|
|
|
רשימת האימהות |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 4466 |
|
|
בסתיו שנת 1942, מאות אימהות יחידות יחד עם ילדיהן הקטנים נלכדות ונשלחות
למוות מגטו מוגילב. האימהות מובלות אל מחנה צבאי נטוש וננעלות באולם עצום, ללא מים ומזון. שומרים אוקראינים ורומנים ניצבים מעבר לדלתות הנעולות ומסרבים לפתוח אותן.
שלוש שנים לאחר מכן, בבוקרשט שברומניה, השלטון החדש מזמן לחקירה שניים מבכירי הגטו. בפני השופט-החוקר נפרשות שתי גרסאות שונות ואף מנוגדות לסדרת אירועים שהובילה למותם של אלפי בני אדם. מי נושא באחריות? האם אפשר היה אחרת? ומה עלה בגורלן של האימהות והילדים?
ארבע נשים מתמודדות, כל אחת בדרכה, עם איום המוות, עם נטישה, עם בדידות, עם הקשר התובעני שבין הורים לילדים ועם הכמיהה לאהבה וליופי.
על מלחמת העולם השנייה כבר כתבו רבים, אך גלי מיר-תיבון, מאירה באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר. בירור נוקב נערך כאן, והוא אינו תחום בתוך חדר החקירות אלא מתרחב ומעמיק צעד אחר צעד אל תוך נפש האדם – על הטוב ועל הרע שבה ועל המאבק בין שני אלה.
ד״ר גלי תיבון, ילידת קיבוץ קבוצת שילר, היא אשת חינוך ומנהלת בית ספר לשעבר, שהחליטה לפני עשר שנים לעזוב את עבודתה ולצאת למסע מחקר של השואה במשפחתה שלה.
מתוך המסע נולדה עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב והספר ״רשימת האימהות״, שהוא ספרה הראשון. היא מתגוררת בת״א, נשואה לאלוף (מיל׳) נעם תיבון ואם לשני בנים.
עמוס עוז כתב על הספר:
"הספר הזה הוא לא 'עוד ספר על השואה' אלא ספר על נפש האדם, על אהבה ואובדן, על רחמים וגעגועים, על יהירות נואשת ועל עיוורון מרוב חרדה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רשימת האימהות - גלי מיר - תיבון
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 22/11/2020
אין מחסור בכתיבה בדיונית על השואה; פורנוגרפיית שואה, קיטש (משעמם לעיתים וחוזר על עצמו) והרבה כתיבת זיכרונות. גלי מיר-תיבון לא משתמשת באף אחד מאלה; היא לוקחת את הנאציזם, מבליטה איזושהי בנאליות של הרוע והבלטת הבירוקרטיה במילוי הפקודות. מה שהופך את הספר הזה לכזה שיוצר קריאה מורכבת מהרבה מאוד... המשך הביקורת
אין מחסור בכתיבה בדיונית על השואה; פורנוגרפיית שואה, קיטש (משעמם לעיתים וחוזר על עצמו) והרבה כתיבת זיכרונות. גלי מיר-תיבון לא משתמשת באף אחד מאלה; היא לוקחת את הנאציזם, מבליטה איזושהי בנאליות של הרוע והבלטת הבירוקרטיה במילוי הפקודות. מה שהופך את הספר הזה לכזה שיוצר קריאה מורכבת מהרבה מאוד רבדים.
גלי מיר-תיבון מציעה סיפור חדש, מטריד ומאיים; סיפורם של שני יהודים שניצבו בגבול המטושטש שבין קורבנות ובין צוררים. אלה הם פקידי הקישור הבכירים, ראשיהם של ועדי הגטאות, אנשי המשטרה היהודית; דמויות שהיו בעלות כוח בתוך החברה היהודית בשואה- והשתמשו בו.
סיפורי השואה מאופיינים במאבקי הישרדות ועל צלם האנוש. מיר-תיבון לוקחת את ההיבטים הפחות נוחים והנאיביים בהישרדות, ומתחילה לשאול עליהם שאלות. היא מדברת על גניבה, שוחד, שקר וגזל.
כתיבתה היא אמיצה, זהירה, נמנעת מפרובוקציות, ויחד עם זאת- יוצרת חשיפה רבה. גם לעולמה של המחברת. הספר כולל פרוטוקולים בדיוניים של חקירות פשעים נגד האנושות שהתרחשו במלחמה ההיא, במסגרת "בית המשפט של העם", בבוקרשט בשנת 1945. ובחדרי המשפט נחקרים שני ניצולים (שניהם מבוססים על דמויות אמיתיות), שהיו בעלי מעמד בגטו מוגילב בטרנסניסטריה; הראשון הוא המהנדס זיגפריד יגנדורף, שהיה ראש הועד היהודי בגטו, והשני הוא מיכאיל דנילוב, שעמד בראש המשמר היהודי בגטו וניהל את מחלקת תיאום העבודה ואת המשטרה היהודית. שניהם היו אויבים מרים, שביקשו להפליל איש את חברו.
אך הם היו בעלי הרבה כוח. הם ניהלו את חיי הגטו, שלחו יהודים לעבודה ולמחנות המוות, נשאו ונתנו עם הרשויות, וניהלו את המיסוי ואת המוסדות הציבוריים. לרומנים היה נוח שהיהודים בעצמם יארגנו את מוסדותיהם, מכסות העבודה ואת רשימות האקציות.
יגנדורף היה מהנדס, ודנילוב ניהל את תעשיית השוחד לקצינים הרומנים. נגזר עליהם לפקח על השילוח לעבודות הכפייה ומשלוחי המוות. הם רצו כל העת להפחית במספרם, אך היו חייבים לעמוד במכסות. ובתוך הגטו, אדם נשם לרווחה כששלחו את שכנו ולא אותו. אדם שתק כששמו לא הופיע ברשימה. יחד עם זאת הוא ידע שאם מישהו ייצא מהרשימה, הוא עלול להיכנס במקומו.
ולכוח, גם החלוש ביותר, מתלווים במקרה זה, שיכרון, סמכות ודאגה למקורבים, בעלי ברית ואויבים. הוא נהפך בהדרגה לתכלית ולא לאמצעי. והפרוטוקולים משקפים זאת. לכאורה, הם נראים כמו חקירה משולהבת היטב, מלאה בהוכחות המובאות היטב על ידי התובע קונסטנטין מקאנו, ויחד עם זאת- יש בהם אנושיות, פחד, מלחמה עצמית וזווית ראייה רעננה, שמיר-תיבון מצליחה להביא בטקסטים הכתובים היטב.
שני הניצולים האלה היו פרמגטיים, והם חוזרים ומדגישים זאת בחקירתם. בתוך עולם של רוע, הם ביקשו את הרוע במיעוטו. אך זהו רע מאוד, כי לא הייתה יכולת להציל את כולם והיה צריך לבחור על מי לוותר.
והרומן מתקדם לאט ובזהירות, ממש על קצות האצבעות, לעבר המקרה המזעזע העומד במרכז החקירה: אקציה ששלחה אימהות עם ילדיהן למוות, במכסות מדודות, בכדי להגן על האנשים שבכל זאת צריכים לשרוד- הגברים העובדים ומשפחותיהם.
החוקר הרומני הופך כל העת בשאלות האלה. ובמקביל לפרוטוקולים, אנחנו גם נתבונן ביומנה של סאלי, אחת מהאימהות, ועוד מספר דמויות נשיות השופכות אור על האקציה הנוראית הזאת. מוגילב ויגנדורף מדגישים כל העת את "האדם לגורלו", את זה ש"לא היו שום גיבורים ושום גבורה". דנילוב מציין כי "זו הייתה הישרדות. היינו בסך הכול יהודים שרוצים לחיות." וקטעי היומן הבדויים האלה, החורגים מהתשאול הכמעט פוליטי, מספרים על צדה האפל של הכלכלה הפרגמטית ההישרדותית. כולם היו בחרדות. והאנשים שנמצאו בתחתי הסולם היצרני היו צריכים לחשוש באמת. ובמיוחד הנשים ללא הגברים, עם ילדיהן.
הזוועה של ההשמדה אינה העיקר בספר זה, אלא האמת, המובאת ממספר נקודות מבט, של הרוע והזוועה. אנחנו חווים את כל הזוויות. את שני צדי המתרס. החריגה מהקוטביות המנחמת של טוב ורע אינה מאפשרת להסיק מסקנות. ואין פה לקח.
יש כאן פנים אנושיות שנחשפות ברוע שלהן כשהמסכה יורדת מהן.
תאריך הכנסה לאתר 05/07/2020
יש ספרים שקוראים לנו מהמדף, אנחנו אפילו לוקחים אותם ליד, אבל מיד מחזירים. ואז זה קורה שוב. הם מזמינים, אנחנו נעתרים אבל נרתעים. ספרי שואה לעיתים קרובות גורמים לי את התחושה הדואלית הזו. אתם מכירים את זה? בכל אופן, בסוף לקחתי אותו, לא מעט בזכות רחל שהאיצה בי לעשות זאת, והרי אנחנו כאן.
... המשך הביקורת
יש ספרים שקוראים לנו מהמדף, אנחנו אפילו לוקחים אותם ליד, אבל מיד מחזירים. ואז זה קורה שוב. הם מזמינים, אנחנו נעתרים אבל נרתעים. ספרי שואה לעיתים קרובות גורמים לי את התחושה הדואלית הזו. אתם מכירים את זה? בכל אופן, בסוף לקחתי אותו, לא מעט בזכות רחל שהאיצה בי לעשות זאת, והרי אנחנו כאן.
זהו ספר שנכתב בעקבות עבודת דוקטורט שעשתה המחברת גלי מיר-תיבון, על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה. בריאיון לדן מרגלית אמרה כי כתבה את הרומן הזה כדי להנגיש את נושא שואת יהודי רומניה לקהל, שמן הסתם לא יגיע אל עבודת הדוקטורט שלה. ואכן, רבים מאיתנו, ואני בתוכם, לא יודעים כמעט על מה שעבר על יהודי התפוצה הזאת בתקופת השואה. לא ידענו שמי שהתנכל ליהודים היו הרומנים עצמם, ולאו דווקא הנאצים. ההנהגה בגטו פעלה תוך שימוש בשוחד והעדפות מוצא ברורות. עליה היה מוטל לנהל את החיים בו, וגם, למרבה הזוועה, להחליט מי לחיים ומי למוות. כבר בהתחלה מובהר לקורא, שאחד השיאים המזעזעים של התקופה שם הוא משלוח של אמהות יחידניות (שהתאלמנו או שבעליהן לא היו עימן מסיבות אחרות) יחד עם ילדיהן לפצ'ורה, טרנסניסטריה, מחנה שבו נסגרו והורעבו למוות איטי ומיוסר. זהו הנושא העיקרי והחשוב בספר.
הספר נכתב ברובו כשאלות ותשובות, במסגרת חקירת פשעים נגד האנושות. החקירה נערכת כדי להחליט אם להגיש כתב אישום נגד שני נחקרים. האחד - מהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, שהיה במשך רוב התקופה יושב ראש הוועד היהודי בגטו. השני - עורך הדין מיכאיל דנילוב שעמד בראש אגף המשמר היהודי בגטו, ולתקופת מה היה מחליפו של יגנדורף. חששתי שהחקירה תהיה כתובה בצורה אינפורמטיבית ויבשה אבל להפתעתי נשאבתי ממש מתחילת הספר. שני אלה הם אנשים אמיתיים. לכאורה אחד מהם הציל יהודים והשני מסר יהודים לאבדון. האמת, כמובן, מורכבת יותר.
חוץ משני הנחקרים יש בספר גם את קולותיהן של שלוש אמהות וילדה אחת. כאן התיאורים רכים יותר.
קראתי את הספר הזה תוך הפוגות קצרות. כמו שחששתי, למרות הכתיבה המצויינת, זהו ספר קשה, והוא ילך איתי בוודאי גם אחרי הקריאה עוד זמן רב. אין בו שום פן סנטימנטלי, לא. אין דמעות כאן. גם לא כשהמראות והתיאורים קשים ומכאיבים, וגם לא כשהנחקרים מתפתלים ונאנקים תחת השאלות המוסריות המופנות אליהם. הנושא מובא לפנינו בלי כחל וסרק, והוא מואר באור חזק, במלוא האכזריות.
מומלץ מאד.
תאריך הכנסה לאתר 23/08/2019
על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות... המשך הביקורת
על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.
אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.
גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.
הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".
מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.
החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?
התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.
אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":
"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"
רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.
ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם.).
שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?
בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.
תאריך הכנסה לאתר 29/04/2019
הספר נפתח בציטוט: "כל המסופר בספר זה בדוי, אך כמעט כולו קרה" (ברנרדו קוצ`ינסקי).
הנושא העיקרי של הספר הוא "שאלת האשמה". לא קראתי ספר שואה שהתעסק כל כך בדילמה זאת כמו ספרה של גלי מיר-תיבון.
באפריל 1945 בבוקרשט בבית המשפט של העם, מתנהלת חקירת פשעים נגד האנושות, שבוצעו... המשך הביקורת
הספר נפתח בציטוט: "כל המסופר בספר זה בדוי, אך כמעט כולו קרה" (ברנרדו קוצ`ינסקי).
הנושא העיקרי של הספר הוא "שאלת האשמה". לא קראתי ספר שואה שהתעסק כל כך בדילמה זאת כמו ספרה של גלי מיר-תיבון.
באפריל 1945 בבוקרשט בבית המשפט של העם, מתנהלת חקירת פשעים נגד האנושות, שבוצעו בטרנסניסטריה (שטח אוקראינה) בגטו מוגילב בתקופת המלחמה.
שני יהודים עצורים נחקרים במשך ימים ולילות לסירוגין: המהנדס שמעון יגנדורף , איש משכיל ובעל אמצעים שעמד בראש הוועד היהודי ומיכאיל דנילוב עו"ד במקצועו שעמד בראש המשמר היהודי, ובמשך תקופה קצרה החליף את יגנדורף בתפקידו כראש הוועד. שניהם ניצולים בעצמם.
"מי אחראי לטרנספורטים של היהודים, אחרי שכבר הוגלו לחבל טרנסניסטריה, לשילוחם לעבודות כפייה איומות שמעטים חזרו מהן, או למה שהכול ידעו שהוא מוות ברעב? מי הכין את רשימות השמות ופיקח על האקציות (שנוהלו יחד בידי הז'נדרמים הרומנים והשוטרים היהודים), שנועדו למלא את המשלוחים כדי "לדלל" את אוכלוסיית הגטו במיוחד בעת מגיפת הטיפוס)? ובאופן מיוחד, מי נושא באחריות לרשימה המסוימת הנותנת לספר את שמו: לשילוחן לפצ'ורה של אימהות יחידות וילדיהן הקטנים, מי שלא נמנו עם הכוח העובד בגטו ולכן רק היו לטורח – אל מוות נורא בהרעבה?" (ד"ר נעמה כרמי).
שני הנחקרים שונאים זה את זה, מספרים גרסאות שונות במטרה למלט את נפשם ולזרוק את האחריות על היריב. שניהם הצילו אלפי יהודים, ובה בעת סייעו לשלוח אלפים אחרים אל מותם. כיצד בחרו?
החקירות מעניינות מאד, כאשר השופט-החוקר מנסה להתעמת עם כל אחד בנפרד ולהגיע לאמת. מחשבה עוברת בראש הקורא: מה יותר נוח מלהאשים את היהודים עצמם בטרגדיה שלהם?! בזמן המלחמה שליט רומניה יון אנטונסקו היה ידוע כאנטישמי גדול, והוא היה בעל ברית חשוב של היטלר והאחראי לפרעות נגד היהודים. הז`נדרמים הרומנים רצחו יהודים מהגטו בלי חשבון: ירייה בראש או בעורף ומסלקים את הגופה בבעיטה לתעלה.
תוך כדי קריאה על התנהגות הז`נדרמים הרומנים, נזכרתי בפולין, בראש הממשלה העכשווי שלה, שמשקר ומכחיש בתוקף שפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים. לדעתי בפולין היה עוד יותר גרוע מרומניה.
מיכאיל דנילוב אומר לשופט-החוקר שעבורו התפקיד שמילא בגטו היה רק הישרדות. סך הכל הם היו יהודים שרצו לחיות. הוא רצה מאד להציל כמה שיותר יהודים בכל דרך אפשרית, אבל לא יכל להציל את כולם. דנילוב הבין שאין בררה אלא ממש לבחור את מי להציל ועל מי לוותר ומההכרעה הזאת לא תהיה דרך חזרה. ישנם יהודים שמאד שנאו אותם והיו כאלה שנשקו את רגליהם. באופן טבעי כל יהודי בעל תפקיד בגו ניסה להציל אנשים מהמחוז שלו. היהודים האוקראינים נשלחו למוות בטרנספר הראשון ויחד איתם לקחו את הקבצנים ואת המשפחות שהתרוששו והרעיון לשלוח את האימהות היחידות וילדיהן הקטנים נבע מהסיבה שאלה היו נטל על כולם כי לא יכלו לצאת לעבודה ולהשאיר לבד את ילדיהן. בזמן האיסוף לטרנספורט לא קם אפילו יהודי אחד למחות על זה ששולחים למוות אימהות וילדיהן. כולם שתקו וחיכו לחלוף הסערה.
זהו ספר מטלטל, המציג בפנינו באופן נוקב את השאלה שלא ניתן להימלט ממנה: האם אנחנו, במקומם, היינו יכולים לנהוג אחרת?
על פי הסטטיסטיקאי מרקו רוזן נרצחו ומתו במהלך ההגליות לכל הפחות 155,000 יהודים רומנים ו-115,000 יהודים אוקראינים שהיו תחת שלטון רומני. לפי ההיסטוריון אביגדור שחן, מספר הנרצחים היה גבוה בהרבה, כ-400,000. לפי חוקר השואה ז'אק אנצ'ל היה מדובר במעל 400,000 יהודים.
זה כואב מאד ואני מתנצלת על אריכות הסקירה, אבל הרגשתי צורך אמיתי לספר לכם עובדות היסטוריות, שלא בהכרח מוכרות לנו, גם לא לאלה שנולדו ברומניה.
תאריך הכנסה לאתר 11/06/2017
עלילת הספר מתארת את שואת יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה חושפת את הקורא למה שהתרחש בשנות המלחמה בגטו מוגילב אשר הוקם בטרנסניסטריה, חבל ארץ שנמצא באזור אוקראינה והוענק על ידי הגרמנים לרומנים. הספר בנוי מכמה רבדים ויש בו שלושה קולות המתארים את מה שהתרחש. רשימת האימהות, שעל... המשך הביקורת
עלילת הספר מתארת את שואת יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה חושפת את הקורא למה שהתרחש בשנות המלחמה בגטו מוגילב אשר הוקם בטרנסניסטריה, חבל ארץ שנמצא באזור אוקראינה והוענק על ידי הגרמנים לרומנים. הספר בנוי מכמה רבדים ויש בו שלושה קולות המתארים את מה שהתרחש. רשימת האימהות, שעל שמה נקרא הספר היא סיפור בתוך העלילה המרכזית ולא עיקר העלילה
הציר המרכזי בספר הוא החקירה שמתבצעת ע"י החוקר הרומני – קונסטנטין מקאנו . הנחקרים הם המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף - ראש הועד היהודי בגטו מוגילב ועורך הדין מיכאל דנילוב - ראש המשטרה היהודית בגטו ובחלק מן התקופה שימש כראש הועד היהודי בגטו. שניהם נחקרים על מעשיהם, קבלת החלטות וחלקם במשלוחי יהודי רומניה מן הגטו. במהלך החקירה הם מנסים להצדיק את מעשיהם כנסיון להציל כמה שיותר מיהודי הגטו ולהוכיח כי חלקו של האחר במה שהתרחש גדול יותר, שכל ההחלטות שגרמו למותם של יהודי הגטו נובע מהחלטות והוראות של השני, ובעצם כל מה שנעשה נבע מהוראות שהם קבלו מהשלטונות הרומנים שנהלו את הגטו. שניהם מנסים להסביר כיצד התקבלה אצלם ההחלטה מי יישאר ומי יישלח הלאה, עפ"י איזה קריטריונים הם בחרו ובנו את הרשימו שנמסרו לשלטונות הגטו הרומנים. מההסברים לומדים כי כל אחד מהם דאג שאנשי קהילתו ינצלו ועל הפערים בהתייחסות לאנשי בוקובינה ואוקראינה ושגם בתוך הקהילה עצמה יש התייחסות שונה לחבריה. החלק הזה של הספר שכאמור הוא עיקר הספר כתוב כשאלה של החוקר ובעקבותיה תשובתו הנרחבת של הנחקר והקורא נחשף למה שהתרחש בגטו. התיאורים בחלקם לא קלים כלל ומעוררים רגשות רבים . קריאת תיאורי החקירה עוררה אצל תחושה שאני קוראת דו"ח חקירה משטרתית ולעיתים זה הפריע לי בשטף הקריאה. במהלך קריאת החלק המתאר את החקירה אחד הנושאים שעלה במחשבתי היה- סובייקטיביות . ההוכחה ששני אנשים יכולים להיות באותה סיטואציה וכל אחד מהם רואה ומבין אותה בצורה שונה ובעקבות כך גם קבלת ההחלטות והפעולות שלו תהיינה שונות. מחשבה נוספת שהתעוררה אצלי היא שבכל מצב ובכל תפקיד, גם אם האדם ממלא תפקיד ציבורי הוא בראש וראשונה דואג לעצמו לקרובים לו ורק אח"כ לשאר הציבור עליו הוא מופקד.
רשימת האימהות כאמור הוא סיפור בתוך סיפור המסגרת ולא עיקר העלילה אך בעיני עוצמתי מאד ומביא את קורותיהן של אימהות חד-הוריות שבעליהן נשלחו למחנות אחרים, נשים שאינן יכולות לפרנס את עצמן ומבחינת הקהילה הן מהוות מעמסה עליה- קהילה ענייה שחבריה אף הם מתקשים לפרנס את עצמם. ההחלטה לבנות את רשימת האימהות התקבלה בעקבות דרישת השלטונות הרומנים להכין רשימה עם מכסת אנשים שישולחו מגטו מוגילב לגטו בפצ'ורה ומכיוון שהועד היהודי אינו מסוגל למלא את המכסה הוחלט להוסיף את האימהות החד הוריות. מאות אימהות יהודיות יחד עם ילדיהן נשלחות מגטו מוגילב ובדרך לפצ'ורה הן נכלאות בבסיס צבאי נטוש, ללא מזון ומים כששומרים אוקראינים ורומנים ניצבים מעבר לדלתות הנעולות ומסרבים לפתוח אותן. החלק הזה מתואר בקולן של שלוש אימהות המביאות את ההתמודדות הקשה עם הרעב והצמא, הפחד, הדאגה לילדים ועוד.
קול נוסף בספר הוא קולה של הילדה המביאה נקודת מבט של ילד על מה שקורה איתו בגטו.
התיאורים בספר אינם קלים וגם לי שקוראת הרבה ספרי שואה היה לא קל. יחד עם זאת הוא חושף את הקורא לשואת יהדות רומניה שפחות מדוברת וכתובה. מהידע שיש לי הייתי בטוחה שחבל טרנסניסטריה והגטו שבו נשלט ע"י הגרמנים ומתוך הקריאה למדתי שלא כך הוא וששואת יהדות רומניה התרחשה ע"י הרומנים ולא הגרמנים. הספר מעורר הרבה מאד שאלות של מוסר, קבלת החלטות, אחריות, האם פעולה בעקבות הוראת שלטונות או ממונים מסירה ממבצע ההוראה את האחריות, מה הייתי עושה בסיטואציה דומה? האם הועד היהודי בגטאות הציל יהודים / פעל בשיתוף עם רומנים, גרמנים/ דאג לעצמו ולמקורביו ?
רשימת האימהות הוא ספר לא קל לקריאה שנשאר עם הקורא גם לאחר סיום הקריאה.
מומלץ
תאריך הכנסה לאתר 03/06/2017
אתחיל לדבר על הספר הזה מהכריכה.
אני מתחיל דווקא ממנה כי הצילום הנבחר בכריכה זו יש בו כח רב.
שני שליש שחורים ולמטה אם מחבקת תינוק בצבעוניות דהויה קצת.
לכריכה יש כח רב כשאנחנו ניגשים לבחירת ספר על הדוכנים והבחירה העיצובית כאן מצוינת.
הספר בנוי בצורה ייחודית ומסקרנת מאוד... המשך הביקורת
אתחיל לדבר על הספר הזה מהכריכה.
אני מתחיל דווקא ממנה כי הצילום הנבחר בכריכה זו יש בו כח רב.
שני שליש שחורים ולמטה אם מחבקת תינוק בצבעוניות דהויה קצת.
לכריכה יש כח רב כשאנחנו ניגשים לבחירת ספר על הדוכנים והבחירה העיצובית כאן מצוינת.
הספר בנוי בצורה ייחודית ומסקרנת מאוד והוא בעצם מביא לנו כמה קולות וכמה נקודות מבט על מה שאירע
נתחיל מזה שגלי מיר תיבון עשתה כאן עבודת כתיבה מעניינת מאוד ומעמיקה.
הבחירה בסיפור שמזגזג מחקירת הנאשמים לכאורה בבית המשפט לעדויות הנשים היא בחירה טובה שכן היא הופכת את הספר למעניין ולא משאירקה אותו חד גוני עד סכנת יבשושיות במידה וכל כולו היה מתעסק בחקירת הנאשמים.
אבל האירועים קשים והספר זורם ולא קל לקריאה ומעורר מחשבה רבה על נשיאת האחריות ותפקידם של הקאפואים והיודנראט בשואת יהודי רומניה ובכלל.
יוגנדורף ודנילוב שני יהודים בעלי תפקידים שונים מוזמנים לחקירה כדי לברר את מידת אחריותם לשליחת היהודים למותם.
הם עסוקים בהאשמות אחד על השני והסרת האחריות מידיהם ולאט לאט נחשפת התמונה המלאה והזוועות נגלות אל מול הקורא.
הנושא של האימהות עם ילדיהם שנשלחות למקום נטוש ללא אוכל ומים הוא מזעזע אך הוא רק חלק מהתמונה הכוללת של הזוועות באותה תקופה.
זהו ספר של מחלה והסרת אחריות וניסיון להישרדות בכל מחיר.
הוא לא קל לקריאה והוא כתוב בצורה מעניינת מאוד.
אני חושב שמי שרוצה להכיר עוד פן בנושא השואה ולהיחשף לשואת יהודי רומניה הספר הזה יעניין אותו מאוד.
אני נהניתי מקריאתו.
תאריך הכנסה לאתר 25/05/2017
מה אני יודעת על שואת יהדות רומניה? שאלתי את עצמי. אז זהו שלא קראתי דבר על כך, וכאן ניתנה לי הזדמנות להיחשף למשהו מסיפורה.
זהו סיפורו של גטו מוגילב בחבל טרנסניסטריה, (חבל ארץ באוקראינה שעבר לידי הרומנים), בעיקר בין השנים 1942-1945 . הספר חושף את הקורא... המשך הביקורת
מה אני יודעת על שואת יהדות רומניה? שאלתי את עצמי. אז זהו שלא קראתי דבר על כך, וכאן ניתנה לי הזדמנות להיחשף למשהו מסיפורה.
זהו סיפורו של גטו מוגילב בחבל טרנסניסטריה, (חבל ארץ באוקראינה שעבר לידי הרומנים), בעיקר בין השנים 1942-1945 . הספר חושף את הקורא למצבים בלתי אפשריים להתמודדות ולשאלות מוסריות שמתעוררות תוך הקריאה ואחריה.
עיקר הספר בנוי סביב חקירה שמבצע החוקר הרומני – קונסטנטין מקאנו.
1945 , בבוקרשט, מזמן השלטון לחקירה את יגנדורף , מהנדס שעמד בראש הועד היהודי ומיכאל דנילוב – עורך דין, שעמד בראש המשטרה היהודית ומנהל בית היציקה במחנה, בניסיון לברר מה חלקם ואחריותם במשלוחים עליהם היו אחראים בגטו. הם מואשמים בפשעים נגד האנושות .
השלטון הרומני קובע את מספר היוצאים בטרנספרים אבל אין הם יכולים להכין את הרשימות או לבצע את האיסוף. זה תפקידם של הועדים לקבוע מי מהיהודים יצא בהתאם למספר אותו הכתיבו השלטונות. ראשי הוועדים קבעו את הסדר, על פי מידת העוני, על פי מצב בריאותי, על פי יעילותם של האנשים ומוצאם. יהודי מבוקרשט אינו כמו יהודי מבוקובינה או מאוקראינה .
לרגע נדמה שהם מפלצות אדם המשלחים את אחיהם למחנות עבודה ולמוות ולרגע נדמה שלא הייתה ברירה ובעצם דאגו שאלה המסוגלים לשרוד ולעבוד יישארו כמה שיותר במחנה.
תפקידם היה כפול: לשכנע את הרומנים בנחיצות כוח העבודה היהודי ולשכנע את היהודים שהעבודה תשמור עליהם בחיים.
כל הקיום היהודי במוגילה נשען על כמה שווה האדם העובד, ערך החיים הוא כוח עבודה ולא קדושת החיים.
הנחקרים זורקים זה על זה אשמה, מתחמקים ומתנערים מאחריות, האחריות היא זו של השלטון, של נותני הפקודות. הם רק המבצעים. עוד אומר יגנדורף:...."אחד כמוני שעבר את המחנות, את הגיטאות כמו שאתם קוראים להם, יודע שלא היו שם גיבורים ולא הייתה גבורה. כולנו היינו אסירים, כולנו היינו מורעבים וחלשים. למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים? לצערכם, מוגילב לא היה סיפור הרואי. אנחנו לא בחרנו להיות קורבנות, לא הייתה כאן בכלל בחירה.... (עמ' 152-3)
ובכך עוסק הספר, בשאלה המוסרית של התנהגותם, לטובת מי פעלו?
סיפורן של נשים במחנה, קולן החרד ודאגתן מגיע לשיא בדרמה של משלוח מאות אימהות יחידניות עם ילדיהן הקטנים לכליאה במחנה צבאי נטוש, ללא כל אוכל וללא מים ובלי יכולת לצאת לפצ'ורה, לגווע ברעב ובצמא. תיאור האיסוף של הנשים והילדים (כדי להגיע למספר הנדרש במשלוח) הצרחות והבכי מרטיט את הלב כמו גם ההתמודדות הפיזית והנפשית שלהן עם המצב. נכונות לעשות הכול למען הצלת החיים שלהן ושל ילדיהן מכווץ את הנשמה, עד למצב שאין עוד טעם להתמודד נשאר רק להמתין לבלתי נמנע..
משהו בחקירה סביב אותו משלוח נסדק, רגשות אשמה עולים. . יגנדורף מתחיל לשאול את עצמו מדוע לא עצר, לא סירב, לא צעק על השוטרים לחדול מאיסוף הנשים. ..."אולי בכלל לא חשבתי, אולי לא הייתי מסוגל בכלל לעצור ולחשוב על משמעות המעשים שלי...(עמ' 200). ברור לו שאהב כוח וגם שפחד לחייו, לחיי אשתו ובנו אבל השאלה המוסרית נשארת בעינה.
ואנחנו הקוראים מלבד חווית הקריאה הקשה נשארים עם תהיות ומחשבות, מה היינו עושים במצב קיצוני כזה? נתונים בין ההכרח לציית לפקודות כדי להגן על עצמינו והיקרים לנו לבין סירוב או התפטרות ואז מוות וודאי ואולי גם מחיר גבוה יותר ליהודים שתחת אחריות שלנו.
מי היו אותם ראשי ועדים? טובים? רעים? למי באמת דאגו? במצבי קיצון עם איזה חלקים בנו ניפגש?
ספר מצוין,בו חלק מהדמויות אמיתיות וחלקן בדויות. כתוב היטב והדיו נשארים בלב הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה.
תאריך הכנסה לאתר 16/05/2017
רשימת האימהות מאת: גלי מיר תיבון – מספר את סיפורה של יהדות רומניה, של גיטו מוגילב בחבל טרנסניסטריה מתרחש בעיקר על פני שלוש שנים בין השנים 1942-1945.
עלילת הספר מסופרת בשני קולות לסרוגין. האחד, אלה הן החקירות עם תום המלחמה של שני אנשי המפתח בקהילה היהודית, בגיטו,זיגפריד יגנדורף המהנדס,... המשך הביקורת
רשימת האימהות מאת: גלי מיר תיבון – מספר את סיפורה של יהדות רומניה, של גיטו מוגילב בחבל טרנסניסטריה מתרחש בעיקר על פני שלוש שנים בין השנים 1942-1945.
עלילת הספר מסופרת בשני קולות לסרוגין. האחד, אלה הן החקירות עם תום המלחמה של שני אנשי המפתח בקהילה היהודית, בגיטו,זיגפריד יגנדורף המהנדס, ומיכאיל דנילוב עורך הדין, תפקידם ראש הוועד היהודי, ומנהל בית היציקה. וראש המשטרה היהודית (בהתאמה) שנידבו עצמם אפשר לומר להיות המקשרים בין השלטונות הרומניים לבין היהודים.
בתחילה החקירות הן כמעט קלילות, בעלי צביון של מנומסות מעושה, ולאט לאט ככל שהן מעמיקות ותופסות תאוצה נבנה המתח. רואים את שני הנחקרים במערומיהם את האפולוגטיקה, ההתנצלויות, השקרים, ההתחמקויות, ההתרפסות, זריקת האשם אחד על השני השקרים אחד על השני ולעצמם.
הקול השני בסיפור, הנשזר בין החקירות, הוא סיפורן של הנשים. נשים אוהבות ונאהבות שעולמן חרב עליהן ברגע אחד, וכל כולן הוא הצלת ילדיהם ומשפחותיהם. הסיפור המרכזי מבין ארבעת הנשים, הוא סיפורן הבלתי נתפס של אמהות יחידות עם ילדיהן הקטנים אשר מובלות אל מחנה פצ'ורה מחנה צבאי נטוש וננעלות באולם עצום, ללא מים ומזון עד למותם בייסורים קשים.
הרבה שאלות עוברות בראש עם סיום הקריאה על טבע האדם לטוב ולרע, שאלות של מוסר, תפקוד במצבים בלתי אנושיים, בלתי אפשריים, תפקוד במצבי דחק ועוד ועוד..
שוב נוכחתי לדעת שלא נשלמה ספרות השואה וטוב שכך! עליינו ללמוד וללמד את הדור הזה והדורות הבאים לזכור ולא לשכוח!
״רשימת האימהות״ ספר לא קל, כתוב מצויין ומומלץ מאוד!
תאריך הכנסה לאתר 16/05/2017
שואת יהודי רומניה שבוצעה על ידי העם הרומני
זה לא עוד ספר המתאר את זוועות השואה, אלא רומן ייחודי המבוסס על ראיות אמיתיות המתאר חקירות של שני נאשמים במסגרת חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה, כאשר הרומן מתחיל מיד לאחר המלחמה בשנת 1945. ... המשך הביקורת
שואת יהודי רומניה שבוצעה על ידי העם הרומני
זה לא עוד ספר המתאר את זוועות השואה, אלא רומן ייחודי המבוסס על ראיות אמיתיות המתאר חקירות של שני נאשמים במסגרת חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה, כאשר הרומן מתחיל מיד לאחר המלחמה בשנת 1945.
שואת יהודי רומניה בוצעה בניגוד לשואת שאר יהודי אירופה על ידי העם הרומני בעצמו ובסיוע האוקראינים, שואה ללא גרמנים... הרומנים גם זכו לשיתוף פעולה מצד יהודים בעמדות בכירות, כפי שזה בא לידי ביטוי בספר.
חלק ניכר מהספר מתאר את מה שהיה במחנה טרנסניסטריה שנמצא באזור באוקראינה שהוענק על ידי הגרמנים לרומנים.
הספר מתמקד בעיקר בחקירות של שני פושעי מלחמה יהודים, יגנדורף ודנילוב, על תפקידם במשלוחי נשים יחידניות עם ילדים קטנים למחנה הרעבה בפיצ'ורה שכלל שני בניינים.
נעלו בתוך בניין מוקף בשומרים רומנים ואוקראינים אימהות עם ילדים ללא מתן אוכל: הרעבה עד מוות.
מ- 3,000 יהודים שנשלחו למחנה הזה נותרו בחיים 28 איש.
יגנדורף שעמד בראש הועד היהודי(היודנראט) ודנילוב("האיש הרע") שעמד בראש המשטרה היהודית בגיטו מודילב, לקחו חלק בבחירת האנשים שנשלחו אל מחנה ההרעבה, ותחושות האשם עולות במהלך החקירות שהם עוברים. חברי הועד היהודי ברומניה שרדו את המלחמה, בניגוד לחברי ועד בפולין, שאף אחד מהם לא שרד.
ברומן מופיעות בנוסף לתחקירים גם עדויות שנרשמו על ידי הנשים במחנה תוך כדי המלחמה, והקורא מגלה במהלך הספר עם התקדמות החקירות מה באמת התרחש שם: "המשטרה היהודית. כמובן. מי שלא התייצב בזמן ברחבה מול בית הוועד, גררנו אותו ואת המשפחה שלו מהבית, כי היתה מכסה שהוועד התחייב למלא" (עמוד 88).
יגנדורף שוחרר ללא כתב אישום, ודנילוב הורשע ונשלח לכלא לשנים ארוכות אבל ב- 20 בינואר 1947 הומר עונשו לשתי שנות מאסר וחצי.
חלק ניכר מהיהודים באזור המדובר, מחוז בוקובינה ברומניה, שרדו את השואה, והשאלה היא איך ומי הם אלו ששרדו.
הספר מומלץ למי שמעוניין להכיר את שואת יהודי רומניה, את הזוועות שחוו אנשים חפים מפשע, כאשר בספר מוצגות בין היתר עדויות של שלוש אימהות וגם קולה של ילדה אחת, שעוברת מה ששום ילד בעולם אינו אמור לעבור. עצוב מאוד.
תאריך הכנסה לאתר 13/05/2017
הספר "רשימת האימהות" עניין אותי מכיוון שהוא מספר על שואת יהודי רומניה וסבי וסבתי מהצד האחד באו משם. יהודי רומניה, שחלק בה הוא מחוז בוקובינה, נשלחו למחנה טרנסניסטריה, שהיה בעצם חבל ארץ באוקראינה שעבר לידי הרומנים.
הספר מספר על חקירתם של שני אנשים,... המשך הביקורת
הספר "רשימת האימהות" עניין אותי מכיוון שהוא מספר על שואת יהודי רומניה וסבי וסבתי מהצד האחד באו משם. יהודי רומניה, שחלק בה הוא מחוז בוקובינה, נשלחו למחנה טרנסניסטריה, שהיה בעצם חבל ארץ באוקראינה שעבר לידי הרומנים.
הספר מספר על חקירתם של שני אנשים, יגנדורף ודנילוב. בתחילה לא מסופר לנו במה הם נאשמים, אך בהמשך מתבאר שהם נאשמים בכך שעמדו בראש ועד היהודים, שהיה אחראי בשליחת טרנספורט של יהודים אל מותם הוודאי.
שני האישים האלה מאשימים זה את זה, אך עם התקדמות הספר נחשפת האמת.
בין לבין יש פרקים שמספרים סיפורים אישיים. מבחינתי הקטעים האלה היו פחות אפקטיביים, בעוד קטעי החקירות היו מעניינים למדי בדרך כלל.
הערה אחת – יגנדורף בחקירתו משתמש כל הזמן במניפולציות אפולוגטיות, כגון: "אבל השופט, אתה משבש את דבריי, זו כלל לא כוונתי" וכיוצא בזה. בתחילה זה בונה את דמותו, המנוגדת תכלית הניגוד לקורקטיות של דנילוב, אך בהמשך, עם החזרות הרבות, זה כבר מתחיל להעיק. פסקאות שלמות בספר מוקדשות לאפולוגטיות הזו.
לקראת סוף הספר מתבהרת התמונה השלמה, שמטבע הדברים לא אוכל לחשוף אותה, ואז גם מתבאר שם הספר. פרקי הסיפורים האישיים תופסים מעתה את מרכז הבמה והם החשובים יותר.
כאן אני חייב לומר שהתיאורים המובאים, ובעיקר בפרק אחד, זעזעו אותי, ובפרק האחד המדובר גם גרמו לי לתחושה רעה עד הרמה הפיזית. מי שנפשו עדינה מדי מוטב לו לדלג על ספר זה.
וכאן אף עלתה בי מחשבה כללית יותר – למה זה טוב? כלומר, למה לי לענות את עצמי? נכון, חשוב לדעת מה היה בשואה, אך כולנו נתקלנו בסיפורים כה רבים, האם אין לדבר סוף?
כשחשבתי על כך עוד קצת עלה בדעתי שאולי הבעיה כאן היא אחרת – בפתח הספר נכתב "כל המסופר בספר זה בדוי, אך כמעט כולו קרה" (מפי ברנרדו קוצ'ינסקי). לא לגמרי הבנתי מה הכוונה, אך בכל אופן ברור שאין כאן תיאור אחד-לאחד. אז אם התיאור אפילו לא תיעודי אני רואה עוד פחות מקום לו. ובעולם בו מסתובבים מכחישי שואה לא מעטים אני רואה בו אף טעם לפגם.
עד כאן בקצרה בעניין הזה וכמובן זו רק דעתי והתרשמותי האישית.
אך גם מעבר לבעיה הזו, אני חושב שהספר לא מספיק מעניין. מצד אחד, כאמור, דרמה חריפה מדי, ומצד שני פרקים רבים המתנהלים בעצלתיים.
על הכריכה נכתב כי עמוס עוז ממליץ על הספר הזה. אני מעריך מאוד את דעתו, אך הפעם דעתי שונה ממנה. לא שבספר אין צדדים חיוביים – הוא כתוב בצורה טובה, והחקירות די מעניינות בדרך כלל, ובכל זאת אין זה מספיק. זו דעתי.
לבסוף, למתעניינים בכל זאת בשואת יהודי רומניה אוכל להציע את הספר התיעודי "מעבר לנהר". אמנם טרם קראתי אותו, אבל ראיתי את הסרט התיעודי שנעשה לפיו. גם כאן העדויות מזעזעות, אך לא הרגשתי את אותה תחושת מועקה כמו בספר הזה, כנראה היות והסיפור אמיתי וחשוב לדעת אותו.
תאריך הכנסה לאתר 01/05/2017
רשימת האמהות הוא בעצם הטריגר לכתיבת ספר זה.
לפי דעתי, זה לא העיקר בספר, כי אם הסיבה.
לפי דעתי הספר כאן מעלה שאלה מוסרית מדרגה ראשונה.
מי נושא באחריות? או יותר נכון, היהודים שקישרו בין יהודי גטו ובין הגרמנים (דרך... המשך הביקורת
רשימת האמהות הוא בעצם הטריגר לכתיבת ספר זה.
לפי דעתי, זה לא העיקר בספר, כי אם הסיבה.
לפי דעתי הספר כאן מעלה שאלה מוסרית מדרגה ראשונה.
מי נושא באחריות? או יותר נכון, היהודים שקישרו בין יהודי גטו ובין הגרמנים (דרך המשטרה הרומנית), מה התפקיד שלהם מהי האחריות? האם עשו זאת אך ורק לשם הצלת היהודים או עשו זאת אך ורק לביתם. הם בעצם היו בין הפטיש ובין הסדן.
זאת השאלה שתמיד נשאלה בקשר לקאפואים במחנות ההשמדה.
האם הקאפו היה אדם רע, בריון, סדיסט? רק?
או אולי
דווקא בקפדנות שלו, הוא בעצם הציל אנשים?
למשל – אם היה צריך "להקריב" 10 יהודים, היה מוסר את החולים, אלו שבין כה וכה לא יחזיקו מעמד, וכך היה מציל את אלו, שהיה להם סיכוי להינצל?
או אולי – הסגיר ילד שהתחבא בצריף כי אחרת...היו מוציאים את כל הצריף להורג.
בבעיה ובשאלה זו דן גם הספר של גיל אילוטוביץ "אוכלי הגחלים".
תשאלו, מה זה שייך ? זה שייך. בדיוק על זה הספר.
אבל לפני זה. השואה ברומניה.
האמת, לא ידעתי הרבה על השואה ברומניה.
יהדות רומניה הייתה מחולקת ל 3. לא היה שום קשר ביניהם.
יהדות "השייכת" לגרמנים. דוברי גרמנים. היו ה"סנובים"
יהדות אוקראינה. נחשדו כקומוניסטים ומרגלים.
יהדות הונגריה.
כידוע, אחרי מלחמת העולם השנייה, רומניה הופכת להיות קומניסטית.
מויקיפדיה "ביהדות רומניה היו שלוש חטיבות עיקריות בהתאם לגורלן בתקופת השואה, יהודי צפון טרנסילבניה, שישוביהם צורפו להונגריה וגורלם היה דומה לגורל יהדות הונגריה, יהודי בסרביה וצפון בוקובינה, שלפני השואה ישוביהם צורפו לברית המועצות ולאחר כיבושם על ידי צבאות רומניה וגרמניה הוכחדו והוגלו מבתיהם ויהודי הרגאט ודרום טרנסילבניה שנרדפו, נעשקו, עונו והושפלו, אך השמדתם של מרביתם, שתוכננה לשנת 1942, נדחתה לאחר תבוסת הגרמנים והרומנים בקרב סטלינגרד"
כן, מה שמדהים, שמכל יהדות אירופה, יהודי רומניה בעצם נצלו.
אנחנו קוראים על חיי היהודים בגטו. על ניהול הגטו. על חוסר פירגון אחד לשני.
הספר משלב דמויות בדיוניות ודמויות אמיתיות.
ב 1945 בבוקרשט שברומניה, נחקרים 2 אנשים.
מיכאיל דנילוב, עורך דין. נשוי לביאטריס, אב למרקו. הוא היה ראש המשטרה היהודית בגטו מוגילב, ומספר חודשים (הקריטיים) גם יושב ראש הועד היהודי. כנראה שדנילוב היא דמות בדיונית.
ו-זיגמונד שמעון יגנדורף, מהנדס. היה יושב ראש הועד היהודי בגטו מוגילב. יגנדורף הוא דמות אמיתית. הוא ניהל בית חרושת ליציקה. הוא העסיק יהודים וכך הציל אותם ממות בטוח.
שניהם נחקרים בפשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה.
שני האנשים הללו מספרים את הגירסאות שלהם, את האמת שלהם.
האם הם היו מלאכים מושיעים, שעזרו להציל יהודים, שהסתכנו, ניסו לפעול לטובת הכלל?
או הדבר היחידי שעניין אותם לאכול טוב ולשמור על שלמות המשפחה שלהם?
הועד היהודי הכין רשימות את מי לשלוח למחנות כפייה ואת מי להגלות.
המשטרה היהודית אכפה בפועל את ההגליה.
שני האנשים האלה היו מחלקים אחרים של רומניה. האם כל אחד דאג רק לאנשים שלו? וזאת על חשבון יהודים אחרים?
המאורע העיקרי בספר, שליחת 3000 יהודים למחנות הרעבה.
בגלל המחלות והצפיפות, הייתה החלטה לדלל את האוכלוסיה בגטו.
ההגיון היה לעשות רשימה של אנשים עניים שלא עובדים ולא תורמים לקהילה, ולשלוח אותם. אך הם לא הצליחו ל"גייס" את המכסה, לכן הוחלט, "לצוד" ברחובות אמהות בלי בעלי עם ילדים קטנים ולשלוח אותם למחנות.
האמהות והילדים מובלים למקום נטוש, נועלים אותם באולם גדול. ו...זהו. בלי אוכל בלי שתייה בלי כלום.
מי נושא באחריות של המשלוח? האם אפשר היה לעשות משהו אחרת?
חוץ מחקירות, (שאלות ותשובות), יש בספר סיפוריהם של 4 נשים. הן מספרות איך הן התמודדו על המוות, עם הרעב, נטישה, כאב, אמהות, בדידות ועוד. האם נשאר סבן זיק אנושי בכלל?
יש לי עוד הרבה לכתוב על הספר. עדיין לא סיימתי לחשוב עליו, עדיין מעכלת אותו.
ספר חזק מאד. משאיר הרבה סימני שאלה. חודר לנפש האדם. אנשי ההנהגה היהודית בגטו – האם הם היו מלאכים או השטן? האם על ידי ששלחו אנשים למחנות, הם הצילו אחרים או רק את עצמם? האם במצב כזה, האנושיות נשארת?
ממליצה מאד על הספר.
ותודה לגלי מיר - תיבון על ספר מעורר המחשבה הזה.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|