אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה, כולל בתוכו שתי נובלות, פרי עטו של אמיל זולה הדגול (1840-1902), אבי הזרם הנטורליסטי בספרות הצרפתית (תודה לראובן מירן, הערת פתיחה).
הנובלה הראשונה, ״תמורת לילה של אהבה״, היא סיפורו של ז׳וליין, עובד-דואר צעיר בעיר קטנה, השוכנת על גבעה מעל נהר.
ז׳וליין הוא סוג של תמהוני. חיצונית, הוא גבוה, גדול מידות, גרום וכעור. הוא חי לבדו, דחוי חברתית, ביישן, מופנם ושמח בחלקו. כשהוא אוזר אומץ ורוכש לעצמו חליל, הוא מלמד את עצמו לנגן, ואף כי החליל ישן והצליל מעט עמום וזייפני, הוא מצליח להפיק ממנו נעימות ערבות לאוזן. כל לילה הוא מנגן מעט לפני השינה, בחשיכה מוחלטת. פעם נקלע לתיגרה עם גבר שהתעמר בו, אך מלבד זאת, שגרת חייו של ז׳וליין הנה קבועה, פשוטה מאוד, אפרורית אפילו, אך מספקת אותו.
מול דירתו של ז׳וליין ניצב בית אצולה גדול מימדים, אשר כניסתו הראשית סגורה תמיד, חלונותיו אטומים והוילונות כמעט לעולם לא מוסטים. בבית זה מתגורר זוג אצילים מזדקן, ועמם בתם היפהפייה תרז, אשר יום אחד חוזרת מלימודיה במנזר. ז׳וליין מבחין בה דרך החלון, והיא, לעומת זאת, שומעת את נגינת החליל ואינה יודעת מה מקורה.
תרז, מסתבר, הינה אישה בעלת גינונים יהירים, וכשהיא רואה את ז׳וליין, החלילן שאת נגינתו אהבה לשמוע, היא מזכה אותו בלא יותר מאשר מבט קר ומתנשא.
עם הזמן נרקם קשר בין השניים, בנסיבות מפתיעות מאוד, והעלילה, שעד כה שטה-צפה, כביכול, על פני מים זהירים, מקבלת תפנית דרמטית חדה ומותחת. בפלאש-בק לעבר, נפרש בפנינו סיפורה של תרז והמאורעות הגורליים אשר הובילו את מסלול חייה למפגש הטעון והמרתק עם ז׳וליין.
לפתע הספינה שהקורא מפליג בה מתערערת, הגלים משתוללים והולמים בדופנותיה בחוזקה, ובנתיב ההתקדמות נראה באופק אייסברג מאיים.
הנובלה ״תמורת לילה של אהבה״ היא סיפורה של אהבה עיוורת, תמה, המתנפצת בעל-כורחה, כך נדמה, על מדרונו התלול של הר הציפיות הלא ממומשות של האוהב האומלל, אל מול עיניה היפות, הזחוחות, של הנאהבת הציניקנית.
הנובלה השנייה - ״השיטפון״ - הנה סיפור טרגי מרשים לא פחות, המבוסס על אסון טבע שהתרחש בצרפת ב-1875, ונגע מאוד ללבו של המחבר.
ולא בכדי.
סיפורה של משפחת רובייה הוא ממואר המתועד בגוף ראשון בפיו של אבי המשפחה, לואי, חוואי בדרום צרפת.
לואי ובני משפחתו חיים חיי כפר מאושרים, מוצלחים, ומודים למזלם הטוב הן ברמה המשפחתית והן מהבחינה הכלכלית.
אך יום גשום אחד חרב עליהם עולמם, כשהנהר עליו שוכן הכפר עולה על גדותיו, ומציף את כל מה שהכירו עד כה. המשפחה מתבצרת תחילה בביתה, אך עם החמרתו של המצב ועליית מפלס המים, יוצאים מספר בני משפחה בניסיון להגיע לאישזהו סיכוי של הצלה, למקום יבש, לאפשרות של הישרדות.
זולה מתאר באופן מצמרר את התרחשותו של אסון, ובסגנון שהנו מאופק יחסית לגודל המכה אותה חווה הכפר. בני המשפחה חסרי האונים עושים כמיטב יכולתם להתמודד עם המאורעות המאיימים, ובגבורה יוצאת דופן מנסים חלקם להציל את נפשותיהם, בקרב אדיר ומעיק בין איתני הטבע הכבירים, לבין טבע האדם הנאחז בחיים עד הרגע האחרון. כמה מדהימה ההקרבה האנושית, האלטרואיסטית, שניעורה בנו לעתים אל מול משבר; כמה כואב הוא היאוש אשר סופו בויתור פטאלי; כמה עצומה היא התקווה, לפעמים כנגד כל הסיכויים הריאליים, וכמה נוגעת ללב היא ההשלמה עם הגורל הכואב עד מוות.
אמיל זולה ואשתו נחנקו למוות בדירתם עקב שאיפת גז והיעדרה של אפשרות מילוט; הספרות שלו, למזלנו, ממשיכה לנשום בחופשיות ולראות אור בזכות מו״לים נחושים וקוראים נאמנים.
