ראשית דבר: גילוי נאות, את צפורה לביא אני מכירה אישית וקראתי את כל ספריה. ספריה נוגעים, מכמירי לב ומעוררי מחשבה. לדעתי האישית כולם מרתקים ומסקרנים כאחד.

צפורה לביא פתחה בפניי נושא, שרבים ואני אינם בקיאים בו. "משפחות אומנה".

משפחות אלה אוספים לבתיהם, ילדים בסיכון חיים שהוצאו מהוריהם הביולוגים, ומעניקים להם חיים חדשים.

משפחות אומנה מהוות מסגרת משפחתית חילופית, לילדים שעברו התעללות פיזית, נפשית או מינית. משפחות האומנה מאפשרות לדאוג לרווחתם והתפתחותם של הילדים,  בדרך כלל לתקופה של מספר חודשים, ולעיתים גם שנים עד גיל 18. בזכות משפחות האומנה, הילדים הללו זוכים לחוויות חיים מתקנת,  המאפשרת להם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.

משפחות אומנה הינה תחנה זמנית בשונה לגמרי מ"אימוץ". האומנה מספקת אך ורק מענה זמני ומידי לילדים בסיכון!

בישראל יש לא מעט ילדים שממתינים למשפחות אומנה. מעיון בנתונים במרשתת מצאתי שכיום מטופלים כ-4000 ילדים בכ-2500 משפחות אומנה.

בישראל האומנה מוסדה במשרד הרווחה והפכה לכלי טיפולי, מפוקח ומתוקצב, ואותן משפחות אומנה מקבלות סיוע כספי ומקצועי ממשרד הרווחה.

בספר "אבא אחר" אין לנו משפחה. יש לנו רק אבא אחד: אבי גינור.

אבי גינור בן 40, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, ומכין סטודנטים לתואר ראשון בהנדסה תעשיה וניהול. את רוב עבודתו הוא מבצע מכורסת חדר העבודה בביתו.

תאונת דרכים מחרידה וקשה נטלה ממנו את אשתו וילדיו, והוא היחידי שניצל.

כעבור שלוש שנים של אבלות, טיפולים אצל פסיכולוג,  ניתוק הקשר עם חבריו למעט אימו,  נחתה    ה-ה-א-ר-ה.

באחד הימים הוא פגש מודעת בעיתון ששינתה את חייו. אותה מודעה גורלית דרשה משפחת אומנה, לילד שאף משפחה לא חפצה להתמודד איתו. מי הילד? אריק בן 10.

אריק לא היה ילד קל. ללמוד הוא לא ממש אהב. אריק יצא בבוקר "כאילו" לבית הספר, ואם היה מגיע לבית הספר, היה נעלם לאחר מספר שעות. הדבר היחידי שגרם לאריק להפסיק לברוח מהלימודים, היה רק וכאשר אבי הסביר לאריק שאם ימשיך במנוסתו מהלימודים, יעבירו אותו לפנימייה בירושלים, ששם יש פנימייה סגורה ליציאות ללא רשות.

לאחר הצטרפותו של אריק לאבי גינור מגיע דובי. לדובי יש את שרית אחותו היפיפייה, ואימא מבוגרת בצפון הארץ, שמטפלת בקשישה תמורת מגורים. בניגוד לאריק, דובי היה תלמיד חרוץ, מצטיין, מנומס שכל מורה היה גאה בו. אבל דובי היה "חסר דת". אימו נוצרייה ואביו יהודי, כך שבעיני היהודים הוא נוצרי, ובעיני הנוצרים הוא יהודי, ולכן אף משפחת אומנה לא רצתה בו.

לאריק ודובי מצטרפת דלית המתוקה וההיפראקטיבית בת ה-4. האם-הילה, עם סיפור חיים משלה, ומצב כלכלי רעוע הרשתה לעצמה ליטול את הילה אליה רק בסופי שבוע.

בליווי המכשולים ובצל הטרגדיה, אט אט אבי שב לאיתנו ושיקם את עצמו ואת הילדים. אבי חזר למעגל החברתי, הכיר אנשים, נעזר ביומנים שאשתו כתבה, וממנה למד על ניסיונה בחינוך ילדים, ואף הצליח להתאהב.

העלילה קולחת, כתובה לרוב בגוף ראשון בשילוב קולות נוספים, ופותחת לקורא אשנב לעולם לא מוכר.

קל להתאהב באבי גינור, שכול כולו נתינה. אם השם אבי לא היה ניתן לו הייתי קוראת לו "נתן". הילדים היו לאבי לקביים, והם סייעו לו להעמיד את עצמו מחדש.

הדמויות הנוספות שעטפו וסייעו לאבי: אימו, אתי העובדת הסוציאלית מלשכת הרווחה, שרית-אחותו של דובי, שלמרות גילה ידעה לנתב בין משעולי החיים, ואחרונה חביבה איריס-אישיות מושלמת שהשלימה את אבי ככפפה. אין דברים כאלה! לדעתי גם השם איריס הולם אותה. איריס על שם הפרח עם עלי הכותרת הייחודיים ומגוון צבעיו.  באותה נשימה אני מניחה שגם השם "אבי" נבחר במכוון. הרי זה קיצור שמו של אברהם, אבי האומה היהודית שעמד בגבורה בניסיונות רבים לרבות עקדת יצחק.

דמויות המשנה סיקרנו והטיבו עם העלילה ברם, מצאתי בהם חסך.

למרות הקפיצות בין הזמנים, הכותרות משנה שלא תמיד הוסיפו, ההגהה הרפויה,  שגיאות סופר ובילבול בשמות לדוגמא: בעמוד 175 שורה ראשונה היה צ"ל להיות כתוב אבי ולא אריק, אהבתי את הספר,  ובעיקר את ההזדמנות לעמוד על נושא שלא נמצא בכותרות.

הספר מגולל לקורא כמבנה.  בחלקו הראשון הותקנו יסודות המבנה: אבי, הילדים, גרעין המשפחה ועוד, ובחלקו השני של הספר הותקנו קירות המבנה, והם הכילו את חיי היום יום של אבי, הילדים וסביבתו.

אהבתי את האיור שנבחר לעטיפה, בו גבם של הבוגר והקטין מופנה לצופה.  איור עם מסר למחשבה ... מי הפנה את הגב ולאן פניהם מועדות וצופן בעתידם?

הספר "אבא אחר" נוגע, ומפנה את הקורא לעולם אחר ושונה של ילדים בסיכון ומשפחות אומנה.

לסיום  ציטוט מדברי ג'וני דפ: "אתה יכול לסגור את העיניים שלך לדברים שאתה לא רוצה לראות, אתה לא יכול לסגור את הלב לדברים שאתה לא רוצה להרגיש".

קריאה מהנה.

ציפי תודה ענקית!

לי יניני