן עוסק בסיפורה של משפחה אחת בחוות תבואה בקנזס. בני הזוג מרתה וארל ברונפמן מנהלים חיים לא פשוטים, ארל כמנהל החווה ומרתה כעובדת בדיינר המקומי, ולהם שני ילדים, מלודי בת ה-15 ואחיה וורן בן ה-11. כבר בתחילת הרומן מסתבר שמישהו מת בבית ברונפמן, וסגן השריף עושה דרכו לשם לחקור את המאורעות וסיבותיהן. משם ואילך מתחיל להתגולל בפנינו, תוך כדי קפיצות אחורה בזמן ובחזרה אל ההוה הסיפורי, סיפור חייהם של מרתה וארל. סוד משפחתי אפל מכביד על מרתה, כמו רוחות רפאים בתוך נפשה המעורערת, והיא מתפקדת באופן ירוד כאמא לילדיה. ארל לעומת זאת, צמח במשפחה טובה ובית חם, אם כי הוריו היו אנשים חסרי השכלה גבוהה וחקלאים כמוהו היום. ארל ומרתה נפגשים כסטודנטים באוניברסיטה, הוא לומד הנדסה והיא לומדת ספרנות ושחזור ספרים. ארל מתוודע לאופיה הקשה די מהר אך העניינים מתגלגלים כך שהם עוברים לגור ביחד, וכעבור זמן מה נישאים.

 מעט אחרי נישואיהם, מגלים בלשכת מבקר האוניברסיטה סוד גדול של מרתה, אשר בהסתרתו היו תלויים סיום לימודיה וקבלת התואר. מכאן מתעצמת העלילה לכדי התמודדויות ומצבים קיצוניים, הן של מרתה אישית, הן בנישואין שלה עם ארל, והן במערכות יחסים נוספות בסיפור.

תוך כדי הספר מתוודע הקורא למערכת היחסים המופלאה בין האחים, מלודי ו-וורן, העומדת בניגוד לקשר בין מרתה ואחותה אן, עמה למעשה לא דיברה כמה שנים עד שזו הופיעה לפתע שוב בחייה. אוגדן מטפל בנושאים אנושיים כואבים רבים; חוסר הגשמה עצמית אינטלקטואלית ותעסוקתית, אהבה בלתי ממומשת בין גבר ואישה, יחסי הורים-ילדים ובחינת ההשלכות של הורות מתנכרת/מתעללת או הורות פאסיבית על הילדים, מחלת נפש ואיבוד קשר עם המציאות, בידוד חברתי ויחסים בקהילה קטנה ואינטימית..

הספר מעניין, קריא מאוד, זורם היטב, אוגדן מנגיש היטב את הסיפור לקוראיו. הכתיבה איננה פרוזאית פר-סה, יש תחושה שמעבר להיותו רומן ״רגיל״, זהו מסמך בסגנון הקייס-סטאדי (חקר מקרה פסיכולוגי / פסיכיאטרי). אוגדן טורח לספק לקורא הסברים, הבהרות, כמעט כאילו הוא מלמד את הספר בכיתת הספרות או הפסיכולוגיה באוניברסיטה. לעתים זה מוריד מתחשות האתגר שהייתי רוצה לקבל בספר, אך מצד שני, זה גם מקל עלי כקוראת, שמפרשים לי התנהגויות, מחשבות ורגשות של דמויות, ושהמחבר עושה עבורי את הקישורים בין הקצוות פה ושם.

הדיאלוגים בין הדמויות טובים וחכמים מאוד, אך לפעמים יותר מדי, כביכול. לעתים מתקבלת התחושה שהדמות אומרת בדיוק מה שהיית מצפה ממנה לומר, או שדבריה הם הנכונים ביותר (ברמה האנושית) לאותה סיטואציה, או שלכל הדמויות יש כזו אינטליגנציה רגשית גבוהה שזה לא תמיד אמין (כמו הילד וורן, רק בן 11 ומדבר כמו גבר בן 25 לפחות. או כמו המוכרת בחנות הבגדים שדיברה אל מלודי בשיא הרגישות וזה היה כל כך מושלם שזה צרם לי).

אוגדן מבין היטב בבני אדם וזה ניכר שהוא בא מעולם הטיפול. הוא כותב טוב, סה״כ. יש לו דימויים מאוד יפים לנוף ולמזג האויר, והוא מצליח להעביר אוירה רגשית בצורה טובה מאוד. הסיפור קשה וכואב, הדמויות למודות סבל, והספר בכללותו מרגיש קצת כמו מותחן פסיכולוגי הפוגש רומן רומנטי, עם קווים של סיפור בלשי.

התירגום טוב, השפה יפה ומדי פעם ציורית, ועם זאת לא מכבידה.

 שם הספר הולם אותו מאוד, שכן הנושא הזה, של דמויות המספרות רק חלק מהסיפור, חוזר על עצמו כמוטיב בספר. אם זה שקרים או חלקי אמיתות, תמיד זה מאוד אנושי ומובן. מה גם שאוגדן עצמו משמיט מהסיפור, אך רומז רמז ברור, את הטראומה שעברה אחת הדמויות בילדותה, עניין שהוא קריטי להבנת נפשה ולהזדהות עמה, למרות הכל. מאוד מצא חן בעיני האופן שבו המחבר גורם לקורא הן לכעוס והן לרחם, הן למתוח ביקורת והן להזדהות ולחוש חמלה.

ספר מופת זה לא, אבל אני בכל זאת ממליצה לקרוא, בזכות יתרונות הספר המוזכרים לעיל.