אליאנה, אמנית צעירה הגרה בירושלים, מעבירה את רוב זמנה בקונדיטוריה השכונתית. יש לה שם שולחן פינתי קבוע ממנו ניתן לצפות על יושביי המקום ועל אלו העוברים ברחוב. היא יושבת שם מדיי יום, לפעמים עם אחותה ולעיתים לבד, שותה קפה הפוך, נוגסת בקרואסון שקדים, שולפת את פנקס הסקיצות, ומציירת את אלו הסובבים אותה. שם חייה חולפים ביעף לנגד עיניה ושם פגשה לראשונה את נדב ששינה אותם מהקצה אל הקצה.
בעבר חלקה אליאנה דירה עם אמיר, אבל הוא זרק אותה, "כי הוא לא אוהב אותה יותר," והשאיר לה ברחמה 'מזכרת מתפתחת'. בצר לה וכבמעשה ייאוש, היא נכנסת לבושה בשמלה אדומה וחפה מכל תחתונים לדירת שכנה, אולג, מתיישבת על ברכיו, והוא 'מקושש אותה עד דק', מה שנקרא בשפה המשפטית: מבצע בה 'בעילה לא אסורה בהסכמה מלאה'. וכשזה מסתיים, והייאוש לא נעשה יותר נוח, אליאנה חוזרת לדירתה, מפנה את עציציי הנענע והגראס מאדן החלון, מטפסת עליו וקופצת אל מותה.
מסתבר, שמפגש עם מלאך המוות, אפילו בירושלים, הוא לא תכנית כבקשתך, ואין הוא מקבל לחיקו כל אחד ללא התראה מוקדמת. כך שבסוף 'המסע', היא נוחתת על 'רשת צל' של שכנתה הלסבית , אייריס. זו ואוספת אותה אליה כציפור פצועה, חובשת באהבה את פצעיה, מפנה לה מקום בדירתה ומאז הן יחד. קן של אוהבות החולקות את עבודת משק הבית, מגדלות את הילה שנולדה, מזרעו של אמיר, או אולג, תלוי את מי שואלים, וגם רבות מדיי פעם כמו כל זוג נשוי לכל דבר ועניין.
אבל אהבתה האמתית של אליאנה נתונה לנדב. ארכיאולוג ימי, איש של מכנסיים קצרים וסנדלים, המחלק את זמנו בין דירתו בארץ לביתו ביוון. לראשונה פגשה בו בקונדיטוריה כאשר ציירה את דיוקנו, ומרגע זה הוא טורף את מחשבותיה ונפשה יוצאת אליו. והוא, כל פעם צץ בחייה Out of the blue ונעלם כלעומת שבא. כי נדב הוא סוג של מלח שיש לו בחורה בכל נמל וגם ילד פה ושם.
"זה לא מעניין אותך, אם האשה ילדה את הילד או הילדה?" היא שואלת אותו באחד המפגשים ביניהם. "לא מעניין אותי," הוא משיב לה, "כל יום יכולה לדפוק בחורה בדלתי ולהגיד לי 'שלום אני הבת שלך, שלום אני הבן שלך'. נדב הוא איש ששום דבר, חוץ מעצמו, איינו מעניין אותו, ואליאנה המסונוורת מאהבתה הטוטאלית אליו, לא רואה זאת.
אהבתה העזה לנדב, לא באה לכדיי מימוש, כי יש להם רק מפגשים קצרים של אצבעות הידיים וחדריי הלב. בכל פעם כשהוא מנסה לקחת צעד נוסף קדימה ולמשש את גופה היא מתחמקת ממנו, למרות רצונה העז ש'הדבר הזה' ייקרה. האם זה בגלל נאמנותה לאייריס? או אולי בגלל שהיא, מהססת לפתח רומן כדיי שלא להיכוות בשנית מאש אהבתו של גבר הפכפך. וייתכן, שהיא בכלל פוסחת על שני הסעיפים של זהותה המינית. ואיננה יכולה להחליט באיזה צד של הפרוסה העניין הזה מרוח אצלה. אלו שאלות שפסיכולוג צריך לענות עליהן ואני קטונתי.
וכשנדב נעלם, וקשר המכתבים אתו התנתק, הדאגה שלה לגורלו הולכת וגוברת. ואז, כסוג של תרפיה, היא ממלאת את הבית בציוריי עירום שלה ושלו, דבר שמעביר את אייריס על דעתה. "למה את אף פעם לא מציירת שתי נשים?" היא שואלת אותה בכעס ומוסיפה, "זה אומנות או אוננות, תחליטי כבר."
ברגע זה מחליטה אליאנה לגמור עם האין אונות ביחסיה עם נדב ומפליגה ליוון כדיי להציל את אהבתם המשותפת. שביל מרוצף באבנים עתיקות, מוביל אותה למחוזות מפח הנפש. שני זוגות אופניים, הנשענים על קיר הבית שעל אחד מהם סלסלה וורודה, מראים שאחרה את הרכבת. וכשפותחת בחורה צעירה חשופת בטן, את דלת העץ הירוקה, מבינה אריאנה שעבורה הכול כבר אבוד, ושבורת לב היא שבה ארצה ונופלת למשכב.
"הזמן מרפא את הכול, וגם אם לא, אז לפחות את הרוב", אמר שלום עליכם, ואליאנה אינה יוצאת מכלל זה. היא קמה במהרה ממיטת חוליה מתפייסת עם אייריס ושתיהן מחליטות להביא ילד נוסף, אח להילה. ובפעם הבאה כשאליאנה פוגשת את נדב, היא לוקחת אותו לדירתה ושם על מזרון בסלון, כאקט של פרידה, הם עושים אהבה. וכשייוולד הילד, והיא ואייריס יגדלו אותו באהבה רבה, כל צעד שיעשה יזכיר לה את נדב – אהבת חייה.
זהו ספר, וליתר דיוק ספרון, על אהבות ופשרות. ועל תקווה, למרות מפחיי הנפש.
מומלץ להורים שאין להם מושג מה עובר על ילדיהם בעיר הגדולה. ולכל מי שאהבות ואכזבות עבורו אינן רק קטע מספר.
