הרבה חשבתי מה אני הולכת לכתוב על הספר הזה.
ספר שהוא מעניין ומטריד. בוטה מאד. כל כך בוטה, עד שנראה כאילו השפה סטירילית. כלומר המילים כבר לא נוגעות. מושך ודוחה בו זמנית. זורם אבל יותר מדי פרטים. מציאותי ומיתוס.
בעצם זאת היסטוריה של אינדונזיה. מתחילת המאה הקודמת (פחות או יותר) עד היום.
מהכיבוד ההולנדי ושליטה של הולנדים בארץ.
מלחמת עולם השנייה.
היפנים כובשים את אינדונזחה.
שחרור הארץ והכרזת עצמאות.
מלחמת אזרחים
עליית הקומוניזם.
דיכוי הקומוניזם.
הכל מתרחש בעיר ששמה (עיר בדויה) הלימונדה.
הכל נע סביב דיואי איו. על דיואי איו וצאצאיה.
דיואי איו גדלה עם סבא וסבתא שלה. הוריה הפקירו אותה. הסבים שלה היו הולנדים. בדם שלה היה גם שמץ של דם ילידים.
היא הייתה יפהפיה.
היא הייתה זונה. הזונה הכי מכובדת בעיר. הכי יפה.
4 בנות היא ילדה.
בגיל 16, היפנים כבשו את העיר. היא הוגלתה עם הרבה צעירות לבית סוהר. ואחר כך נלקחה לבית בושת. היא הפכה להיות זונה של יפנים.
גם אחרי שחרור היא החליטה להשאר להיות זונה.
היא ילדה 3 בנות יפהפיות. אבות בלתי ידועים. (2 יפנים ואחד מכוחות הגורילה).
הבנות היו יפהפיות. וזה בעיניה הייתה קללה.
הסוף, כאשר היא כבר מעל גיל 50 היא יודעץ בת רביעית. היא ניסתה להפיל את הילדה ולא הצליחה. היא התפללה שהילדה תצא מכוערת. ואכן יצאה לה ילדה עם פנים של מפלצת.
דיואי איו מחלטה למות. 12 יום לאחר הולדת בתה, היא מבקשת שיקברו אותה, גם אם היא עדיין חיה.
עשרים ואחת שנה אחרי מותה קמה מקִברה, כדי לנקום את נקמתה במי שהטיל קללה על משפחתה.
התחלת הספר בוטה בצורה בלתי רגילה. אונס, רצח, קיום יחסי מין עם חיות, אלימות ועוד.
הספר מתרכז בקורות חייה של דיואי איו. אחר כך בבנותיה והחתנים שלהן. ומסיים בנכדים.
כאשר הכל משולב בהיסטוריה של אינדונזיה.
כמו שכתבתי קודם – ספר מאד קשה לקריאה אך גם מאד מרתק. בוטה ומעניין. אגדה ופנטסיה מעורבת עם עובדות והיסטוריה. הכל ביחד. למי שיכול להכיל את כל זה – מאד מומלץ.
