העלילה בשני משפטים: אוסף של 25 סיפורים קצרים, המרכיבים תמונה כוללת על חברה שאיבדה כל צלם אנוש.

בגלל שאני קורא את הספר באיחור אופנתי קליל, ידעתי שאני מקבל ספר בוטה ומזעזע. ספר ששי סנדיק, מבעלי ההוצאה והמתרגם העיקרי שלה (ושל פיליפ קלודל) נמנע מלתרגם בגלל התאורים הקשים שבו. הספר מתאר חברה שאיבדה כל סממן של מוסריות. אין יותר חוקים- מי שעשיר עושה מה שהוא רוצה, למי שהוא רוצה, ולא נענש על כך. אכזריות לשמה וחוסר מוסריות משווע. יצר המין משתולל ללא תקנה, אין שום ערך לחיי אדם והכל בצורה גרוטסקית אך אדישה מצד שני. 

כוונתו של הספר היא לזעזע והוא עושה את העבודה בגדול. הוא מציב מראה לאנושות- תראו לאן אתם יכולים בקלות להגיע. אתם חושבים שאתם חברה מוסרנית, אבל הפוליטיקלי קורקט שלכם עלול להתפוצץ לכם בפנים. הקבלה וההכלה של אנשים קיצונים רק בגלל שהם "שונים" וצריך לקבל את השונה, עשויה להביא לתרבות חסרת מוסריות. צריך לחשוב היכן עובר הגבול, מהי הנורמה ומה לא. קלודל מכריח אותנו לעצור ולחשוב. להפסיק את הצביעות שמאפשרת אכזריות למישהו שהחלטנו שהוא לא בסדר, רק בגלל שהחברה החליטה שהוא פוגע במישהו חלש. הוא הזכיר לי קצת את הביטוי "מי שמרחם על אכזרים, בסוף יתאכזר לרחמנים".

אין שום גבולות בספר, שום מוסכמות, הכל קביל והכל נורמלי, כל אחד מגדיר לעצמו את הגבולות, עד כדי אישה שמכריחה את בעלה להתאבד לעיני חבריו, כי הוא הבטיח שיעשה זאת. אתה פשוט לא יודע אם לבכות או לצחוק נוכח הספר הזה, מה שבטוח הוא שאדיש, אי אפשר לצאת מכאן.

זה קצת קלישאתי להגיד שהספר הזה אקוטאלי במיוחד להיום, אבל הוא אקטואלי במיוחד להיום, עם הנאצים בארה"ב, עם האיסלאם שעולה באירופה ומה לא..

"לא אנושיים" הוא אוסף סיפורים קצרים, המקצינים את מציאות ימינו, ומטיחים אותה בפני הקורא בלי שום מגבלה של מוסר או של תקינות פוליטית או של התחשבות ברגשות מקובלים. מטרתו של קלודל, כמוצהר מפיו על כריכת הספר, היא למתן את האכזריות על ידי הצגת הגרוטסקיות שבה. אני לא בטוחה שהאמצעים שבחר משרתים את המטרה. יתכן שההפך הוא הנכון, וההקצנה דווקא גורמת להחטאתה: יחסית לקיצוניות המתוארת בסיפורים, מצבנו אינו נורא, והגרוטסקיות שבנבואת הזעם בדבר עתיד של אכזריות הולכת וגוברת עלולה למנוע התיחסות רצינית אליה.

הזהירו אותי שהספר בוטה ומזעזע ומעורר בחילה, ואני תוהה אם הייתי חשה את הרגשות הנגזרים מן האזהרות הללו ביתר עוצמה לולא ההכנה המוקדמת. בחילה פה ושם – כן, רתיעה מפעם לפעם – גם, אבל את הזעזוע הגדול לא חוויתי. אולי בשל אפקט ההקצנה שאליו התיחסתי קודם, אולי משום שכשמקלפים את האפקטים הסיפוריים, המסר אינו חדש. אין בזה כדי לומר שהספר אינו חשוב: בתוך ארגז הכלים, שנועדו לעורר את המצפון ולהציב מראה בפני בני האדם, יש מקום גם לפטיש כבד. העובדה שבעיני יעילותו מוטלת בספק אינה אומרת דבר וחצי דבר על יעילותו כלפי קוראים אחרים.

מה בסיפורים? רצח אם, שנובע כמובן מאליו מדיון בשאלה "מה לעשות עם הזקנים שלכם", התעללות בסנטה קלאוס, ספינות פליטים טובעות בים כשעשוע לצופים בהם, אדישות כלפי חולים סופניים, עידוד חבר דכאוני להתאבד, פתרון בעית העניים באמצעות סימונם במספר על זרועם ושילוחם ברכבות למחנות ריכוז, המתת ילודים בשל איסור על הפלות, התיחסות לחסר-בית מת כאל יצירת אמנות, ועוד. במרבית הסיפורים המסר ברור, באחדים מהם לא ירדתי לסוף דעתו של הסופר.

קלודל נמנע משימוש בסימני פיסוק למעט פה ושם פסיקים ובכל מקום נקודות. התוצאה היא טקסט קופצני, קטוע, קצר נשימה, ובו-זמנית משקף את אדישות המספר להתעלות שבריבוי רגשות: אין תהיה המובעת בסימני שאלה, אין התרגשות המובעת בסימני קריאה. עולמו של המספר, ועולמם של חבריו, הוא שטוח, רדוד, ניזון מריגושים מיידיים, אדיש לסבל.

הפריעה לי מאוד ההתיחסות לנשים בספר, וההתיחסות אל הגברים והנשים באופן שונה, שנראה כאילו הוא נובע מנקודת מבט שוביניסטית: שוב ושוב הנשים מוצגות כמטומטמות ושטחיות, תופסות תפקיד של חפצים מיניים, גם כשהן שטופות יצרים נימפומנים. הגברים עוד חושבים לפעמים, מונעים מכוחו של הגיון מעוות ככל שיהיה. הנשים, לעומתם, פועלות על אוטומט, סגורות בנישה סטראוטיפית. אולי היתה לקלודל כוונה להקצין גם את ההיבט המגדרי בתוך ההקצנה הכללית של הספר, אבל ההיבט הזה חרק לי.

יש לציין לשבח את העטיפה היפיפיה שעיצבה חן יאקה-שומרון. גם לולא הייתי סקרנית לקרוא את הספר בגלל הסופר ובגלל הוצאה, הייתי נוטלת אותו בסקרנות מן המדף בשל העטיפה.

"לא אנושיים" כתוב בכשרון, ממוקד מאוד באמירותיו, וגם אם לא יכה אתכם בזעזוע לבטח יישאר אתכם אחרי הקריאה.