על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם.).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.

עלילת הספר מתארת את שואת יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה חושפת את הקורא למה שהתרחש בשנות המלחמה בגטו מוגילב אשר הוקם בטרנסניסטריה, חבל ארץ שנמצא באזור אוקראינה והוענק על ידי הגרמנים לרומנים. הספר בנוי מכמה רבדים ויש בו שלושה קולות המתארים את מה שהתרחש. רשימת האימהות, שעל שמה נקרא הספר היא סיפור בתוך העלילה המרכזית ולא עיקר העלילה

הציר המרכזי בספר הוא החקירה שמתבצעת ע"י החוקר הרומני – קונסטנטין מקאנו . הנחקרים הם המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף - ראש הועד היהודי בגטו מוגילב ועורך הדין מיכאל דנילוב - ראש המשטרה היהודית בגטו ובחלק מן התקופה שימש כראש הועד היהודי בגטו. שניהם נחקרים על מעשיהם, קבלת החלטות וחלקם במשלוחי יהודי רומניה מן הגטו. במהלך החקירה הם מנסים להצדיק את מעשיהם כנסיון להציל כמה שיותר מיהודי הגטו ולהוכיח כי חלקו של האחר במה שהתרחש גדול יותר, שכל ההחלטות שגרמו למותם של יהודי הגטו נובע מהחלטות והוראות של השני, ובעצם כל מה שנעשה נבע מהוראות שהם קבלו מהשלטונות הרומנים שנהלו את הגטו. שניהם מנסים להסביר כיצד התקבלה אצלם ההחלטה מי יישאר ומי יישלח הלאה, עפ"י איזה קריטריונים הם בחרו ובנו את הרשימו שנמסרו לשלטונות הגטו הרומנים. מההסברים לומדים כי כל אחד מהם דאג שאנשי קהילתו ינצלו ועל הפערים בהתייחסות לאנשי בוקובינה ואוקראינה ושגם בתוך הקהילה עצמה יש התייחסות שונה לחבריה. החלק הזה של הספר שכאמור הוא עיקר הספר כתוב כשאלה של החוקר ובעקבותיה תשובתו הנרחבת של הנחקר והקורא נחשף למה שהתרחש בגטו. התיאורים בחלקם לא קלים כלל ומעוררים רגשות רבים . קריאת תיאורי החקירה עוררה אצל תחושה שאני קוראת דו"ח חקירה משטרתית ולעיתים זה הפריע לי בשטף הקריאה. במהלך קריאת החלק המתאר את החקירה אחד הנושאים שעלה במחשבתי היה- סובייקטיביות . ההוכחה ששני אנשים יכולים להיות באותה סיטואציה וכל אחד מהם רואה ומבין אותה בצורה שונה ובעקבות כך גם קבלת ההחלטות והפעולות שלו תהיינה שונות. מחשבה נוספת שהתעוררה אצלי היא שבכל מצב ובכל תפקיד, גם אם האדם ממלא תפקיד ציבורי הוא בראש וראשונה דואג לעצמו לקרובים לו ורק אח"כ לשאר הציבור עליו הוא מופקד.

רשימת האימהות כאמור הוא סיפור בתוך סיפור המסגרת ולא עיקר העלילה אך בעיני עוצמתי מאד ומביא את קורותיהן של אימהות חד-הוריות שבעליהן נשלחו למחנות אחרים, נשים שאינן יכולות לפרנס את עצמן ומבחינת הקהילה הן מהוות מעמסה עליה- קהילה ענייה שחבריה אף הם מתקשים לפרנס את עצמם. ההחלטה לבנות את רשימת האימהות התקבלה בעקבות דרישת השלטונות הרומנים להכין רשימה עם מכסת אנשים שישולחו מגטו מוגילב לגטו בפצ'ורה ומכיוון שהועד היהודי אינו מסוגל למלא את המכסה הוחלט להוסיף את האימהות החד הוריות. מאות אימהות יהודיות יחד עם ילדיהן נשלחות מגטו מוגילב ובדרך לפצ'ורה הן נכלאות בבסיס צבאי נטוש, ללא מזון ומים כששומרים אוקראינים ורומנים ניצבים מעבר לדלתות הנעולות ומסרבים לפתוח אותן. החלק הזה מתואר בקולן של שלוש אימהות המביאות את ההתמודדות הקשה עם הרעב והצמא, הפחד, הדאגה לילדים ועוד.

קול נוסף בספר הוא קולה של הילדה המביאה נקודת מבט של ילד על מה שקורה איתו בגטו.

התיאורים בספר אינם קלים וגם לי שקוראת הרבה ספרי שואה היה לא קל. יחד עם זאת הוא חושף את הקורא לשואת יהדות רומניה שפחות מדוברת וכתובה. מהידע שיש לי הייתי בטוחה שחבל טרנסניסטריה והגטו שבו נשלט ע"י הגרמנים ומתוך הקריאה למדתי שלא כך הוא וששואת יהדות רומניה התרחשה ע"י הרומנים ולא הגרמנים. הספר מעורר הרבה מאד שאלות של מוסר, קבלת החלטות, אחריות, האם פעולה בעקבות הוראת שלטונות או ממונים מסירה ממבצע ההוראה את האחריות, מה הייתי עושה בסיטואציה דומה? האם הועד היהודי בגטאות הציל יהודים / פעל בשיתוף עם רומנים, גרמנים/ דאג לעצמו ולמקורביו ?

רשימת האימהות הוא ספר לא קל לקריאה שנשאר עם הקורא גם לאחר סיום הקריאה.

מומלץ

מה אני יודעת על שואת יהדות רומניה? שאלתי את עצמי. אז זהו שלא קראתי דבר על כך, וכאן ניתנה לי הזדמנות להיחשף למשהו מסיפורה.

זהו סיפורו של גטו מוגילב בחבל טרנסניסטריה, (חבל ארץ באוקראינה שעבר לידי הרומנים), בעיקר בין השנים 1942-1945 . הספר חושף את הקורא למצבים בלתי אפשריים להתמודדות ולשאלות מוסריות שמתעוררות  תוך הקריאה ואחריה.

עיקר הספר בנוי סביב חקירה שמבצע החוקר הרומני – קונסטנטין מקאנו.

 1945 , בבוקרשט,  מזמן השלטון לחקירה את יגנדורף , מהנדס שעמד בראש הועד היהודי ומיכאל דנילוב – עורך דין, שעמד בראש המשטרה היהודית ומנהל בית היציקה במחנה, בניסיון לברר מה חלקם ואחריותם במשלוחים עליהם היו אחראים בגטו. הם מואשמים בפשעים נגד האנושות .

השלטון הרומני קובע את מספר היוצאים בטרנספרים אבל אין הם יכולים להכין את הרשימות או לבצע את האיסוף. זה תפקידם של הועדים  לקבוע מי מהיהודים יצא בהתאם למספר אותו הכתיבו השלטונות. ראשי הוועדים קבעו את הסדר, על פי מידת העוני, על פי מצב בריאותי, על פי יעילותם של האנשים ומוצאם. יהודי מבוקרשט אינו כמו יהודי מבוקובינה או מאוקראינה .

לרגע נדמה שהם מפלצות אדם המשלחים את אחיהם למחנות עבודה ולמוות ולרגע נדמה שלא הייתה ברירה ובעצם דאגו שאלה המסוגלים לשרוד ולעבוד יישארו כמה שיותר במחנה.

תפקידם היה כפול: לשכנע את הרומנים בנחיצות כוח העבודה היהודי ולשכנע את היהודים שהעבודה תשמור עליהם בחיים.

כל הקיום היהודי במוגילה נשען על  כמה שווה האדם העובד, ערך החיים הוא כוח עבודה ולא קדושת החיים.

הנחקרים זורקים זה על זה אשמה, מתחמקים ומתנערים מאחריות, האחריות היא זו של השלטון, של נותני הפקודות. הם רק המבצעים. עוד אומר יגנדורף:...."אחד כמוני שעבר את המחנות, את הגיטאות כמו שאתם קוראים להם, יודע שלא היו שם גיבורים ולא הייתה גבורה. כולנו היינו אסירים, כולנו היינו מורעבים וחלשים. למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים? לצערכם, מוגילב לא היה סיפור הרואי. אנחנו לא בחרנו להיות קורבנות, לא הייתה כאן בכלל בחירה.... (עמ' 152-3)

ובכך עוסק הספר, בשאלה המוסרית של התנהגותם, לטובת מי פעלו?

סיפורן של נשים במחנה, קולן החרד ודאגתן מגיע לשיא בדרמה של משלוח מאות אימהות יחידניות עם ילדיהן הקטנים לכליאה במחנה צבאי נטוש, ללא כל אוכל וללא מים ובלי יכולת לצאת לפצ'ורה, לגווע ברעב ובצמא.  תיאור האיסוף של הנשים והילדים (כדי להגיע למספר הנדרש  במשלוח) הצרחות והבכי מרטיט את הלב כמו גם ההתמודדות הפיזית והנפשית שלהן עם המצב. נכונות לעשות הכול למען הצלת החיים שלהן ושל ילדיהן מכווץ את הנשמה, עד למצב שאין עוד טעם להתמודד נשאר רק להמתין לבלתי נמנע..

משהו בחקירה סביב אותו משלוח נסדק, רגשות אשמה עולים. .  יגנדורף מתחיל לשאול את עצמו מדוע לא עצר, לא סירב, לא צעק על השוטרים לחדול מאיסוף הנשים. ..."אולי בכלל לא חשבתי, אולי לא הייתי מסוגל בכלל לעצור ולחשוב על משמעות המעשים שלי...(עמ' 200). ברור לו שאהב כוח וגם שפחד לחייו, לחיי אשתו ובנו  אבל השאלה המוסרית נשארת בעינה.

ואנחנו הקוראים מלבד חווית הקריאה הקשה נשארים עם תהיות ומחשבות, מה היינו עושים במצב  קיצוני כזה? נתונים בין ההכרח לציית לפקודות כדי להגן על עצמינו והיקרים לנו לבין סירוב  או התפטרות ואז מוות וודאי ואולי גם מחיר גבוה יותר ליהודים שתחת אחריות שלנו.

מי היו אותם ראשי ועדים? טובים? רעים? למי באמת דאגו? במצבי קיצון עם איזה חלקים בנו ניפגש?

ספר מצוין,בו חלק מהדמויות אמיתיות וחלקן בדויות.  כתוב היטב והדיו נשארים בלב הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה.

שואת יהודי רומניה שבוצעה על ידי העם הרומני

זה לא עוד ספר המתאר את זוועות השואה, אלא רומן ייחודי המבוסס על ראיות אמיתיות המתאר חקירות של שני נאשמים במסגרת חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה, כאשר הרומן מתחיל מיד לאחר המלחמה בשנת 1945.

שואת יהודי רומניה בוצעה בניגוד לשואת שאר יהודי אירופה על ידי העם הרומני בעצמו ובסיוע האוקראינים, שואה ללא גרמנים... הרומנים גם זכו לשיתוף פעולה מצד יהודים בעמדות בכירות, כפי שזה בא לידי ביטוי בספר.

חלק ניכר מהספר מתאר את מה שהיה במחנה טרנסניסטריה שנמצא באזור באוקראינה שהוענק על ידי הגרמנים לרומנים.

הספר מתמקד בעיקר בחקירות של שני פושעי מלחמה יהודים, יגנדורף ודנילוב, על תפקידם במשלוחי נשים יחידניות עם ילדים קטנים למחנה הרעבה בפיצ'ורה שכלל שני בניינים.

נעלו בתוך בניין מוקף בשומרים רומנים ואוקראינים אימהות עם ילדים ללא מתן אוכל: הרעבה עד מוות.

מ- 3,000 יהודים שנשלחו למחנה הזה נותרו בחיים 28 איש.

יגנדורף שעמד בראש הועד היהודי(היודנראט) ודנילוב("האיש הרע") שעמד בראש המשטרה היהודית בגיטו מודילב, לקחו חלק בבחירת האנשים שנשלחו אל מחנה ההרעבה, ותחושות האשם עולות במהלך החקירות שהם עוברים. חברי הועד היהודי ברומניה שרדו את המלחמה, בניגוד לחברי ועד בפולין, שאף אחד מהם לא שרד.

ברומן מופיעות בנוסף לתחקירים גם עדויות שנרשמו על ידי הנשים במחנה תוך כדי המלחמה, והקורא מגלה במהלך הספר עם התקדמות החקירות מה באמת התרחש שם: "המשטרה היהודית. כמובן. מי שלא התייצב בזמן ברחבה מול בית הוועד, גררנו אותו ואת המשפחה שלו מהבית, כי היתה מכסה שהוועד התחייב למלא" (עמוד 88).

יגנדורף שוחרר ללא כתב אישום, ודנילוב הורשע ונשלח לכלא לשנים ארוכות אבל ב- 20 בינואר 1947 הומר עונשו לשתי שנות מאסר וחצי.

חלק ניכר מהיהודים באזור המדובר, מחוז בוקובינה ברומניה, שרדו את השואה, והשאלה היא איך ומי הם אלו ששרדו.

הספר מומלץ למי שמעוניין להכיר את שואת יהודי רומניה, את הזוועות שחוו אנשים חפים מפשע, כאשר בספר מוצגות בין היתר עדויות של שלוש אימהות וגם קולה של ילדה אחת, שעוברת מה ששום ילד בעולם אינו אמור לעבור. עצוב מאוד.