המלל בכריכה האחורית של הספר מעורר סקרנות וציפייה לספר מעניין:
שתי ילדות באות לעולם בנובמבר מושלג אחד. את מריה מוצאים בחבל בורגון איכרים עובדי אדמה, והיא גדלה עטופה לא רק בדאגתם של הוריה המאמצים, אלא גם בטוב לבן של הדודות והדודניות הגדולות שלה. לכולם בכפר ברור שלמריה יש קסם. מלבד הקסם שניתן בדרך כלל למצוא בילדות, קסם מסוג אחר מקיף אותה כמו הילה צבעונית; מריה מרגישה ויודעת את הטבע שסביבה מתוך חיבור לאדמה, לבעלי החיים ולעונות המשתנות.
את קלרה מוצא כומר איטלקי על מדרגות הכנסייה בכפר הררי ומגדל אותה יחד עם העוזרת הקשישה שלו. כאשר מגיע אל הכפר פסנתר כנף שחור, מתבהר מיד מהי המתת שקלרה התברכה בה; היא מסוגלת לנגן בלי שלמדה, בעצבות של ילד ובשלמות של אדם בשל. הכישרון הזה מוביל אותה למפגש עם המאסטרו ברומא שמדריך אותה כיצד, באמצעות הנגינה, יכולים להתגלות לפניה תמונות, חזיונות ואמיתות. כך היא מצליחה גם לרקום קשר למריה, שאותה מעולם לא פגשה.
כשהילדות מתחילות את העשור השני לחייהן, הימים הם ימי מלחמה; כוחות הרסניים מפֵרים את איזון עונות השנה ומאיימים לנתק את בני האדם ממיקומם במארג העדין של הבריאה. מנגד ניצבים האנשים שעובדים את האדמה וחיים בזכותה ולמענה. הסיכוי לגבור על האיום טמון בקלרה ובמריה. הן אלו שמסוגלות להחזיר את הסדר הטוב בעזרת ההתבוננות שלהן בסובב אותן, בקשר שלהן לעולם הזה ולעולמות שמעבר, וגם בחיבור שלהן זו לזו.
מאריה למדה לדבר עם הטבע ולתקשר והיא מדברת עם חיות וגם עם העצים.
קלרה היא פסנתרנית מחוננת שמנגנת נפלא למרות שאף פעם לא למדה לנגן.
הספר הוא יותר דמיוני ממציאותי וכתוב בגוף שלישי, והאחיות מתאחדות במטרה להילחם בשדון אאליוס הרשע שמאיים להשמיד את האנושות.
לצערי, וזה קורה לי לעיתים רחוקות, שרדתי קריאה בספר הזה עד עמוד 83 (כמחצית הספר) ונאלצתי לפרוש מהקריאה, כי הטקסט מאוד משעמם...
הקצב מאוד איטי, ישנם משפטים ארוכים וחלקם מעורפלים.
